בשבועיים האחרונים יש לי תחושה נוראית בבטן. תחושה שהכול מתפרק. לא רק מוסדות המדינה, ביזת הקופה, פשעיה של הממשלה, התנהלות ביטחונית מופקרת והמשך הפקרת האזרחים בעזה ובתוך תחומי ישראל.

נראה שהיחידים שהמדינה לא מפקירה אותם הם בניה של יהודה, כגון ברק חירם (סליחה, תא"ל ברק חירם), זה שירה פגזים על בית עם 12 בני ערובה ביום העקידה ולמרות זאת מקבל קידום לפקד על גזרת העוטף. שלא לדבר על אפס המעצרים אחרי הפריצה האלימה לשני בסיסי צה"ל ע"י פלנגות מוסתות וצמאות דם, ללא כבוד לחוק, לדמוקרטיה, לכללי המשחק. תאוות נקמה ודם ומוות שולטת בהן. אנשים לא הופכים להיות כאלה בריק.

נראה שהיחידים שהמדינה לא מפקירה אותם הם בניה של יהודה, כמו ברק חירם שירה פגזים על בית עם 12 בני ערובה אך קודם לפקד על גזרת העוטף. או אפס המעצרים אחרי הפריצה האלימה לשני בסיסי צה"ל

אבל כל זה נתון. ידעתי שנגיע לזה אם לא נוציא את בנימין נתניהו לנבצרות. אני לא היחידה שידעה את זה. כמה מאתנו מתריעים על זה שנים. מעשי הממשלה מעציבים אותי ומכעיסים אותי, אבל אני לא מזועזעת ולא מופתעת, כי זה ברור מאליו שזה יקרה.

כשמוותרים ומוותרים ומוותרים לפושע לכאורה, הוא לומד שהוא יכול להמשיך לפשוע. פשעים גדולים יותר ומהמקפצה. כל שומרי הסף במהלך השנים שלא עצרו את נתניהו הביאו עלינו את השואה הזאת. והאופוזיציה הרופסת שאיבדה את דרכה. והשמאל שהתיישר לגבולות שקבע ראש ארגון פשע. וכולנו, כקולקטיב ליברלי, שהלכנו לישון 20 שנה ובחרנו באופוזיציה המחורבנת הזאת.

ועדיין התחושה הנוראית בבטן לא נובעת מהדברים האלה. זה מכביד, הם עושים לי כאב ראש, אבל אני יודעת מול מה אנחנו עומדים. הוודאות הזאת עוזרת לי להבין איפה אני ומה סדרי העדיפויות שלי. אז לא – מוסדות המדינה המתפרקים ושלטון האספסוף הכהניסטי הבא עלינו לרעה הם לא המקור לייאוש ופחד שמתעוררים בי בימים אלה.

המקור הוא ה"מחאה". או יותר נכון, מה שנשאר ממנה. מערכת הפצה ולוגיסטיקה ללא מטרה. "כל עשייה זה טוב!" הם צועקים, ללא הבנה בסיסית שעשייה ללא אסטרטגיה שווה לתחת. בערך כמו הניצחונות הטקטיים בעזה שלא מתורגמים לניצחון אסטרטגי.

הנהגת המחאה, או אלו שמתיימרים להיות הנהגה, או אלה שאחרים חושבים שהם הנהגה, או אלה שהפעילים מחכים לקריאה שלהם לצאת (זוכרים את השיירות חסרות המהות של שקמה ברסלר לפני חודש? זאת דוגמה לעשייה חסרת תכלית וחסרת כיוון) לא מובילים לשום מקום.

המקור לייאוש ולפחד שלי הוא ה"מחאה". או יותר נכון, מה שנשאר ממנה. מערכת הפצה ולוגיסטיקה ללא מטרה. "כל עשייה זה טוב!" צועקים, ללא הבנה בסיסית שעשייה ללא אסטרטגיה לא שווה

לא רק שה"הנהגה" הזאת לא מועילה בכלום, היא עושה נזק. מובילי המחאה לא יושבים בחדר אחד ומגבשים אסטרטגיה משותפת. כל אחד והאגו שלו והפעולות שלו, וככה כולם מתפזרים לכל עבר, וכבר אפילו לא יודעים על מה יצאנו להיאבק.

שבוע השיבוש היה בדיחה. הפגנות מול בתים ריקים. חסימת צמתים שאין לה שום השפעה על תנועתו של רודן דמיקולו קטן אחד, שמזמן היינו מפילים אם היינו מתבגרים ועושים את מה שצריך לעשות. טקסטים מפוצצים, יח"ץ שייראה טוב, אבל חסר תוכן. תמונת מראה של בנימין נתניהו. והוא עושה את זה יותר טוב.

לפני כמה שבועות ארגנו הקרנה בכל הארץ של "איך להפיל רודן". על המודל המוצג בסרט, הפלת הרודן של סרביה, סלובודן מילושביץ', חלקנו מדברים כבר שנים. למעשה, בשיא המחאה, בנקודה הכי מגובשת וחזקה שלה, ה"ביביבסטיליה", לפני שכוחות יח"ץ ואגו וקבלת גבולות גזרה השתלטו עליה – זאת בדיוק הייתה הכוונה.

אבל אז זה התפזר. במקום לשבת על הרודן ולא לתת לו ללכת לשום מקום או לזוז, ובמקום לקרוא לכל מי שאפשר להיענות לכך שהאזרחים מפטרים את הרודן ושיפנו אותו בבקשה לנבצרות, או לכלא, או לאינטרפול.

האם מאז נעשו צעדים כלשהם כדי לקדם את המודל היחיד שאי פעם עבד בהפלת רודנים ללא אזרחים עם נשק? ואפילו פעמיים? גם רומניה הפילה את ניקולאי צ'אושסקו בלי שאזרח אחד החזיק נשק. שם, מי שטיפל ברודן היו רשויות החוק. האזרחים רק הבהירו בצורה חד משמעית שהרודן לא שולט יותר.

האם נעשו צעדים לקידום המודל היחיד שעבד בהפלת רודנים ללא נשק בידי אזרחים? ואפילו פעמיים, עם מילושוביץ וצ'אוסקו? שם, מי שטיפל ברודן היו רשויות החוק. האזרחים רק הבהירו שהרודן לא שולט יותר

התשובה היא לא. הצעדים האלה לא נעשו על ידי אף אחד בעל השפעה. קראו לאיחוד, ניסו לארגן את כל הקבוצות. אך כפי שאפשר לראות, זה לא עבד. כל אחד יוצא עם הגרפיקה שלו ועם הפעולה שלו. אנשים מתפזרים לכל עבר. בשלב הזה כבר היינו אמורים להיות אגרוף אזרחי מאוחד וחזק. בשלב הזה כבר היינו אמורים להיות אחרי הפלתו.

לא עושים את זה בהפגנות מוצ"ש בקפלן. לא עושים את זה בצומת כרכור, או בכפר סבא/רעננה. עושים את זה רק במקום אחד רלוונטי – איפה שהרודן נמצא. רק הוצאת נתניהו מהמערכת הפוליטית תאפשר בנייה מחדש.

ולנוכח ההתפתחויות בשנים האחרונות, מי יבטיח לנו שיהיו בחירות? ואם כן, שהן בחירות חופשיות ללא התערבות, הטיה, הסתה ורמייה? מישהו עדיין מצפה מהם להתנהל כמו ממשלה נורמלית?

המחאה עדיין חושבת שלקרוא לבחירות בצומת זה מספיק. שמפגשי חברה במוצ"ש עם נאומים שחוזרים על עצמם שוב ושוב זה מספיק. או הפגנות שמתפזרות להן בעשר בערב כשההסעות יוצאות חזרה. בסרביה צוחקים עלינו.

ולכן אני לא אצא יותר לצומת. אני לא אסע לקפלן. הסיבה היחידה שאגיע לקיסריה זה אם הוא שם ואם הפעולה המתוכננת תאפשר התקדמות ועליית מדרגה. אין מה לצעוד בדיונות עם "לפידים". אולי זה מצטלם יפה, אבל זה לא מזיז לרודן. הדבר היחיד שיזיז לו זאת הנחישות של מאבק אזרחי ללא פשרות, צודק, וללא נשק. כזאת שלא תזוז ממנו עד שהיועמ"שית תוציא אותו לנבצרות, או שראש השב"כ ילביש לו אזיקים, או שסוכני אינטרפול יעצרו אותו על פשעי מלחמה ופשעים נגד אזרחי ישראל.

אני קוראת לכולם להפסיק לצאת לפעולות סרק. להפסיק לצאת להפגנות קפלן. להתנער פומבית מכל מי שטוען שהם מובילי מחאה שלא מתאחדים ויוצרים אסטרטגיה אחת לכולנו וכוח מאוחד.

לא עושים את זה בהפגנות מוצ"ש בקפלן, בצומת כרכור או בכפר סבא/רעננה. עושים את זה רק במקום אחד רלוונטי – איפה שהרודן נמצא. רק הוצאת נתניהו מהמערכת הפוליטית תאפשר בנייה מחדש

אני קוראת לכל לוחמי השטח ולכל לוחמי המקלדת להסתער על אלו שאם יחליטו, יכולים לשנות את המשוואה ולעשות את הדבר הנכון. תגידו להם, לשקמה, למשה רדמן, לעמי דרור, לישי הדס, לאחים לנשק – שאם הם לא מתאחדים ופועלים במודל היחיד שעובד – שיזוזו מהבמה ויפסיקו להוביל אותנו לעוד אסון.

אורלי מור היא מטפלת באומנות ומתאמת טיפול בבריאות הנפש, אמא, אקטיביסטית ופעילת מחאה, אזרחית חרדה ותמיד בעד חתולים.