די עם האשליות למשפחות החטופים. די עם הפגישות עם בנימין נתניהו ועוד יותר עם רעייתו, העומדת לצדו בהחלטה לא להתייחס להפגנות. די לנימוסים. די למיצגים ולהפגנות המתישות את קרובי ותומכי החטופים מבלי להשיג שמץ של תוצאה, למעט שקרים ודיבורי סרק. הגיעה שעת האפס.

יש ללמוד מהרומנים שהפתיעו את ניקולאי צ'אושסקו ורעייתו אלנה, וגרמו להם לברוח. יש ללמוד אפילו מהתוניסאים שגרמו לשליט האכזרי זין אל-עאבדין בן עלי להימלט מארצם כל עוד נפשו בו.

יש ללמוד מהרומנים שהפתיעו את ניקולאי צ'אושסקו ורעייתו אלנה, וגרמו להם לברוח. יש ללמוד אפילו מהתוניסאים שגרמו לשליט האכזרי זין אל-עאבדין בן עלי להימלט מארצם כל עוד נפשו בו

אפילו שלטון של העבריין הסדרתי איתמר בן גביר לא יכול להתמודד עם רבבות הצובאים על הכנסת או על ביתו של ראש הממשלה. רק כך ניתן להורידו מהשלטון.

חס וחלילה, אסור שיקרה בישראל רצח שני של ראש ממשלה. זאת תהיה טראומה שנייה שלעולם לא תגליד. יש להפחידו ולגרום לו לברוח יחד עם רעייתו, אפילו במטוס הנהנתנות שקנה ובנה לעצמו, בעיקר לריצוי רעייתו. ואם זה לא יתאפשר, רצוי שהכנסת תחוקק חוק מיוחד לביטול משפטיו, בתנאי שיצא מחיינו. נזכור אותם רק לדיראון עולם.

אבל לא רק בנימין נתניהו צריך להיעלם מחיינו כאיש ציבור. כל חברי ממשלתו הנתלים בו למען הצלת נפשם, צריכים להימחק כלא היו מהשלטון. אני לא מאמין אפילו ליואב גלנט שמצייץ מדי פעם בלוף, אך ממשיך לאחוז בכיסא כאילו זה היה מגנו.

אין להאמין גם לאבי דיכטר שמשחק אותה "איש מכובד" עם עבר ביטחוני מפואר. לא את העבר אנו צריכים בעת קיומית זו, אלא מעשים. יגידו שהוא פחות אנוכי מנתניהו, שאינו קיצוני בדעותיו, הרי הוא הצטרף בזמנו למפלגת מרכז בראשות אריאל שרון – אך נראה שהחלום לכהן כשר הביטחון ממשיך לקנן בו.

די לתלות תקווה ביולי אדלשטיין, צחי הנגבי, ניר ברקת, ישראל כ"ץ וכל היתר. הם כולם סריסים, נמושות או סתם פחדנים. די לצפות לרגישות, לב או מצפון מיריב לוין, הרי הוא ונתניהו חסרי מצפון ונראה שליבם עשוי מאבן.

באשר לשאר השרים, מירי רגב, דודי אמסלם, מאי גולן, קטי שטרית, אלמוג כהן, גילה גמליאל, מיקי זוהר ואחרים מאותו זן, כולם אפסים ועושי דברו של ה"מלך" אשר העניק להם מעמד, שגם בחלום לא היו מגיעים אליו. בינתיים, עד להרחקתם לעולמי עולמים מהזירה הציבורית, יש להימנע מקבלם באירועים ציבוריים. רק בידודם אולי יגרום להם לחוש מושפלים.

לא רק נתניהו צריך להיעלם מחיינו כאיש ציבור. כל חברי ממשלתו הנתלים בו למען הצלת נפשם, צריכים להימחק כלא היו מהשלטון. אין להאמין להם ומספיק לתלות בהם תקוות. כולם סריסים או נמושות

לעניות דעתי, צה"ל ושב"כ יודעים את מקום מחבואו של יחיא סנוואר. הם יכולים לחסלו במבצע כירורגי גם אם הוא מוקף חטופים. אני מניח שהם לא ישנים באותה מיטה. אבל יתכן שנתניהו מונע זאת. דומה ששניהם מנהלים שיח של הבנה הדדית: פעם אני אכשיל את העסקה ופעם אתה. וכך המלחמה תמשיך, אינטרס משותף לשנינו.

הרמב''ם כתב בנושא השבויים:

"ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות".

באשר לאופוזיציה ולאלה העשויים להחליף את נתניהו בבחירות הבאות – אם ברצונם לרכוש את אמון הבוחרים, מן הראוי שיצהירו, בהתחייבות ברורה וחסרת פשרות, שיפעלו להעמדה לדין בבית משפט מיוחד את כל חברי הממשלה, ובראשם את נתניהו ועוזריו. כל המעלימים עין ממעלליו יועמדו לדין על הפקרת תושביה המדינה. יאיר לפיד ויאיר גולן חייבים להצהיר זאת כבר עכשיו.

באשר לצוות המשא ומתן: ראש המוסד, ראש השב"כ, נציג צה"ל, וגם הרמטכ"ל היועץ לראש הממשלה – חייבים לצאת פומבית ומפורשות נגד נתניהו ולהאשים אותו בגלוי בהפקרת מעט החטופים שאולי עדיין בחיים. אחרת הם ייחשבו משת"פים לפני השבת השחורה ופחדנים אחריה.

החזרת גופות כמבצעים הרואיים נועדה רק לזרות חול בעיני ציבור חסידי נתניהו, בעצם בעיני אלה המאמינים רק בכוח החרב. ברור שישראל חייבת לדאוג להחזרת הגופות, אבל לא על חשבון החיים. רק החלטה על הפסקה טוטלית של המלחמה בעזה ויציאה מכל שטחה יכולה להביא את החטופים, החיים והמתים, בפעימה אחת.

ישראל אינה בנויה למלחמות ארוכות ומתמשכות. חיילינו, ובעיקר חיילי המילואים הגיבורים, יתעייפו ויישחקו, וגם למסירותם יש גבול. במיוחד לנוכח התחמקותם של רבבות חרדים ממילוי חובתם הלאומית.

אולם, אם סינוואר יסרב לעסקה הכוללת חזרה לקו ה-6 באוקטובר, אזי לישראל תהייה הזכות המוסרית, הבינלאומית וההכרחית להיכנס בהם אפילו בלא העוצמה, ובצער רב לנוכח הסיכון לחיי החטופים.

ברור שישראל חייבת לדאוג להחזרת הגופות, אבל לא על חשבון החיים. רק החלטה על הפסקה טוטלית של המלחמה בעזה ויציאה מכל שטחה יכולה להביא את החטופים, החיים והמתים, בפעימה אחת

מותם המצער של אלה שגורלם לא יעמוד להם לשרוד במקרה שכזה, יהיה לפחות ללא עינויים, ללא מריטת עצבים אינסופית וחסרת תקווה, ללא משיכת זמן כמו לאסירים נידונים למוות. ובני משפחותיהם יצילו את חייהם המצויים גם הם בסכנת התמוטטות.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.