רק בשבוע שעבר דובר על "אופטימיות זהירה" בנוגע לעסקת החטופים ושוב גאו הציפיות להחזרת החטופים ולהפסקת המלחמה. מרחיקי לכת התריעו: "זאת הישורת האחרונה במאבק על דמותה של ישראל". "עסקה – או מלחמה ארורה", קבעו מפגינים. מאז התפוגגה אותה תקווה שוב. האם אנחנו נידונים למלחמה אינסופית?

נראה שאנו הופכים לחברה החיה על חרבה, ההולכת ונהיית ספרטנית. כאשר העם כולו צבא המגויס למילואים גובר החשש שמא צרכי הביטחון ישאבו את מרב האנרגיות וידחקו את התרבות, את ההגות, המוסיקה, הספרות, האמנות.

אנו הופכים לחברה החיה על חרבה, הולכת ונהיית ספרטנית. כשהעם כולו צבא המגויס למילואים, גובר החשש שמא צרכי הביטחון ישאבו את מרב האנרגיות וידחקו את התרבות, ההגות, המוסיקה, הספרות, האמנות

על כך דיבר ההיסטוריון פרופסור עירד מלכין בתוכנית הטלוויזיה "סוכן תרבות", המשודרת בערוץ כאן 11 בהנחיית קובי מידן. פרופ' מלכין הזכיר את ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן-גוריון, ששאף למדינה שהיא אתונה יותר מספרטה. העיר אתונה ביוון העתיקה הייתה מעוז של פיתוח המחשבה והתרבות. ואילו העיר ספרטה גילמה את ניגודה – את פיתוח העוצמה, הכושר הגופני, הסגפנות.

ואני נזכרת בגילויי ספרטניות שרווחו במקומותינו בעשורים הראשונים לקיום המדינה. חברינו הגברים, בני הקיבוץ הצעירים, חוו את מכבש המאצ'ואיזם והספרטניות בעוצמה גדולה במיוחד.

חלקם בביטחון ישראל היה ממש מפואר. רובם ככולם התנדבו לשרת ביחידות קרביות. אבל במקרים לא מעטים הייתה זאת התנדבות כפויה. כי שרות צבאי כג'ובניק היה נחשב בקיבוצים כבזוי למדי ומביש. תרומתם של הקיבוצניקים לכוחות הלוחמים ניכרה גם בסטטיסטיקה של השכול. כרבע מהנופלים במלחמת ששת הימים היו בני קיבוצים.

העוז והגבורה של מלח הארץ ראויים כמובן לשבחים. אבל לספרטניות הקשוחה התלוו גם צדדים קשים, לעתים אפילו אפלים וטרגיים. וכך, בקיץ שלאחר "ששת הימים" התהלך בקיבוצים סיפור ששיקף בתמציתיות את רוח התקופה. חייל קיבוצניק מת עקב התייבשות. לא היה זה מות גיבורים. מילותיו האחרונות היו: "איזה בזיון".

בן-גוריון שאף למדינה שהיא אתונה יותר מספרטה. העיר אתונה ביוון העתיקה הייתה מעוז של פיתוח המחשבה והתרבות. ואילו העיר ספרטה גילמה את ניגודה – פיתוח העוצמה, הכושר הגופני, הסגפנות

והנה דוגמית אופיינית של לחץ מאסיבי שהופעל על נערים ערב גיוסם לצה"ל. עופר מיכאלי, איש חינוך מקיבוץ להבות הבשן של השומר הצעיר עשה שרות צבאי מרשים בסיירת אגוז. אבל בנעוריו היו לו דווקא חלומות אחרים. הוא התקבל לצוות הווי של הנח"ל ואולץ לוותר על השיבוץ המשמח עקב התגובות הקשות בסביבתו.

לפני כשלוש שנים יצא לאור ספר ביכורים של מיכאלי – "מתוק חמוץ בקיבוץ". בעקבות הופעת הספר פורסם ראיון עם המחבר בעיתון הקיבוצי "הדף הירוק".

וכך דיווח הכתב איציק ברתנא:

"לקראת סיום כיתה י"ב, ב-1969, נפגשו נציגי מחלקת הביטחון של התנועה עם בני כיתתו של מיכאלי העומדים להתגייס. מצעד הגבורה נעצר בעופר מיכאלי, שסיפר על קבלתו לצוות ההווי. זה היה בעיצומה של מלחמת ההתשה בסיני. צעירים מקיבוצי הסביבה נפלו בחזיתות.

עופר מיכאלי שיחזר בראיון משפט בלתי נשכח ששאג רכז מחלקת הביטחון: 'תגיד, עופר, ביום שישי, כשכל החבר'ה יגיעו לקיבוץ, גיורא יספר על חדירות עם מטוסים למצרים ועזרא יספר על פעולות בירדן, ועובד על מארבים בלבנון. ואז, מה אתה תספר? איך הופעת במחנה סרפנד בנעליים חצאיות?'.

האיש לא הסתפק בדברי התוכחה הללו והודיע על כוונתו לדבר עם ראש אכ"א (אגף כוח אדם), 'כי זה לא בא בחשבון שבן קיבוץ של השומר הצעיר לא ישובץ לאחת היחידות המסתערות'. כאמור, עופר התגייס ליחידה מסתערת מובחרת, לסיירת אגוז".

אברהם שרון מקיבוץ רשפים כתב בפוסט שפרסם בשנה האחרונה בקבוצת הפייסבוק ההמונית "דברים שקיבוצניקים יודעים":

"באותם ימים זה לא היה מקובל, ודאי לא טבעי, לדבר על חולשות ובכלל על חומרי נפש רכים ודקים. שהרי כולנו נצרפנו בכור ההיתוך של 'ראשונים תמיד אנחנו, ילדים טובים ומוכשרים, אולי מוכשרים בעיקר למלאכת הצבא'".

כותרת הפוסט הייתה "פרופיל גבוה". שרון היה בעל פרופיל 97 וגם ספורטאי לא רע והתמיין, כדבריו, באופן אוטומטי לשרות ביחידה קרבית. הוא הוסיף שם:

"אבל הכושר הנפשי שלי לא נמדד. אפילו לא נאמד. לא היו שאלות על מסוגלות, על מידת ההתאמה. והס מלהזכיר מילה אחת קטנה: רצון. רק אני חשתי, ידעתי וצפיתי מראש את הכישלון. אבל לא היה אז את מי לשתף בתחושה. באוזני מי להביע ספק וחשש לחוסר התאמה בסיסית, מובנית, מהותית".

עופר מיכאלי, איש חינוך מקיבוץ להבות הבשן של השומר הצעיר עשה שרות צבאי מרשים בסיירת אגוז. אבל בנעוריו התקבל לצוות הווי של הנח"ל ואולץ לוותר על השיבוץ המשמח עקב התגובות הקשות בסביבתו

זאת הייתה רוח התקופה. הספרטניות הקיבוצניקית התחילה להיסדק בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אז התערערה האמונה ביכולתו של צה"ל ובמקביל גם נחלשה האינדוקטרינציה שהפעילו מייסדי הקיבוצים על ממשיכיהם, בני הדור השני.

"משורה ישחרר רק הקב"ן", כתב בהמשך אברהם שרון האירוני. אי התאמתו למסלול הקרבי שאליו הוא הוסלל התבררה, כדבריו, תוך זמן קצר. הוא מניח שהיו לא מעטים כמותו, לכן חשוב לו לחשוף את מצוקתו, אף כי באיחור רב.

דבריו פורסמו זמן מה לפני ה-7 באוקטובר. והוא ביקש מאנשי מחלקות הביטחון להיות כתובת לצעירים בריאים וחסונים המתאימים למסלול לא קרבי, "שבו יוכלו לשרת בלי להתייסר בגלל אי התאמה ובלי להיקרע מבפנים".

*  *  *

והיו גם מקרי אובדנות טרגיים על רקע לחצים חברתיים והיקרעות מבפנים. אחד הידועים שבהם: התאבדותו של א', בן קיבוץ בגליל המערבי, ב-1959. הוא התאבד בעת היותו בקורס מ"כים של חטיבת גולני שאליו יצא באי רצון, לאחר שנדחתה בקשתו לשרת בסיירת החטיבתית המהוללת.

א' סבל מהתעמרות של מפקדיו ומטרטורים קשוחים שהיו נהוגים בצה"ל בשנות החמישים של המאה הקודמת. בבוקר שבו נמצא ירוי במיטתו הוא היה אמור לצאת עם חבריו למשימה קשה במיוחד, לאחר שבסיבוב הקודם והכושל של אותה משימה, המחלקה קיבלה ממפקדיה ציון "בלתי מספיק". א' חשש כנראה שכוחותיו לא יעמדו לו ושהוא גם יכשיל את חבריו לצוות. הוא לא השאיר אחריו מכתב.

היו מקרי אובדנות טרגיים על רקע לחצים חברתיים והיקרעות מבפנים, כהתאבדותו של בן קיבוץ ב-1959, בקורס מ"כים של גולני, אליו יצא באי רצון לאחר שנדחתה בקשתו לשרת בסיירת החטיבתית

עמוס עוז ויהושע קנז המחישו ביצירותיהם את אווירת התקופה. את הלחץ המאסיבי ואת התובענות והספרטניות, שהגבירו לעתים נטיות אובדניות של צעירים.

סיפורו של עמוס עוז "דרך הרוח" כלול בספרו הראשון, "ארצות התן", שיצא לאור ב-1965. בסיפור מהדהדות אותן דמויות של אבות, אנשי תנועה קיבוצית נחשבים ודומיננטיים, נוקשים וקנאים, שתובענותם המופנית אל בנם עלולה להוליכו עד לאבדון.

גיבור הסיפור, גדעון, נער רך, חולמני ופיוטי, מתגייס לצנחנים כדי לרצות את אביו. האב שמשון הוא סגפן קשוח, מהאידיאולוגים המובהקים של הקיבוץ והתנועה. במפגן צניחה של יחידת הבן מעל לקיבוצו, גדעון פותח את המצנח הרזרבי כדי שכולם יבחינו בו בתוך להק הצונחים. אבל המצנח מסתבך בחוטי החשמל וניסיונות החילוץ נכשלים. במהלכם האב גוער מלמטה בנער המפרפר על סף מותו: "חדל ליילל. אמרו לך להשתמש בפגיון ולחתוך את הרצועות". "פחדן, אתה פחדן מטורף!", "פינוקיו, אתה סמרטוט, סמרטוט!".

התאבדות ספרותית נודעת של חייל קיבוצניק מופיעה בספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים", שיצא לאור ב-1986. החברה הישראלית של שנות החמישים מתוארת בספר מנקודת מבטה של קבוצת טירונים כף-למדים (בעלי כושר לקוי), המייצגת בהרכבה את רוב שכבות החברה. אלון, הקיבוצניק, מתאבד בירייה כתום הטירונות בעקבות שיבוצו לחיל שנחשב אז בקיבוצים לנחות ובזוי במיוחד: המשטרה הצבאית.

עמוס עוז ויהושע קנז המחישו ביצירותיהם את אווירת התקופה. את הלחץ המאסיבי ואת התובענות והספרטניות, שהגבירו לעתים נטיות אובדניות של צעירים

עמוס עוז הגדיר את ספרו של קנז כסיפורם של הכף-למדים שהצבא רואה בהם בררה: "סיפור חניכה קולקטיבי של בניה הדחויים והפגומים של ספרטה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.