אילוסטרציה: דיכאון ומצוקה נפשית (צילום: Jakub Krechowicz / Alamy)
Jakub Krechowicz / Alamy

ריאיון "יש אינדיקציות לעלייה במצוקה הנפשית בזמן המלחמה"

מספר הפניות לעמותת מש"ה המטפלת בקרובים לאנשים בסיכון לאובדנות זינק במלחמה ב־93% ● מנכ"לית העמותה: "יש אובדן וזעזוע בהיקפים שלא היו כמותם – וקבוצות חדשות בסיכון לאובדנות: מפונים, ניצולי הטבח וחיילים שהיו בעזה. אנשים איבדו את האמון והביטחון" ● "צריך לחזק את האנשים מסביבם – ולעזור להם להציל אותם"

"יש לנו אינדיקציות מסוימות לעלייה באובדנות בזמן המלחמה", כך אומרת גל ניסים־עמנואל, מייסדת ומנכ"לית עמותת מש"ה העוסקת במניעת אובדנות בעזרת התערבות קהילתית. לדבריה: "המלחמה יצרה מצבים נפשיים קשים שלא היו קיימים – וקבוצות חדשות של אנשים בסיכון לאובדנות".

עמותת מש"ה מסייעת לאנשים שגילו סימני אובדנות אצל קרובי משפחה, חברים ואנשים בקרבתם. מספר הקהילות שהעמותה מסייעת להן זינק מאז אוקטובר.

בעמותה מדווחים כי מאז שבעה באוקטובר התקבלו 440 פניות חדשות מצד אנשים שביקשו לסייע לקרובים וחברים אובדניים; מדובר בעליה של 93% ביחס לתקופה המקבילה שנה קודם לכן, בה התקבלו בעמותה 227 פניות חדשות. חלק ניכר מהפונים הם קרוביהם וחבריהם של בני משפחות שכולות, עקורים, ניצולי הטבח בעוטף עזה ושל חיילים ששירתו בעזה.

הדיווחים של מש"ה אינם תואמים את הצהרת משרד הבריאות מינואר, לפיה מספר ההתאבדויות ירד מאז פרוץ המלחמה. עם זאת, המידע של משרד הבריאות אינו מעודכן

עובדי ומתנדבי העמותה חשופים למידע מהשטח על חלק ממקרי ההתאבדויות בפועל, ואומרים כי מספר ההתאבדויות שעליהם קיבלו דיווחים גדל גם הוא.

הדיווחים של מש"ה אינם תואמים את הצהרת משרד הבריאות מינואר, לפיה מספר ההתאבדויות ירד מאז פרוץ המלחמה. עם זאת, המידע של משרד הבריאות אינו מעודכן, וממילא המידע של כל הגופים בנושא חלקי בלבד. המידע המלא על התאבדויות בישראל מתפרסם רק ארבע שנים אחרי התרחשותן.

הלוויית משפחה מקיבוץ בארי שנרצחה על ידי חמאס, 25 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
הלוויית משפחה מקיבוץ בארי שנרצחה על ידי חמאס, 25 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

בצה"ל דיווחו כי במלחמה הנוכחית יש תופעה חריגה של אובדנות תוך כדי לחימה; מחקר של המרכז האקדמי רופין מצא כי קיימת עלייה של 14% במספר האנשים המדווחים על מחשבות אובדניות; מוקד ערן דיווח על זינוק של 950%  במספר הפניות בשל מצוקה נפשית (ללא התייחסות לפניות על רקע אובדני).

"לא יכול לעצום את העיניים אחרי שהייתי בעזה"

לדברי נסים־עמנואל: "אנשים מגיעים למצבים אובדניים אחרי שאיבדו בעצמם מישהו או משהו: אדם קרוב, רכוש, ערך עצמי, ביטחון. במלחמה הזאת האובדן הוא ענק. אנשים איבדו את יקיריהם, בתיהם, חלקים מגופם. איבדו את הביטחון, האמון בצבא, בממשלה וברשויות, ולמעשה – במדינה עצמה.

"אנשים מגיעים למצבים אובדניים אחרי שאיבדו בעצמם מישהו או משהו: אדם קרוב, רכוש, ערך עצמי. במלחמה הזאת האובדן ענק. אנשים איבדו את יקיריהם, בתיהם, חלק מגופם, איבדו את הביטחון והאמון"

"אנשים שקרוביהם פונים אלינו אומרים דברים כמו: 'אני לא ישנה כבר חודשים, חווה סיוטים 'חיים', דיכאון, מתפרצת בבכי ובכעס לא נשלטים'; 'אני רוצה ללכת לבקר את החברים שהיו'; 'החיים בארץ הפכו להיות מפחידים, איך אפשר לגדל כאן ילדים? אין כאן עתיד'. מחשבות כאלה באות יחד עם מחשבות אובדניות.

"בחור שעשה מילואים בעזה, נכנס ויצא משם במשך חצי שנה, מספר: 'אני לא יכול לישון. לא יכול אפילו לעצום עיניים, כי אני רואה מולי את הזוועות שראיתי בעזה, האנשים שנהרגו ונפצעו מול עיניי".

פעילות חיילי צה"ל ברצועת עזה, אוגוסט 2024 (צילום: דובר צה
פעילות חיילי צה"ל ברצועת עזה, אוגוסט 2024 (צילום: דובר צה"ל)

בזמן מגפת הקורונה הייתה עלייה במספר הפניות עם אופי אובדני למוקדי החירום ולמטפלים, אבל אחר כך התברר שמספר ההתאבדויות לא עלה.
"מספר ההתאבדויות ב־2020 לא היה גבוה ולא נמוך מזה של השנים לפניה. הניסיון מראה שמספר ההתאבדויות יורד בזמן מצבי חירום ועולה אחרי שהם מסתיימים, וייתכן שזה מה שקרה בקורונה.

"עדיין לא פורסם המספר המלא של המתאבדים ב־2021 ו־2022, אז אנחנו לא יודעים מה קרה בקורונה ואחריה. אבל אני חושבת שבמלחמה הנוכחית זה שונה מכל מצבי החירום הקודמים.

"בחור שעשה מילואים בעזה מספר, 'אני לא יכול לישון. לא יכול אפילו לעצום עיניים, כי אני רואה מולי את הזוועות שראיתי בעזה, האנשים שנהרגו ונפצעו מול עיניי'"

"בימים הראשונים למלחמה צפינו שתהיה ירידה בפניות. מהר מאוד גילינו שזה לא המצב הפעם. כבר ב־9 באוקטובר שמענו על מקרה של מוות מאובדנות (התאבדות, ת"ג)".

האם הסיבה לכך היא שהמלחמה אומנם נמשכת, אבל האירוע הטראומטי ביותר עד כה, הטבח בעוטף עזה, הסתיים תוך ימים אחדים?
"כן. ההיקפים ועוצמת הזעזוע והאובדן באירוע הזה חסרי תקדים בישראל. זה, עם עקירה המונית של אנשים מבתיהם. היה נער שפונה מביתו בצפון ועבר דירה שמונה פעמים עד שאיבד לגמרי את תחושת השייכות והביטחון שלו. והוא מת מאובדנות (התאבד, ת"ג). נוסף על כך, הזמינות של הנשק עלתה מאוד".

הרס בקיבוץ בארי. 7 בינואר 2024 (צילום: Moshe Shai/FLASH90)
הרס בקיבוץ בארי. 7 בינואר 2024 (צילום: משה שי/פלאש90)

האם פרסום מקרי ההתאבדויות והאינדיקציות לעלייה באובדנות עלולים ליצור "אפקט ורתר", ובכך לעודד התאבדויות נוספות?
"עקרונית – לא. שיח פתוח על אובדנות, שנעשה בצורה אחראית, לא מביא לאובדנות אלא להפך, מעורר מודעות ומציל חיים. יש דרך אחראית לסקר אובדנות בתקשורת.

"אני קוראת להימנע מפרסום אירועי פרט של מוות אובדני, במיוחד של סלבים, בכותרות הראשיות, בפונטים גדולים ובתיאורים בומבסטיים. להימנע מפירוט אופן ההתאבדות ומביטויים כמו 'הצליח להתאבד' או 'ניסיון התאבדות לא מוצלח'. אין התאבדויות מוצלחות. אנא, הימנעו מהאדרת המתאבד וההתאבדות.

"ההיקפים ועוצמת הזעזוע והאובדן באירוע הזה חסרי תקדים בישראל. נער שפונה מביתו בצפון ועבר דירה שמונה פעמים איבד לגמרי את תחושת השייכות. הוא מת מאובדנות"

"ממליצה להימנע מהסברים חד־ממדיים לנסיבות ההתאבדות, שיוצרים הזדהות איתה ולגיטימציה שלה כפתרון, כמו 'התאבד בגלל אהבה נכזבת', 'בגלל פיטורים', 'בגלל סטורי באינסטגרם'. אבל עצם סיקור הנושא לא מזיק, להיפך".

גל ניסים עמנואל, מייסדת ומנכ"לית עמותת מש"ה (צילום: יפעת יוגב)
גל ניסים עמנואל, מייסדת ומנכ"לית עמותת מש"ה (צילום:יפעת יוגב)

"ככלל, שיח בין אנשים על אובדנות מציל חיים, השתיקה וההשתקה דוחקות אנשים למותם. אחד התפקידים הכי חשובים של הקהילה – ההורים, הילדים, המשפחה, החברים, הקולגות, השכנים – של האדם האובדני הוא לדבר איתו על האובדנות. לא להשתיק, אלא לשאול: 'האם יש לך מחשבות אובדניות?'"

האם השאלה הזאת, אם היא מופנית לאנשים שלא העלו את הנושא מיוזמתם, ובמיוחד לילדים, לא עלולה דווקא לגרום להם, בלא כוונה, למחשבות אובדניות?
"ממש ממש לא! הפרדיגמה המיושנת לפיה צריך להשתיק את ההתאבדויות ולא לדבר עליהן כדי לא 'לתת רעיונות', מסוכנת ביותר. אם לאדם אין מחשבות אובדניות זה שידברו איתו על כך לא יגרום לו להתאבד. אם יש לו מחשבות – הוא לבד איתן, והשיחה מראה לו שהוא לא לבד ובכך עשויה להציל אותו.

"לגבי ילדים, מחשבות אובדניות מתחילות במקרים מסוימים כבר בגיל ארבע, ומעשים אובדניים עלולים להתחיל בגיל שש. אז כן, צריך לדבר. ההורים צריכים ליצור אמון עם ילדיהם ולתת להם מרחב בטוח לשוחח – ולא להשאיר אותם לבד עם המחשבות. אבל השיח צריך להיות מותאם, זהיר – ויש דרכים לעשות אותו".

"הפרדיגמה לפיה צריך להשתיק התאבדויות כדי לא לתת רעיונות מסוכנת ביותר. אם לאדם אין מחשבות אובדניות – זה שידברו איתו על כך לא יגרום לו להתאבד. אם יש לו מחשבות – הוא לבד איתן. השיחה עשויה להציל אותו"

איזה עוד תפקידים יש לקהילה שמסביב לאדם האובדני במניעת מותו, בנוסף לשיחה?
"לנהל את המרחב. לנקות את הסביבה שלו מאמצעים קטלניים: 'לקחתי מכאן את הכדורים והסכינים, כי החיים שלך חשובים לי'. להפגין אמפתיה ולקחת אחריות. טוב ונכון להיעזר באנשי מקצוע אבל גם אם הבן אדם בטיפול, או אפילו באשפוז – אל תגלגלו את האחריות על הגורמים המטפלים ותפקירו אותו, אלא תמשיכו לדאוג לו ולעקוב. את אימא שלו. אתה הבן שלה. את החברה שלו. אתם אחראים".

ומה תפקיד המדינה והרשויות?
"אובדנות היא אחת המחלות הקשות והקטלניות ביותר. מתים ממנה פי שניים יותר אנשים מאשר בתאונות דרכים. כדי להילחם בה צריך התגייסות ושיתוף פעולה של גורמים רבים. וכמובן שהשלטון הוא הגוף הכי מרכזי.

כלנית צומחת בשטח מסיבת הנובה עם חיילים ברקע, 14 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
כלנית צומחת בשטח מסיבת הנובה עם חיילים ברקע, 14 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"הדבר הכי בסיסי שהרשויות צריכות לדאוג לו זה מידע. העובדה שבניגוד למדינות מפותחות אחרות, לישראל אין מאגר נתונים על אובדנות, אין מעקב, אין בהירות, ושהנתונים מתפרסמים שנים אחרי, וגם אז הם חלקיים, פוגעת קשות בהתמודדות. אני מאוד שמחה שמשרד הבריאות הוציא מכרז לתפקיד רשם התאבדויות ומקווה שיתמנה בהקדם. זה קריטי.

"נוסף על כך, המדינה צריכה להקצות תקציבים משמעותיים ויציבים להסברה, מניעה והנגשת סיוע לאנשים אובדניים. ואין מספיק".

"לישראל אין מאגר נתונים על אובדנות, אין מעקב, אין בהירות – והנתונים מתפרסמים שנים אחרי. אני שמחה שיצא מכרז לתפקיד רשם התאבדויות ומקווה שיתמנה בהקדם"

"באדם אובדני יש צד שרוצה לחיות, ואנחנו חייבים לעזור לו"

עמותת מש"ה מסייעת לקרובים וחברים של אנשים בסיכון להתאבדות, ובכך מעניקה לאנשים האובדניים סיוע עקיף, ולא מטפלת בהם ישירות כמו גופים אחרים בתחום בריאות הנפש. העמותה מעניקה לקבוצות הקרובים והחברים שיחת חירום עם אנשי מקצוע (התערבות חד־פעמית, SSI), ולאחר מכן, במקרי הצורך, ליווי מתמשך (SCI) וכלים מעשיים לסיוע לאדם האובדני היקר להם.

עד כה העמותה ליוותה כ־700 קבוצות של אנשים שחששו שיקיריהם יתאבדו. רק אחד מכל ה־700 התאבד, השאר ניצלו.

נוסף על כך העמותה מפיקה מדי שנה שני כנסים העוסקים באובדנות בהשתתפות מאות אנשי מקצוע, חברי הקבוצות הנתמכות ומתעניינים מהציבור הרחב – כנס "קהילה מצילת חיים", המתקיים מדי שנה ביום הבינלאומי למניעת התאבדויות (10 בספטמבר); וכנס "אחים לנפש", המתקיים בפברואר ומוגדר כ"ערב זיכרון לחללי המלחמה בסבל הנפשי שמתו מאובדנות".

כנס של עמותת מש"ה (צילום: עמותת מש"ה)
כנס של עמותת מש"ה (צילום: עמותת מש"ה)

ניסים־עמנואל הקימה את העמותה ב־2017 בעקבות התאבדות אחיה, משה (מושיק) ניסים, ב־2015. מושיק היה בן 33, נשוי ואב לפעוטה, וניהל בית קפה בתל אביב. גל, מושיק ושלושת אחיהם התייתמו בילדותם מאימם, ישראלה־תמר – היא נהרגה בתאונת דרכים כשגל הייתה בת 10 ומושיק, הצעיר בין האחים – בן שנתיים. גל סבורה שמושיק המשיך לחיות את כל חייו בצל הטראומה.

"ידענו שמושיק במשבר", היא מספרת, "שבועיים לפני שמת אחותי אמרה, 'אני מפחדת שיתאבד'. כאילו דיברנו על זה, אבל לא באמת דיברנו, ידענו ולא ידענו. לא היה לנו גוף כמו מש"ה שיסביר, יחזק וינחה אותנו.

"ידענו שמושיק במשבר. שבועיים לפני שמת אחותי אמרה, 'אני מפחדת שיתאבד'. דיברנו, אבל לא באמת דיברנו, ידענו ולא ידענו. לא היה לנו גוף כמו מש"ה שיסביר, יחזק וינחה אותנו"

"מושיק היה בטיפול נפשי ובשבועות האחרונים (לפני שמת) הרגיש יותר טוב. שבוע וחצי לפני שאלתי אותו: 'אתה תפגע בעצמך?' והוא ענה: 'אני? אני בחיים לא אעזוב את הבת שלי, לא אזוז ממנה'. והוא התכוון לזה.

משה (מושיקו) ניסים ז"ל (צילום: באדיבות גל ניסים-עמנואל ועמותת מש"ה)
משה (מושיקו) ניסים ז"ל (צילום: באדיבות גל ניסים־עמנואל ועמותת מש"ה)

"אז דאגתי לו, אבל כשקיבלתי את ההודעה הייתי בהלם מוחלט. לא האמנתי. עד היום אני לא מאמינה שאח שלי מת. הוא היה כל כך אהוב! צללתי לתהומות של עצב וייסורים. סבלתי כל רגע, פיזית, הייתה לי תהום של עצב בעיניים. לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לישון. הלכתי לישון בלילה עם צרחות באוזניים, למה? למה? למה? איך? איך?"

גל הייתה אז בחופשת לידה מעבודתה הקודמת כמאמנת אישית (קואצ'רית), ותכננה לחזור לעבוד. לה ולבן זוגה יאיר היו אז ילד בן שנתיים ותינוק בן תשעה חודשים. אבל בשל האסון היא לא פתחה מחדש את הקליניקה.

"הילדים היו העוגן של החיים שלי", היא מספרת, "הורים לילדים קטנים הם בסיכון הנמוך ביותר לאובדנות. היו לי מחשבות אובדניות, אבל לא חשבתי להרוג את עצמי, רק קיוויתי לחלות ולמות.

"הבנתי שמושיק לא החליט באופן אקטיבי להרוג את עצמו ולפגוע בכל הסביבה שלו. אנשים לא הורגים את עצמם, אלא נקלעים למצב של אובדנות. כשהבנתי את זה ירדו לי דמעות של חמלה, של הקלה, יכולתי לנשום"

"ואז, באיזשהו בוקר, התעוררתי והרגשתי שהבנתי משהו. הבנתי שמושיק לא החליט באופן אקטיבי להרוג את עצמו ולפגוע בכל הסביבה שלו. לא, זה משהו שקרה לו. אנשים לא הורגים את עצמם, אלא נקלעים למצב של אובדנות. כשהבנתי את זה ירדו לי דמעות של חמלה, של הקלה, יכולתי לנשום".

למה הכוונה? התאבדות היא באמת לא פעולה רצונית, בתפישה שלך?
"לא, היא לא. לפי התפישה המחקרית של ד"ר ישראל אור־בך וחוקרים נוספים, אנשים אובדניים עוברים סבל נפשי גדול ובלתי נסבל, שמוביל אותם למותם. הם מרגישים לבד בעולם, גם אם הם לא, ומתחילים להאמין למחשבה המעוותת שמותם טוב מחייהם.

גל נסים-עמנואל, מנכ"לית עמותת מש"ה, בחתונתה, עם אחיה, משה נסים ז"ל (צילום: באדיבות גל נסים-עמנואל ועמותת מש"ה)
גל ניסים־עמנואל מחבקת בחתונתה את אחיה, משה ניסים ז"ל (צילום: באדיבות גל ניסים־עמנואל ועמותת מש"ה)

"וזה לא שזה דטרמיניסטי, שהם חייבים למות. הם נמצאים עד הרגע האחרון בקונפליקט בין צד שרוצה למות וצד שרוצה לחיות, ואפשר להציל אותם, לחזק את הצד שרוצה לחיות, אם לא משאירים אותם לבד. לכן אני לא משתמשת בביטוי 'התאבד' ומעדיפה להגיד 'מת מאובדנות'.

"לקראת יום השנה השני למוות של מושיק הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו שינציח אותו, וחיפשתי רעיון עם החברים והמשפחה. רציתי להקים תנועה חברתית שתפיץ חום אנושי ותנציח אותו. היה לי קשה לדבר על אובדנות. המוות שלו לא היה סוד, אבל גם לא ממש דיברתי עליו, אז חיפשתי מין מסלול עוקף.

"הם לא חייבים למות. הם נמצאים עד הרגע האחרון בקונפליקט בין הצד שרוצה למות והצד שרוצה לחיות, ואפשר להציל, לחזק את הצד שרוצה לחיות"

"בהתחלה הקמתי את המיזם 'סימניית משה': סימניות מעוצבות לספרים שהפצתי דרך האינטרנט, עם משפטים יפים שנותנים לך תחושה שמישהו חושב עליך.

"אחר כך פתחתי עמוד פייסבוק שבו כתבתי פוסטים על אובדנות. הוא נעשה פופולרי והתחילו להגיע פניות מאנשים בסיכון. לא ידעתי מה לעשות ופשוט נפגשתי איתם וביקרתי אצלם. תמכתי ב־15 אנשים אובדניים ושמחתי שכולם נשארו בחיים. ואז התחלתי להכיר אנשי מקצוע ולקרוא חומרים מקצועיים".

עובדות ופעילות עמותת מש"ה (צילום: עמותת מש"ה)
עובדות ופעילות בעמותת מש"ה (צילום: עמותת מש"ה)

כיום מש"ה מעסיקה 18 עובדים במשרה מלאה וחלקית, רובם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים וצוות תפעולי, וכ־120 מתנדבים שעוברים הכשרות ייעודיות. לעמותה תקציב שנתי של כשני מיליון שקלים.

על תורמיה העיקריים נמנות Given Group Community, קרנות לזלו טאובר, לין שוסטרמן, מורי ארקין וריין, בנק לאומי, צ'ק פוינט וגיוסי תרומות המונים. היו"ר היא סילביה טסלר לזוביק. היועץ הקליני הראשי הוא הפסיכולוג פרופסור גולן שחר מאוניברסיטאות ייל ובן גוריון; יועצים מדעיים נוספים הם הפסיכולוגים פרופסור תומאס ג'וינר, פרופסור חיים עומר וד"ר שרון זיו־ביימן והעובדת הסוציאלית ד"ר לאה שלף.

"פתחתי עמוד וכתבתי פוסטים על אובדנות. התחילו להגיע פניות מאנשים בסיכון. נפגשתי איתם. תמכתי ב־15 אנשים אובדניים ושמחתי שכולם נשארו בחיים. ואז התחלתי להכיר אנשי מקצוע ולקרוא חומרים מקצועיים"

את מודל ההתערבות הייחודי של העמותה פיתחה נסים־עמנואל עצמה, אף שאין לה הכשרה אקדמית במקצועות הטיפול – והיא אושרה ואומצה בידי אנשי המקצוע. המודל נלמד כיום בקורסים בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטאות ובמכללות, שבהם ניסים־עמנואל משתתפת כמרצה אורחת.

לדבריה: "במלחמה נגד מחלת האובדנות אי אפשר לנצח בעזרת אנשי מקצוע בלבד. אנשי המקצוע חשובים מאין כמוהם, אבל המלחמה היא של הקהילה כולה. בן אדם פוגש את המטפל שלו שעה בשבוע. בפסיכואנליזה – ארבע שעות. עם בן הזוג שלו, הילדים, השכנים, הקולגות הוא נמצא מסביב לשעון.

הפרופסור גולן שחר, אוניברסיטת בן גוריון, היועץ הקליני של עמותת מש"ה (צילום: סיון רגב)
הפרופסור גולן שחר, אוניברסיטת בן גוריון, היועץ הקליני של עמותת מש"ה (צילום: סיון רגב)

"וכמו שהקהילה יודעת לטפל בכאב בטן, או בקשיי למידה, היא צריכה ללמוד לטפל באובדנות. להתגבר על הבורות ועל הפחד לדבר. זאת השליחות שלנו. מוות אובדני הוא אירוע רב־נפגעים הפוגע לא רק בקרבן עצמו, אלא בכל האנשים שסביבו. אז צריך לעזור להם למנוע אותו".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עם כל הכבוד לתרומה של העמותה הזו לתחום- אין נזק גדול יותר מלרכב על גל חרדה שלא מגובה בנתוני אמת. והאמת היא פשוטה- יש יותר מצוקות נפשיות אבל אין יותר מקרי התאבדות ביחס לשנים קודמות. חבל ... המשך קריאה

עם כל הכבוד לתרומה של העמותה הזו לתחום- אין נזק גדול יותר מלרכב על גל חרדה שלא מגובה בנתוני אמת. והאמת היא פשוטה- יש יותר מצוקות נפשיות אבל אין יותר מקרי התאבדות ביחס לשנים קודמות. חבל מאוד שהכתב שכח שבאתיקה עיתונאית בודקים עם הגוף האחראי, במקרה זה משרד הבריאות, ובדק את אמיתות הטענה המרכזית במאמר הזה. תכל'ס- אין יותר התאבדויות.

עוד 2,043 מילים ו-1 תגובות
סגירה