התכונה הבולטת במיוחד אצל טיילור סוויפט היא הנדיבות שלה. היא נוהגת ברוחב לב כלפי כל מי שעובד איתה – ומדובר במאות אנשים; כלפי האומנים שמופיעים איתה – ומדובר במוזיקאים מהשורה הראשונה, שכבר מילאו בעצמם אולמות גדולים; כלפי החברים והחברות שלה, הערים שמארחות אותה – ובמיוחד כלפי הקהל שמגיע לראות אותה מופיעה.

ביום שלישי האחרון, סוויפט נתנה את ההופעה האחרונה שלה באצטדיון ומבלי בלונדון – ההופעה ה-131 מאז החלה ב"סיבוב העידנים" במרץ שנה שעברה, וההופעה האחרונה באירופה בכלל. זו גם הייתה ההופעה השמינית של סוויפט בוומבלי באותו סיבוב, מה שהופך אותה לאומן הסולו שמכר עד היום הכי הרבה כרטיסים באצטדיון הפופולרי, כ-750 אלף.

ההישגים האלה חשובים לה. תארים חשובים לה. היא אישה שאפתנית. אבל היא לא שוכחת שכל הופעה היא אירוע בפני עצמו והיכולת שלה, מול קהל של כמעט מאה אלף איש, לתת לכל אחד ואחת את התחושה שזו ההופעה הכי חשובה שנתנה אי-פעם, היא חלק מהנדיבות שלה. היא מייצרת אינטימיות ושיח עם המעריצים כאילו היא שוב באולם קטן בנאשוויל, לפני 18 שנה.

היכולת שלה, מול קהל של כמאה אלף איש, לתת לכל אחד ואחת את התחושה שזו ההופעה הכי חשובה שנתנה אי-פעם, היא חלק מהנדיבות שלה

הקהילה המשפחתית הגדולה בעולם

טיילור סוויפט היא כיום האומנית המצליחה בעולם, עם שיאים במכירת אלבומים, פרסי גראמי, מכירת כרטיסים, מספר עוקבים ברשתות החברתיות, השמעות בספוטיפיי, ועוד. אין אף אומן או אומנית שאפילו מתקרבים לספירות שבהן סוויפט נעה.

טיילור סוויפט זוכה בפרס הגראמי ה-14 שלה, בטקס שהתקיים בלוס אנג'לס ב-4 בפברואר 2024

בהופעה שלה בוומבלי, בעודי מביטה בהשתאות בקהל סביבי ובאינטראקציה שלה עמו, חשבתי שהדבר הכי קרוב לזה שנתקלתי בו הוא מעולם הספורט: מייקל שומאכר בפרארי זוכה בגרנד פרי האיטלקי במונזה מול כמאה אלף "טיפוסי" – מעריצי פרארי שלא ראו את הקבוצה שלהם זוכה מזה שנים רבות.

המעריצים, כולם לבושים בבגדי הקבוצה האדומים, רובם מייבבים בבכי, היו שם איתו במכונית הפורמולה 1 הצרה כשחצה את קו הסיום והדגל המשובץ הונף. הם היו שם איתו על המדרגה הגבוהה של הפודיום כשהניף את הגביע. והם ספגו את טיפות השמפניה שריסס לכל עבר בזמן שהם עומדים למרגלות הדוכן ושואגים באושר צרוף. הניצחון שלו הוא הניצחון שלהם.

טיילור סוויפט היא פרארי. והיא ליברפול. המעריצות והמעריצים שלה אמנם לבושים בעיקר בוורוד, אבל כמו האדומים, הם ילכו איתה באש ובמים, יהיו נאמנים לה ויאהבו אותה גם כשהיא לא במיטבה

טיילור סוויפט היא פרארי. והיא ליברפול. המעריצות והמעריצים שלה אמנם לבושים בעיקר בוורוד, אבל כמו האדומים, הם ילכו איתה באש ובמים, יהיו נאמנים לה ויאהבו אותה גם כשהיא לא במיטבה, גם כשאחרים ינסו לחסל לה את הקריירה (ע"ע קניה וסט ואשתו לשעבר קים קרדשיאן). וכשהיא עושה היסטוריה, הם עושים היסטוריה איתה. הם מרגישים שהם חלק ממשהו שגדול מהם ואפילו גדול ממנה לבדה.

סוויפט בנתה סביבה קהילה שהיא רק במקרה כרגע הגדולה בעולם. בפועל, זה מרגיש אישי ומשפחתי כמו מועדון כדורגל שאבא שלך הציג לך כשרק היית קטן והנה אתה שם, באנפילד, לבוש באדום ושר You'll Never Walk Alone.

הסוויפטיות בדרכן להופעה של טיילור סוויפט באצטדיון ומבלי בלונדון, 15 באוגוסט 2024 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

הסוויפטיות – מילה רשמית במילון אוקספורד החל משנה שעברה – מתכוננות להופעה חודשים מראש. הן תופרות לעצמן שמלות מלאות בנצנצים, והן בוחרות את המראה לפי ה"עידן" – אחד מ-11 אלבומי הסטודיו שהוציאה עד כה.

חלקן יגיעו לבושות בוורוד (עידן Lover), חלקן בביגוד גותי-אפל עם קישוטים בצורת נחש (עידן Reputation), חלקן בשמלה לבנה או שחורה (עידן The Turtured Poets Department) וכולי. הפעם הבאה שיתאמצו כל כך, תהיה בפרום או בחתונה או בהלוויה של עצמן – תלוי בגיל.

הסוויפטיות מתכוננות להופעה חודשים מראש. הן תופרות לעצמן שמלות מלאות בנצנצים ובוחרות את המראה לפי ה"עידן". הפעם הבאה שיתאמצו כל כך, תהיה בפרום או בחתונה או בהלוויה של עצמן – תלוי בגיל

וכולן מגיעות למופע כשהן עונדות "צמידי חברוּת" שהכינו בבית – והן עושות החלפות עם סוויפטיות אחרות. אי אפשר להגזים בתיאור האווירה הידידותית והשמחה וההרמונית שמלווה את האירוע. אם לא ביחד ננצח, אז לפחות ביחד נְשַׂמֵּחַ.

נצנץ בעין

מופעי הפתיחה של סוויפט בחלק האירופאי של סיבוב ההופעות הנוכחי כללו בכל ערב את להקת "פאראמור" – שהפעם האחרונה שהייתה בלונדון, מילאה בעצמה את O2 – האולם שבו מופיעות אומניות כמו אדל או בילי אייליש.

בשלב שבו "פאראמור" עולה על הבמה כלהקת החימום של סוויפט, רצפת האצטדיון כבר מלאה לחלוטין – הסוויפטיות מגיעות בשעות הבוקר כדי לתפוס מקום כמה שיותר קרוב לבמה – והיציעים בתפוסה חלקית אך מכובדת. משהו כמו 40 אלף צופים. זה לא מספר לזלזל בו עבור כל להקה בעולם.

יום שלישי הייתה ההופעה האחרונה של "פאראמור" בטור, וסולנית הלהקה היילי ויליאמס סיפרה בהתרגשות איך הפעם האחרונה שהם חיממו מישהו אחר הייתה ב-2007, ואיך היססו כשטיילור פנתה אליהם אישית וביקשה שיצטרפו לסיבוב.

"אבל הסיבוב הזה היה ההיילייט של כל הקריירה שלנו, היינו חלק מהיסטוריה, וזה הקיץ הכי יפה של חיינו", ויליאמס אמרה, וקולה נשנק כשהודתה לסוויפט על שהתעקשה שיבואו. הקהל עטף אותם באהבה ושר איתם בקולי קולות את You Are The Only Exception וגם אני קצת נשנקתי, אבל התנהגתי כאילו זה סתם נצנץ שנכנס לי לעין.

"הסיבוב הזה היה ההיילייט של כל הקריירה שלנו, היינו חלק מהיסטוריה, וזה הקיץ הכי יפה של חיינו", ויליאמס אמרה, וקולה נשנק כשהודתה לסוויפט על שהתעקשה שיבואו

לפני "פאראמור", טיילור אירחה כמופע חימום אומן או אומנית מקומיים בכל עיר שהייתה בה – ובמקרה של לונדון, שם הופיעה כאמור שמונה פעמים, האומנים התחלפו בכל ערב. ביום שלישי, ההופעה האחרונה, זו הייתה ריי – Raye – שלא שמעתי עליה עד אז, אבל המארחים שלי בלונדון נדהמו לשמוע שהיא נחשבת מופע חימום – ועוד החימום של החימום – כי "היא ממש מצליחה פה באנגליה".

אחר כך בהופעה זיהיתי להיט שהגיע אפילו לפלייליסטים של המזרח התיכון (Escapism) ודי נפלתי מהכיסא מהקול המדהים של מי שמתברר שהיא אחת מכותבות השירים המצליחות בשנים האחרונות (כולל עבור ביונסה).

בשביל כל הבונוס הזה, צריך להגיע מוקדם. סוויפט עצמה, וזה ידוע, החליטה במסגרת הנדיבות שלה להעלות מופע של 3.5 שעות. כלומר, יחד עם מופעי החימום, מדובר במופע של שש שעות ברוטו. וכדי להגיע לכיסא באצטדיון, צריך לעבור מסע ברכבת התחתית וללכת בסבלנות עם עשרות אלפי צופים אחרים שעושים את המסע לאותו מקום בדיוק. זה הכול מתקיים בנעימות, המסע הוא חלק מההנאה, אבל בסך הכול מדובר ב-12 שעות מיציאה ועד חזרה.

השונאים ישנאו

תמיד ידעתי מי זו טיילור סוויפט, כמובן. היא התפרסמה מזמן, והצליחה להישאר כוכבת בכל השנים שהיא פועלת – מאז החלה כזמרת קאנטרי דרך המעבר שלה לעולם הפופ. אבל לא הקשבתי למוזיקה שלה. הערכתי שאני לא קהל היעד – מבוגרת מדי ואנינה מדי לפופ הקליל שסוויפט מייצגת. ספק אם הייתי מזהה יותר מ-2-3 להיטים שלה.

הייתה כמובן השערורייה ההיא בטקס פרסי MTV, כשקנייה וסט עלה על הבמה בזמן שסוויפט קיבלה את הפרס על קליפ השנה כדי לומר שעם כל הכבוד, הפרס מגיע לביונסה. תכלס, למרות גסות הרוח, וסט צדק: אני לא זוכרת בכלל על איזה וידיאו סוויפט זכתה, אבל יש מישהו בעולם שלא מכיר ומוקיר את Single Ladies שהפסיד? זו שערורייה אפילו יותר גדולה מההפסד של "השור הזועם" ל"אנשים פשוטים" באוסקר של 1980.

והייתה כמובן השערורייה ההיא בטקס פרסי MTV. תכלס, למרות גסות הרוח, וסט צדק: אני לא זוכרת בכלל על איזה וידיאו סוויפט זכתה, אבל יש מישהו בעולם שלא מכיר ומוקיר את Single Ladies של ביונסה שהפסיד?

טיילור השתמשה בהשפלה הזו – כמו גם בהקנטות הרבות שזכתה להן – כדי לכתוב את אחד הלהיטים הגדולים שלה, Shake It Off, עם השורה שהפכה להמנון של דור: "השונאים ישנאו / אז פשוט תנערו". ואולי זה השיר הראשון שלה שבכלל הכרתי.

פאסט פורוורד ל-2020, וסוויפט הוציאה את האלבום "פולקלור", שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא פופ קליל. אמיר בן-דוד – מוזיקאי הבית של זמן ישראל והאיש שלימד אותי שיש רק שני ז'אנרים במוזיקה: טובה ורעה – הכיר לי את האלבום ("לא, באמת, תקשיבי לו, זה לא הסוויפט שאת חושבת") ואפילו בחר בו לאלבום השנה ב-2020.

אמיר בן-דוד – מוזיקאי הבית של זמן ישראל והאיש שלימד אותי שיש רק שני ז'אנרים במוזיקה: טובה ורעה – הכיר לי את "פולקלור" ואפילו בחר בו לאלבום השנה ב-2020

"פולקלור" הוא אחד האלבומים האהובים עליי בשנים האחרונות. שמעתי אותו במלואו אינספור פעמים, ושירים רבים ממנו פזורים אצלי בפלייליסטים שונים.

ואז התחיל "סיבוב העידנים" ואי אפשר היה להתעלם – בעיקר אם את עיתונאית שצורכת חדשות בכמויות מוגזמות ולא בריאות ממש – מהכותרות שהסיבוב הזה יצר כבר בשלבים המוקדמים שלו.

הדיווחים על הזינוק בכלכלה בכל עיר שאליה המופע הגיע ("The Swift Lift"); הבונוסים האדירים שחילקה לפועלי הבמה ונהגי המשאיות והעובדים בהופעות (סך של 55 מיליון דולר – שמאז כבר עבר את רף המאה מיליון בשנה וחצי שהסיבוב נמשך); ובמיוחד הדיווחים מכל מי שנכח בהופעה כי מדובר באירוע חסר תקדים בכל קנה מידה – הפקה שטרם נראתה כמוה.

טיילור סוויפט בהופעה במסגרת "סיבוב העידנים" בצרפת, 2 ביוני 224 (צילום: JEFF PACHOUD / AFP)

היא סקרנה אותי. ההרגשה הייתה שאנחנו עדים למשהו היסטורי המתהווה בתולדות המוזיקה, שאי אפשר להתכחש לו או להרים עליו את האף יותר. קטעי הופעות שראיתי ברשתות החברתיות שכנעו אותי שזה משהו שאני רוצה לראות במו עיניי. ריאיונות שראיתי עמה גרמו לי להבין שלא מדובר בבלונדה טיפשה כלל וכלל.

הבנתי שגם אם אני מכירה רק שני שירים שלה, אני צריכה לראות אותה. שזו חוויה שלכל הפחות איהנה ממנה, לכל היותר לא אשכח לעולם. אז קניתי – כמעט שנה מראש – כרטיס להופעה בוומבלי, אצטדיון הבית שלי, במחיר מופקר ממש שלא נדבר עליו ולא נזכיר אותו לעולם.

בליגה של הביטלס ומייקל ג'קסון

כשטיילור סוויפט נבחרה לאשת השנה של מגזין "טיים", לא מעט – בעיקר בישראל, צריך להודות – הרימו גבה ואף, מה פתאום זמרת בינונית ומוזיקאית במשקל נוצה מקבלת כזו הערכה.

כשטיילור סוויפט נבחרה לאשת השנה של מגזין "טיים", לא מעט – בעיקר בישראל – הרימו גבה ואף, מה פתאום זמרת בינונית ומוזיקאית במשקל נוצה מקבלת כזו הערכה

קו ההגנה שלי ושל מי שבכל זאת חשב שמדובר בבחירה נכונה, לא נגע למוזיקה שלה אלא למקומה כאיקון תרבותי, חברתי ופוליטי. ההשפעה שיש לה על דור שלם של מעריצות ומעריצים, התרומה החיובית שלה לחברה ועוד. "בחרנו להעניק את התואר לאדם שמפיץ אהבה ותקווה", כתבו עורכי המגזין בהסבר לבחירה.

שערי המגזין "טיים" לרגל בחירת טיילור סוויפט לאשת השנה 2023 (צילום: TIME Magazine)

אבל אף אחד לא קם ואמר, היי – המוזיקה שלה מצוינת ולא בינונית בכלל. ולא שזה בכלל רלוונטי לבחירתה כאשת השנה ב-2023, צריך גם את זה להגיד: סוויפט היא אחת מכותבות השירים הפוריות והטובות ביותר שפועלות בשנים האחרונות, ואולי הסיבה העיקרית להשוואות (המופרכות) שמתקיימות בינה לבין "הביטלס" או מייקל ג'קסון היא בדיוק בגלל שסוויפט בליגה שלהם מבחינת יכולות הכתיבה שלה.

סוויפט בת 34 – צעירה מדי מכדי שנסכם את הקריירה שלה. אבל ב-18 שנים מאז החלה להקליט ולהופיע (מגיל 16), היא כתבה כ-250 שירים, כיכבה בראש המצעדים כמעט בכל שנה עם לפחות שיר אחד, לרוב יותר, וזכתה במספר שיא של פרסי גראמי. אלו לא סממנים של מוזיקאית בינונית.

היא כתבה כ-250 שירים, כיכבה בראש המצעדים כמעט בכל שנה עם לפחות שיר אחד, לרוב הרבה יותר, וזכתה במספר שיא של פרסי גראמי. אלו לא סממנים של מוזיקאית בינונית

מרגע שהחזקתי בידיי את האישור לרכישת הכרטיסים להופעה בוומבלי, אי-אז לפני כמעט שנה, התחלתי להאזין לאלבומים של טיילור סוויפט. מהאלבומים המוקדמים יותר מצאתי אולי 2-3 שירים ש"נדבקו" ואני מחבבת.

ככל שהתבגרה, המילים הפכו למעניינות יותר, היכולת שלה לספר סיפור השתכללה, וגם המוזיקה השתפרה והפכה להרבה יותר מגוונת. Reputation הוא אלבום מצוין להתחיל איתו למי שפחות אוהב פופ ורוצה יותר צבעים של רוק, אפילו רוק כבד, וגות'.

עטיפות אלבומי טיילור סוויפט

לפני כמה חודשים הוציאה את האלבום ה-11 שלה, The Tortured Poets Department, ואני כבר הייתי בשלה להאזין לו ללא דעות קדומות. זה אלבום כפול (כי רק סוויפט יכולה במהלך סיבוב הופעות שאין מתיש ממנו לכתוב ולהקליט 32 שירים, בזמן שאני מתעצלת לזרוק את האשפה יומיים רצוף) וגם הוא שונה מכל מה שסוויפט עשתה קודם לכן.

זה לא אלבום שכתבה ילדה מנאשוויל. זה אלבום ששם את סוויפט בחברה אחת עם נשים אחרות ששולטות היום במוזיקה הקלה, בהן ביונסה, לנה דל ריי (חברתה הטובה) ובילי אייליש (המסתמנת כמתחרה הגדולה שלה).

זה לא אלבום שכתבה ילדה מנאשוויל. זה אלבום ששם את סוויפט בשורה אחת עם נשים אחרות ששולטות היום במוזיקה הקלה, בהן ביונסה, לנה דל ריי (חברתה הטובה) ובילי אייליש (המסתמנת כמתחרה הגדולה שלה)

כמה מהשירים הטובים ביותר של סוויפט מופיעים באלבום הזה: "האיש הכי קטן שאי פעם חי" הוא קלאסיקה מיידית שתלווה כל נערה שאי פעם נפגעה מבחור; "מי מפחד ממני הקטנטונת?" המהפנט הוא שיר המייצג במדויק את העשור האחרון של הקריירה של סוויפט; ו"איך זה נגמר", העצוב, הוא כנראה השיר האהוב עליי כרגע מהאלבום.

חוויה טרנסצנדנטלית

סוויפט ביצעה את כל השירים האהובים עליי בוומבלי, כולל שני שירים מהאלבום האחרון שאני ממש אוהבת אשר לא נכללו באף הופעה עד כה – והנה הרגשתי מיוחדת ובת מזל. היו כמה שירים (ספורים!) שלא הכרתי – אבל הקהל מסביב הכיר כל מילה, כל עליית טון, שינוי מקצב, ואיפה לוקחים אוויר. איפה אפי נצר ואיפה סוויפט כשזה מגיע לשירה בציבור.

https://www.youtube.com/watch?v=OCOow5F2pFI

לשמוע אותה חי, עם ליווי הקהל שעוטף אותה בכל כך הרבה אהבה, זו חוויה טרנסצנדנטלית. זה לשכוח למשך 3.5 שעות את הכאב והמתח והחרדות שמלוות את חיי בשנה החולפת – ולכל אחד בקהל, גם אם אינו מישראל, יש את הכאב והמתח והחרדות שלו. זה הדבר הקרוב ביותר לטריפ שאינו הזיה, לריחוף ללא כוח משיכה באוויר חם, לשכשוך בבריכה עם קרטיב ביד ביום קיץ של פעם, לפני שהאקלים השתגע. זה להרגיש אהבה ושמחה ותקווה במין האנושי, למרות הכול.

זה הדבר הקרוב ביותר לטריפ שאינו הזיה, לריחוף ללא כוח משיכה באוויר חם, לשכשוך בבריכה עם קרטיב ביד ביום קיץ של פעם, לפני שהאקלים השתגע. זה להרגיש אהבה ושמחה ותקווה במין האנושי, למרות הכול

ואז ביציאה, אחרי שסוף סוף מצאת נהג אובר שיסכים להגיע לאסוף אותך באזור החסום ביותר בלונדון באותה שעה (כי המטומטמים ברשות התחבורה החליטו שעכשיו זה הזמן לבטל את כל הרכבות בלילה לצורך שיפוצי מסילות), לשבת בספסל האחורי ולהסס ארוכות מה לענות כשמוחמד הנהג שואל אותך, "אז מאיפה את?"

וככה זה נגמר.