שדרן רדיו, עורך מוזיקה, מרצה ויוצר סדרות רדיו וטלוויזיה על מוזיקה. בן 70. נשוי ליעל ואב לשלושה. נולד וגדל בירושלים. מתגורר בתל אביב.
ביתו נראה כמו תקליטייה של תחנת רדיו. הקירות מכוסים מדפים מהרצפה ועד לתקרה הגבוהה, כולם מלאים בתקליטים ובדיסקים. מאז שפרצה המלחמה, כמו אצל כולנו, גם רוחו של הילד הנצחי, רב הפעלים ואוהב המוזיקה המושבע – נכאה. דווקא בשל כך, האופטימיות שתמיד אפיינה אותו הפכה להיות משימה. והוא דבק בה כמו איש דת שדבק בתפילה.
מה שלומך?
"אני נלחם בכוח רב, בכל הכוח שיש לי, לא להישבר ולא להתייאש. זה משהו שהפך קשה מאוד לאור המצב אבל אני חושב שזה התפקיד שלי – גם בתוך המשפחה וגם במקומות שבהם אני עובד – לנסות ככל יכולתי לשמור על מורל. אני עצמי מרגיש בסדר".
איך זה?
"בדצמבר 2020 גילו אצלי סרטן. עברתי שנתיים קשות מבחינה בריאותית. ביום הגילוי, מתה הפסיכולוגית שלי שאהבתי ואצלה הייתי שלושים שנה. עברתי שלושה ניתוחים וניצחתי את הסרטן, או יותר נכון – הרופאים ניצחו. היו לי שישים יום חנייה חינם באיכילוב. למחלקה שבה עברתי את ההקרנות קראו 'רדיו תרפיה'.
"הסרטן לא גרם לי לחשוב שוב על החיים, כי היה לי ברור שאני יוצא מזה. מה שהוא כן גרם לי להבין, זה את כוחה של האופטימיות. וזה כוח גדול מאוד"
"נו, הגעתי הביתה. הסרטן לא גרם לי לחשוב שוב על החיים, כי היה לי ברור שאני יוצא מזה. מה שהוא כן גרם לי להבין, זה את כוחה של האופטימיות. וזה כוח גדול מאוד.
"בזכות הפסיכולוגית שלי, הלכתי לקורס בבודהיזם והתחלתי לתרגל כל יום מדיטציה. אני לא בודהיסט אבל מה שלקחתי מהלימוד הוא שאין טעם לסבול מדברים שאני לא יכול לשנות.
"נניח שאת קמה בבוקר ויורד גשם. את יכולה להגיד, אוקיי יש גשם בחוץ, אתארגן בהתאם ואקח מטרייה. ואת יכולה להתבאס, מה גשם עכשיו? איך אסחב בגשם עם האופניים? ובבת אחת, את מתחילה לסבול. היו לי מספיק כאבים וחששות שקשורים לסרטן אבל לא הייתה השאלה, למה דווקא אני?"
אם מדברים על אירועים משני חיים, אני רוצה לקפוץ איתך רגע לגיל 18, אל התאונה שעברת בזמן טיול לפני צבא ובעקבותיה איבדת את הזיכרון. כל מה שנערם והצטבר עד לתאונה – נמחק. היית צריך ללמוד שוב ללכת, לדבר, לקרוא ולכתוב, לקרוא לדברים בשמם, לדעת מי אתה.
"הזיכרון האנושי מורכב מסוגים שונים של זיכרון. למשל, אדם לומד לדבר וללכת ולא לעשות פיפי במיטה. הגוף שלי זכר את זה אחרי התאונה, טכניקת הדיבור לא נעלמה, ידעתי להפיק קול אבל לא הבנתי את השפה. אני זוכר שזה היה מפחיד, בעיקר התחושה שאנשים מכירים אותי ואני לא יודע מי הם. פתאום בא מישהו ואמר לי, הי, הייתי החבר הכי טוב שלך, ואני לא זוכר.
"טכניקת הדיבור לא נעלמה, ידעתי להפיק קול אבל לא הבנתי את השפה. אני זוכר שזה היה מפחיד, בעיקר התחושה שאנשים מכירים אותי ואני לא יודע מי הם. פתאום בא מישהו ואמר לי, הי, הייתי החבר הכי טוב שלך, ואני לא זוכר"
"מזווית אחרת, אני חושב שזיכרון הוא הרבה פעמים סיפור. כלומר, הוא לא בהכרח מראה של מה שבאמת קרה, אלא גרסה שמישהו בוחר לספר. למשל, בסוף ימי הביטלס, בשנת 1969, מישהו צילם אותם לסרט Let It Be. לפני שנתיים, פיטר ג'קסון, הבמאי של "שר הטבעות", לקח את אותם חומרים והפך אותם לסדרה של יותר משמונה שעות.
"בגרסה המקורית הובן שחברי הלהקה האשימו את יוקו אונו בפירוק הלהקה. בגרסה המחודשת, שנשענת בדיוק על אותם חומרים, מוצג סיפור אחר. היוצר בחר דרך אחרת להציג אותם. גם אני, עם השנים, שיניתי את דעתי. זה קרה הרבה אחרי מסע הקסם המסתורי, שישים שעות שידור על הביטלס שהגשתי בגלי צה"ל בין 1981-1982.
"כל מה שאני יודע לגבי החיים הקודמים שלי, הוא מתוך סיפורים שסיפרו לי. בין השאר, סיפרו שהייתי אחראי על המסיבות ושמעתי הרבה תקליטים. היו תקופות שבהן היה לי קשה עם זה שאני לא זוכר את הילדוּת שלי אבל אני חושב שאובדן הזיכרון היה מנוע. הוא הגביר את המוטיבציה שלי לעשות הרבה דברים. למשל להיות אחד שחוקר את המוזיקה ומנסה לעשות בה סדר".
העמדה שתפסת בעולם המוזיקה הייתה לאורך השנים על הרצף שבין קונצנזוס לאינדי. איפה אתה היום?
"בשלב די מוקדם בחיי המקצועיים, כשעוד היו רק תקליטים, הבנתי על עצמי משהו: אני לא בהכרח אוהב את הלהיט, ומעדיף את הצד השני של התקליט. זה קשור גם לרצון לא להיות כמו כולם. אם יוצא שיר של זמר מפורסם, כולם ישמיעו אותו. הוא לא צריך אותי. אבל נניח שיוצא שיר חדש של הרכב שנקרא 'חרסינות' – שתי נשים מדהימות שעושות רוק אלטרנטיבי – אם לא אשמיע אותן, מי ישמיע?
"בשלב די מוקדם בחיי המקצועיים, כשעוד היו רק תקליטים, הבנתי על עצמי משהו: אני לא בהכרח אוהב את הלהיט, ומעדיף את הצד השני של התקליט. זה קשור גם לרצון לא להיות כמו כולם"
"אמרתי לעצמי, יש לך איזה כוח קטן. אבל יש פה גם מלכוד: אני כן רוצה שיאהבו אותי. בשלב מאוחר יותר הבנתי שלא כולם יאהבו אותי וזו הייתה הבנה משמעותית. פעם יצרתי סדרה שקראו לה 'האלבומים' ששודרה בערוץ שמונה. עשרה אלבומים שאני וחבריי למערכת בחרנו לספר עליהם. הייתי בטוח שכל מי שלא נכנסו לסדרה שונאים אותי.
"גם בסדרה 'סוף עונת התפוזים' ששודרה בערוץ הראשון ב-1998 הייתה לי בעיה. בתוכנית טלוויזיה אתה לא יכולה להיכנס לעומק אלא אם אתה בוחר זווית אחת. אבל אם אתה רוצה לכסות תקופה, אתה בהכרח מרפרף. יצאתי מהסדרה הזאת בהרגשה נוראית שצריך לבחור מי חשוב ומי לא, את הסיפור של מי לספר ומי נשאר בחוץ.
"זו אחרת הסיבות שבגללן, שנתיים אחר כך, הקמתי עם עוד שותפים את אתר Mooma, שהיה כמו אנציקלופדיה של המוזיקה הישראלית. שם יכולתי לכתוב על כולם. מצד שני, אני מבין שזו דרכו של עולם. יש דברים שאתה פחות אוהב".
בוא נדבר רגע על המצב. על איך זה להמשיך לעשות רדיו ותוכניות מוזיקה, כשבחוץ אסון רודף אסון. אנשים שבורים. השכול מכה בנו בלי רחמים. ישראל בוערת.
"פעם, בתקופת מלחמת לבנון והאינתיפאדה, הרגשתי שאני יכול מעט להשפיע. אבל היום? מה יכול לעשות הבן אדם? האזרח הפשוט? אז אני ממשיך לעשות מה שאני יודע וגם הולך להפגנות".
"פעם, בתקופת מלחמת לבנון והאינתיפאדה, הרגשתי שאני יכול מעט להשפיע. אבל היום? מה יכול לעשות הבן אדם? האזרח הפשוט? אז אני ממשיך לעשות מה שאני יודע וגם הולך להפגנות"
אתה מודאג?
"אני לא מודאג, אני מאוד מודאג. אבל במסגרת האחיזה באופטימיות, אני מקווה שמתוך המשבר הנוראי – נדע להיוולד שוב.
"יש שיר שכתב והלחין וגם ביצע יענקל'ה רוטבליט לפני עשרים שנה שנקרא 'האם נדע להיוולד שוב מחדש'. בתחילת המלחמה חברי להקת 'החצר האחורית', שעושים לא מעט שירים פוליטיים, הקליטו אותו שוב ואני חושב שאם יש שיר שמייצג את התקופה – זה השיר".
עוֹד רֶגַע וְהַכֹּל יֹאבַד
אִם תִּרְצוּ כְּמוֹ אַגָּדָה
הַלֶּקַח שֶׁיִּצְחָק לָמַד
בְּיוֹם הָעֲקִידָה
הַכֹּל מֻנָּח פֹּה עַל הַכַּף
הַתְּהוֹמוֹת פְּתוּחִים
הִנֵּה הִגַּעְנוּ אֶל הַסַּף
מִלְחֶמֶת אוֹ אַחִים.
"לפעמים, משבר פוליטי-צבאי-חברתי מוציא דברים אחרים מתוך התרבות והאומנות. אני זוכר שאחרי מלחמת יום כיפור פתאום הייתה יותר לגיטימציה להשמיע ברדיו מוזיקה שהייתה בשוליים כמו להקת הפלטינה שעשתה ג'אז ישראלי. קרה משהו.
"היום המוזיקה מגוונת ורבת צבעים, אבל מה ששולט הוא סוג מסוים של פופ עם גוון מזרחי וטקסטים דתיים. מצד שני, ואני רואה את זה, נוצר צורך לחזור לשירים שהיו פעם".
"היום המוזיקה מגוונת ורבת צבעים, אבל מה ששולט הוא סוג מסוים של פופ עם גוון מזרחי וטקסטים דתיים. מצד שני, ואני רואה את זה, נוצר צורך לחזור לשירים שהיו פעם"
איפה אתה רואה את זה?
"הרבה שנים אני מעביר הרצאות על מוזיקה ועל הסיפורים מאחורי השירים. מאז פרוץ המלחמה יש ביקוש גדל והולך למה שאני מכנה 'שיעור מולדת'. כלומר, שירים שמדברים על אהבת הארץ, לא רק במובן של איזה יופי ואיזה כיף פה, אלא שירים כמו 'האמנם' שכתבה לאה גולדברג בזמן מלחמת העולם השנייה".
מבקשים נחמה מהשירים?
"כן, אבל לא נחמה של 'יהיה בסדר' אלא משהו עמוק יותר כמו בשיר 'שַׂחֲקִי שַׂחֲקִי' של שאול טשרניחובקי: כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז. זה שיר עם מסר אוניברסלי של תקווה ואהבת אדם ולכן הוא הוצע כמה פעמים כמחליף של 'התקווה', בעל הצביון היהודי המובהק, כהמנון.
"ויש עוד שיר מבוקש שהוא 'שיר המעלות'. המילים מתוך תהילים קכ"ו והלחן של פנחס מינקובסקי. זה שיר דתי שביצע הרב והחזן יוסל'ה רוזנבלט ב-1935. תחשבי על המשמעות שלו, שיר דתי-ציוני, חוצה שנים. זה נהדר".
איזה תפקיד או מקום יש לדעתך לאומנות בימים האלה?
"קודם כל, אנחנו עדיין בתוך הדבר וקשה לדעת. יש אנשים שממש קשה להם לכתוב ולהלחין בזמנים כאלה. את השיר 'החיטה צומחת שוב' כתבה דורית צמרת, בת קיבוץ בית השיטה, אחרי שהקיבוץ איבד אחד עשר מבניו במלחמת יום הכיפורים. השיר נכתב אחרי המלחמה ואני חושב שיש לאומנות כמה סוגים של תפקידים כמו להסיח מעט את הדעת, להציע עידוד ותקווה.
"באחד מהסשנים של המוזיקה שמצלמים אצלי בבית היו פה דודי לוי וטל גורדון. דיברנו על תפקידה של המוזיקה ודודי אמר, 'כשאתה מופיע בפני חיילים, הם בעיקר רוצים אנרגיה. הם לא רוצים לשקוע. אבל קהל של פצועים, משפחות החטופים, מפונים – כולם מבקשים רגש של נחמה ואני חושב שזה התפקיד הראשון של מוזיקה, בטח עכשיו'".
"כשאתה מופיע בפני חיילים, הם בעיקר רוצים אנרגיה. הם לא רוצים לשקוע. אבל קהל של פצועים, משפחות החטופים, מפונים – כולם מבקשים רגש של נחמה ואני חושב שזה התפקיד הראשון של מוזיקה, בטח עכשיו"
ומה אתה חושב?
"שיש למוזיקה עוד תפקיד והוא הרבה יותר קשה להשגה ופחות מובן מאליו: לבטא כעס, מחאה, להצביע על פאקים ומחדלים וגם להפנות אצבע מאשימה. הרבה אומנים פוחדים לקחת את העמדה הזאת".
אתה חושב שאומנים פוחדים לכתוב או לבטא את האמת שלהם?
"לפני כמה שבועות הזמינו אותי לדבר עם בוגרי בית הספר למוזיקה 'רימון' באירוע 'רוק-רימון' שהוקדש לזכרו של דן תורן ז"ל. אמרתי להם שיש שתי סיבות מרכזיות לעשות אומנות. יש מי שההצלחה בראש מעייניהם והם רוצים לעשות כסף ושהרבה אנשים יאהבו אותם. סיבה אחרת היא הצורך להביע את עצמך.
"הרבה אומנים שנקטו עמדה כמו סי היימן ב'יורים ובוכים' או נורית גלרון עם 'אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה' – שילמו מחיר.
"כאן אני רוצה להזכיר את 'הדג נחש', אחת הלהקות החשובות של עשרים השנים האחרונות שאומרים בשירים שלהם דברים קשים ולמרות זאת מצליחים. אבל בדרך כלל, כשהאמירות הפוליטיות הולכות קצת שמאלה – אתה צפוי להיות מוחרם כמו אחינועם ניני, או לקבל איומים על חייך.
"אם אתה אומר משהו שנראה לחלק מהעם שמאלני מדי, הלך עליך כאומן. לא יזמינו אותך לכל מיני עיריות, מועצות ומתנ"סים. אתה צריך להיות עם הרבה ביטחון עצמי וקהל נאמן כדי להגיד משהו מחוץ לקונצנזוס. אני חושב שלא רחוק היום שבו מישהו יחטוף.
"אם אתה אומר משהו שנראה לחלק מהעם שמאלני מדי, הלך עליך כאומן. לא יזמינו אותך לכל מיני עיריות, מועצות ומתנ"סים. אתה צריך להיות עם הרבה ביטחון עצמי וקהל נאמן כדי להגיד משהו מחוץ לקונצנזוס"
"מנגד, אריאל זילבר הוציא את השיר 'להחליף את הסוסים' שם הוא מונה רשימה של אנשים ובעלי תפקידים שצריך להעיף, היועמ"שית למשל.
"לפני שבע שנים כתבתי כתבה על 'שירת הסטיקר' של הדג נחש. קראתי שוב את מילות השיר שמורכב מסטיקרים שאסף דויד גרוסמן ומהם יצר טקסט. וחשבתי שרוב הסטיקרים בשיר, שהם ממחוזות הימין, הרבה יותר חזקים ומניעים לפעולה. למשל: אין ערבים – אין פיגועים. אני מתעניין בדבר הזה.
"יש לי חברים שכועסים עליי בגלל שפעם ביומיים-שלושה אני פותח ערוץ 14. אבל אני עושה את זה כדי לא לחיות בבועה שבה כולם סביבי חושבים אותו הדבר. אז לפעמים אני צופה בערוץ 14 ולא מאמין".
"יש לי חברים שכועסים עליי בגלל שפעם ביומיים-שלושה אני פותח ערוץ 14. אבל אני עושה את זה כדי לא לחיות בבועה שבה כולם סביבי חושבים אותו הדבר. אז לפעמים אני צופה בערוץ 14 ולא מאמין"
על מה אתה עובד בימים האלה?
"מחר מסתיימת הסדרה המצולמת 'סיפורים במונו' שהגשתי במשך עשור בבית אבי חי בירושלים. אני מעביר הרצאות על מוזיקה ומוזיקאים, חלקן בליווי אומן. חוץ מזה, אני עובד על סדרת דוקו חדשה שתשודר בכאן 11 על להקת 'כוורת' ויש לי תכנית קבועה ברדיו הקצה.
"לפני שבועיים חזרתי להגיש את הג'אם של קוטנר. בתחילת המלחמה הג'אמים, ששודרו בגלי צה"ל, יצאו להפסקה. ואז פגשתי את המוזיקאי מיכה ביטון שמפונה כבר כמעט שנה מנתיב העשרה למלון בתל אביב. הוא בא אלי עם גיטרה ובאמצע הפגישה, עלה לי רעיון: לארח ג'אמים אצלי בבית. אז אמנם אי אפשר היה להכניס להקה שלמה, אבל הג'אמים הוקלטו וצולמו ברמה גבוהה ושודרו בגלגל"צ.
"לפני שבועיים חזרנו לשדר אותם בגלי צה"ל ואנחנו מקליטים ומצלמים באולפן שקוראים לו, לא תאמיני, א-נובה. ויש עוד משהו שהתחלתי לעשות לפני שבועיים.
"לפני שבועות אחדים פנתה אלי אישה שלא הכרתי ואמרה, 'קוראים לי ג'ני סיבידיה. אני אחותו של שלומי סיבידיה שנרצח במסיבת נובה יחד עם זוגתו ד"ר לילה (לילי) גורביץ'. גם אני הייתי שם עם בן זוגי וניצלנו. שלומי מאוד אהב מוזיקה. הוא היה ממש מומחה. בבית קראנו לו 'קוטנר הקטן' והוא בכלל עבד בהייטק. החלום שלו היה לערוך תכנית רדיו. הוא הכין 23 פלייליסטים ושלח לחברים שלו'.
הסיפור שהיא סיפרה נכנס לי ללב ולפני שבועיים התחלתי להגיש ברדיו הקצה תוכנית שנקראת המיקסטייפ של שלומי, סדרה בהמשכים. בכל יום שלישי בשבוע אני משמיע פלייליסט של שלומי ואחרי כל שלושה שירים אני אומר משהו. זה קטן, זה המעט שאני יכול, אבל בשביל המשפחה והחברים, הגשמתי לו חלום".
"בכל יום שלישי בשבוע אני משמיע פלייליסט של שלומי ואחרי כל שלושה שירים אני אומר משהו. זה קטן, זה המעט שאני יכול, אבל בשביל המשפחה והחברים, הגשמתי לו חלום"
אתה מרגיש שינוי בהרגלי ההאזנה למוזיקה בזמן הזה?
"אני מרגיש שיש תמיד את הלהיטים הקלילים יאללה חרבו דרבו ובואו נראה להם. מצד שני, אני חושב שיש התייחסות קצת יותר עמוקה לשאלה מי אנחנו. חלק גדול מהשירים שאני שומע בשנה הזאת הם פחות להיטיים.
"אני לא נגד מוזיקה פופולרית, אבל אני מרגיש שאנשים, מתוך מפץ החלומות והלם האובדן, מתחברים למוזיקה קצת אחרת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו