נולדתי בשדרות, בן למשפחה בת עשרה אחים. אבי נפטר כשהייתי בן תשע ועברתי למשפחת אומנה בירושלים (עם משפחתה של הסופרת גלילה רון פדר). נעמה, אשתי, היא בת נתיב העשרה שפונה ב-1982 מפתחת שלום בסיני והוקם מחדש על חולות זיקים.
אני הגעתי לנתיב העשרה באפריל 1990. נדמה לי שהייתי אחד הדיירים הראשונים בשכירות, אם לא הראשון. הייתי צריך לדפוק על דלתות כדי שיתנו לי לשכור שם בית. הייתי אז זמר פאבים ולמזלי, הבת של השכנים הייתה החברה הכי טובה של נעמה. ככה נפגשנו.
להקת טאנארא, שהייתי ממקימיה, קמה כשכבר גרתי בנתיב העשרה, אבל עיקר העשייה שלי התרחש בשדרות. ב-1995 יצא האלבום הראשון וזה היה הישג גדול, כי כל הלהקות שפעלו בשדרות עברו לתל אביב ואנחנו נשארנו. זה היה מקור גאווה בשבילי. הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.
עם השנים התחלתי להבין מה זה אומר להיות אומן ולגור בפריפריה. ראיתי בזה שליחות. הקמתי את המרכז לאומנויות הבמה בשדרות (שנסגר בינתיים) ופתחתי פאב חברתי בנתיב העשרה כדי להביא אלינו תרבות ואומנות.
עם השנים התחלתי להבין מה זה אומר להיות אומן ולגור בפריפריה. ראיתי בזה שליחות. הקמתי את המרכז לאומנויות הבמה בשדרות (שנסגר בינתיים) ופתחתי פאב חברתי בנתיב העשרה כדי להביא אלינו תרבות ואומנות
הקמתי בחצר שלנו את המאהל של מיכה ברוח האירוח המרוקאי, שבו אני שר ומספר את סיפור חיי כילד אומנה שגדל במשפחתה של רון פדר (שכתבה, גם בהשראתו, את סדרת הספרים "אל עצמי").
!["המאהל של מיכה" בנתיב העשרה והופעות של מיכה ביטון במאהל (צילום: באדיבות מיכה ביטון)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/03/tent.jpg ""המאהל של מיכה" בנתיב העשרה והופעות של מיכה ביטון במאהל (צילום: באדיבות מיכה ביטון)")
יום שבת, שבעה באוקטובר
ביום שישי, ערב שמחת תורה, חגגנו כל המשפחה – הילדים, בני ובנות הזוג, שתי הנכדות וההורים של נעמה. שלוש עשרה נפשות היינו. ההורים של נעמה, שגרים בשכנות, חזרו הביתה בסוף הערב. כל השאר נשארו לישון פה.
ביום שבת בשש וחצי בבוקר התחילה בבת אחת מתקפה לא רגילה, אימתנית ובלתי צפויה. מייד נפל החשמל. נכנסנו לממ"ד, שהוא גם החדר של גוני (בן 13). בדרך כלל אנחנו לא סוגרים את הדלת, אבל הפעם – המתקפה לא פסקה. אנשים התחילו לדווח בקבוצת הווטסאפ "צעירים נתיב העשרה" על קולות ויריות ואז הגיעה הודעה מהרבש"צ להיכנס לממ"דים ולנעול את הדלתות.
בשמונה וחצי ליבי, הבת שלי (17), קיבלה הודעה מחברה שכתבה שאבא שלה ודוד שלה עמית ויגאל וקס – שני חברים קרובים שלי – נרצחו. בבת אחת ירד עליי חושך. הבנתי את חומרת המצב. כל מי שנמצא איתי בממ"ד, יכול היה להיות הבא בתור. זו הייתה הרגשה של סוף, ש"רק אלוהים יכול לעזור".
בשמונה וחצי הבת שלי קיבלה הודעה מחברה שכתבה שאבא שלה ודוד שלה עמית ויגאל וקס – שני חברים קרובים שלי – נרצחו. בבת אחת ירד עליי חושך. הבנתי את חומרת המצב
זמן קצר אחר כך הגיעה עוד הודעה על חברי הטוב אורן שטרן, שנרצח עם דני וובק בזמן שיצאו להציל את חויק סגל בת המושב שיצאה מהבית למיגונית ולא ידעה שבחוץ מסתובבים מחבלים. כל זה קרה בשעה הראשונה של המתקפה.
איילת מולכו שנרצחה עם בעלה שלמה כתבה: אני שומעת אותם, אני שומעת יריות, בואו להציל אותנו, מי יכול לעזור? ואז נדם קולה. אמא של נעמה התקשרה לספר שראתה מחבלים חוצים את החצר עם מצנח.
על עמדת התצפית של חמאס מול נתיב העשרה נתלה שלט בעברית: "השמדת הכובשים מתקרבת"@ItayBlumental @GalAharonovich pic.twitter.com/LsYQWSpsld
— כאן חדשות (@kann_news) June 19, 2022
ואז שמענו יריות קרובות והתברר שנכנסו לבית משפחת אקוני שגרה לידנו ורצחו את רותי, אריה ובתם אור. עשרים חברי נתיב העשרה נרצחו בשבעה באוקטובר, את כולם הכרתי והאובדן לא הסתיים שם.
אחרי ארבע שעות, כשנגמר האוויר בממ"ד ונעמה הרגישה שקשה לה לנשום, היינו צריכים להחליט אם להיחנק למוות או לפתוח את הדלת שייכנס חמצן. יצאתי מהממ"ד, לקחתי פטיש, עמדתי בסלון וחיכיתי.
תכננתי אסטרטגיות. קיוויתי שאם יקרה משהו, אוכל להציל את המשפחה שלי. הייתי בדריכות מלאה, הייתי מוכן להקריב את חיי.
רק כשהגענו לעין השופט לאחות של נעמה, הבנתי את עוצמת הדריכות שבה הייתי. הבנתי איזה חוט דק עבר בין חוסר המזל של אחרים, למזל שלי. איך זה שאני לא והם כן? ומה אם היו מצליחים להיכנס גם אלינו? מי אני בכלל בלי המשפחה שלי?
רק כשהגענו לעין השופט לאחות של נעמה, הבנתי את עוצמת הדריכות שבה הייתי. הבנתי איזה חוט דק עבר בין חוסר המזל של אחרים, למזל שלי. איך זה שאני לא והם כן? ומה אם היו מצליחים להיכנס גם אלינו?
הפינוי
בשבעה באוקטובר, לראשונה, התפנינו עם כל המושב. ברוב הסבבים נשארנו בבית גם כי לא מצאנו סידור למיילי, הכלבה שלנו, וגם כי היינו אידיאליסטים: לא בורחים מהבית. סומכים על הצבא, על המדינה, על הממ"ד, על כיפת ברזל. הרגשנו שאנחנו במקום בטוח, גם אם יש זמנים פחות נעימים.
אמנם היו התראות קודמות על חדירת מחבלים וגם היו ניסיונות חדירה פה ושם. בתחילת צוק איתן, ב-2014, קיבלנו התראה על חדירת חוליית מחבלים והוראה לא לצאת ולהחשיך את הבתים. זה היה כשגילו את המנהרות ושתיים מהן הפכו להיות התקפיות – הייתה התעוררות בקרב תושבי העוטף ואז התפנינו לכמה ימים.
הפעם יצאנו מהבית בלי לקחת בגדים. לקחתי רק את הגיטרה. זו הפעם הראשונה שבה ממש הרגשנו שאנחנו מצילים את החיים שלנו ואין מצב שנשארים. בשבוע הראשון היינו אצל אחות של נעמה בעין השופט, משם עברנו למלון בתל אביב שאליו פונו רוב חברי המושב.
שבוע אחרי האסון היינו אמורים לחגוג לגוני בר מצווה במושב. במשך שלושה חודשים נסענו יחד ללמוד את פרשת נוח בקיבוץ דורות, וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה.
ארבעה ימים אחרי האסון, כתבתי פוסט בפייסבוק על החלום שלי להיות אבא שעומד ליד הבן שלו בבר המצווה, דבר שלא זכיתי לו כילד. כל המשפחה שלי משדרות התפנתה לאילת, החברים שלנו עברו מהלוויה להלוויה, חלקם הפכו משפחות שכולות. לא ידעתי מה לעשות.
הפוסט הגיע אל המוזיקאי חנן בן ארי שהרים את הכפפה והודיע שהוא יארגן הכול, וכך היה. ב-ד' בחשוון, יום הולדתו העברי של גוני, נסענו לבית כנסת בפרדס חנה, שם חיכתה לנו קבלת פנים גדולה ומרגשת. כל מי שהגיעו לעלייה לתורה, החזיקו את השמחה עבורנו. אנשים שמעולם לא פגשנו קודם, הגיעו כדי לעשות לנו טוב ובסוף עוד אמרו תודה שנתתם לנו את הזכות לשמח.
חיכתה לנו קבלת פנים גדולה ומרגשת. כל מי שהגיעו לעלייה לתורה, החזיקו את השמחה עבורנו. אנשים שמעולם לא פגשנו קודם, הגיעו כדי לעשות לנו טוב ובסוף עוד אמרו תודה שנתתם לנו את הזכות לשמח
החיים בבית מלון
שבוע אחרי האסון, הגענו למלון בתל אביב. הייתה התרגשות מטורפת. הרגשנו כמו אוסף של ניצולים. אתה נפגש עם חברי המושב ואתה בוכה עם זה ועם ההוא, ואנשים מספרים לך מה הם עברו והפאזל מתחיל להיבנות מתוך הסיפורים האישיים.
החלטנו להישאר עם הקהילה במלון. רצינו שגוני יהיה עם החברים שלו וליבי תהיה עם החברים שלה ומיה גם נמצאת איתנו. כמאתיים משפחות התפנו למלון בתל אביב ועוד שבעים משפחות התפנו למלון במעלה החמישה. המשפחות השכולות לקחו דירות כדי שיהיה להן מקום פרטי ושקט להתאבל בו.
זה היה חודש שאי אפשר לתאר. עמוס בהלוויות, שבעות ושלושים. ביום אחד הלכנו לשלוש הלוויות של אנשים שהכרנו וגמאנו מרחקים. חבר שלי החליט לקבור את אמא שלו (חויק סגל) בגניגר. היו כאלה שעשו טקסי הספד במקום אחד, ואז נסעו לקבור בנתיב העשרה.
חברים שלי משדרות נהרגו, שוטרים שגדלו איתי שם, אופיר ליבשטיין מכפר עזה ראש המועצה שהיה חבר טוב. גן העדן שבו גדלתי, הפך בן רגע לגיהינום. הלוויה אחרי הלוויה והלב נשבר ואין לך זמן לגייס כוחות ואתה צריך לחזק אחרים.
יש גם תענוגות במלון. האוכל הוא נחמה ויש פה נחמה, אבל אז אתה אומר הלו, זה משבש לי את החיים. היה לי סדר יום ברור גם מבחינת תזונה אבל עכשיו הכול לא נורמלי בחיים שלנו. לא התזונה, לא סדר היום ולא ההרגלים.
יש גם תענוגות במלון. האוכל הוא נחמה ויש פה נחמה, אבל אז אתה אומר הלו, זה משבש לי את החיים. היה לי סדר יום ברור גם מבחינת תזונה אבל עכשיו הכול לא נורמלי בחיים שלנו. לא התזונה, לא סדר היום ולא ההרגלים
כמו שתיל שנעקר, כך אתה מרגיש. נידף. מנסה לשתול את עצמך במקום שאתה לא מכיר כדי להזין את הצורך הבסיסי שלך במים ואוויר. כמו לשתול צמח שחייב אדמה, בתוך בטון. כך אני מרגיש.
איכשהו, אנחנו מקיימים את החיים שלנו פה במלון. הילדים הולכים לבית הספר ואנחנו עסוקים בלמצוא כוחות ושגרת יום כדי לברוא מחדש דברים שקודם היו לנו.
אנחנו באים ממרחבים של כפר, בלי בעיות של אוויר צח וחנייה, מחסור במרחבים ופרנסה. כאן במלון, נעמה ואני בחדר אחד עם גוני. ליבי ומיה בחדר אחר. אנחנו מתאמים פגישות בבוקר ובצוהריים בחדר האוכל של המלון ולא תמיד זה מסתדר. בבית, הכול נמצא במקום אחד (מלבד שי, שגרה עם משפחתה בערד) ויש סדר יום.
בחודש הבא נתחיל את השיבה הביתה, לאט-לאט, בזהירות. נמשיך לגור פה עד שגוני וליבי יסיימו את שנת הלימודים ומדי פעם נגיע למאהל ונארח קבוצות. במאהל אני מופיע, שר ומספר את הסיפור האישי שלי שהוא די דינמי כי החיים דינמיים והסיפור שלי משתנה יחד איתי.
בחודש הבא נתחיל את השיבה הביתה, לאט-לאט, בזהירות. נמשיך לגור פה עד שגוני וליבי יסיימו את שנת הלימודים ומדי פעם נגיע למאהל ונארח קבוצות
ומה יקרה עם המופע?
כשמתקשרים להזמין מופע, שואלים אותי אם אני מספר על שבעה באוקטובר ואני שואל, האם אתם רוצים לשמוע?
למדתי לספר את הסיפור ממקום שיש בו גם אור ואמונה. איפה? בכך שניצלנו. בכוח של התפילות ובאלוהים שהציל אותנו. בכך שיצאנו מתופת ופגשנו עם שמחבק ומרים אותנו. יש בזה המון אור וכוח, למרות הכאב על כל מי שהמזל פסח עליו. אין ספק שאם חייך ניצלו – יש אור.
האמונה היא העוגן?
ברור לי שאלוהים קיים. הוא קיים בתוכי. הוא קיים במצפון, ברגשות, במוסר, במחשבה על הזולת – שם הוא נמצא. וגם כשאני מבקש כוחות להתגבר או רפואה על מישהו אחר, אני מרגיש אותו.
בכל בוקר אני מניח תפילין ואני מרגיש שהריטואל הזה שומר עליי. זאת הפעולה שמניעה אותי לתוך היום. יש לי תפילות קבועות. תפילה בשפת הנשמה שלי, לא בשפת הסידור. אני לא מגיע לתפילה עם בקשות, אלא מתוך הודיה. אני לא מתחנן על העתיד, אלא מודה על מה שכבר קיים.
אני לא נודר נדרים ולא מנהל משא ומתן עם אלוהים בסגנון, אם תיתן לי מה שאני רוצה אעשה כך וכך. אני מרגיש שההודיה יוצרת מציאות פנימית שמשפיעה גם על החוץ.
ומה עוד עוזר לך?
המוזיקה כמובן. בחודש הראשון לא נגעתי בגיטרה. נתתי לעצמי להיות באבל מוחלט על החברים שלי ועל המחשבה שאנחנו ניצולים. אחר כך הייתי צריך להזכיר לעצמי שהמוזיקה היא בעצם החיים שלי והיא זו שגם מעלה אותי שוב למסלול המואר.
בחודש הראשון לא נגעתי בגיטרה. נתתי לעצמי להיות באבל על החברים שלי ועל המחשבה שאנחנו ניצולים. אחר כך הייתי צריך להזכיר לעצמי שהמוזיקה היא בעצם החיים שלי והיא זו שגם מעלה אותי שוב למסלול המואר
מאז שפרצה המלחמה הוצאתי שני שירים. אחד הוא ביצוע מחודש לשיר שלי שיבוא בהשתתפות שלומי ולאה שבת ואהוד בנאי. הקדשתי אותו לזכר ארבעת חבריי הקרובים שנרצחו.
את השיר השני, הותר לפרסום, שכתבה שולמית אורבך, ראיתי בפוסט שהעלתה תמר איש-שלום והוא מאוד נגע בי. הלחנתי אותו, הקלטתי והקדשתי אותו לברק בן ואליד ז"ל שנפל בעזה, הבן של אבי, חבר שלי משדרות.
פתאום, בכל יום אתה שומע "הותר לפרסום" והילדים האלה, החיילים, הם כמו הילדים שלך והם מקריבים את חייהם כדי שיהיה ביטחון לך ולמדינה. במלחמת לבנון הראשונה הייתי כמוהם. ידעתי להגיד לעצמי שאני נלחם בשם מטרה קדושה, להגן על הצפון. אני יודע שגם הם יודעים בשם איזו מטרה הם נלחמים עכשיו.
למרות שהמלחמה הזאת היא תולדה של מחדל פסיכי ומתמשך?
תחושת ההפקרות היא הדבר היחיד שבו התעסקתי בימים הראשונים וזה עשה לי נורא. אחר כך הבנתי שאני צריך לקום, להתגייס פנימית וחיצונית עבור אחרים סביבי. עוד יהיה זמן להתעסק באשמים, ויש אשמים.
תחושת ההפקרות היא הדבר היחיד שבו התעסקתי בימים הראשונים וזה עשה לי נורא. אחר כך הבנתי שאני צריך לקום, להתגייס פנימית וחיצונית עבור אחרים סביבי. עוד יהיה זמן להתעסק באשמים, ויש אשמים
23 שנה של מחדל ואסון ידוע מראש שלא תיארנו שיכול להיות כל כך שואתי. לא יכול להיות שכל מה שהתרענו עליו, הוא שום דבר. אמרנו, זאת שמש ואמרו לנו – מה פתאום, זה ירח, עכשיו לילה, לכו לישון. הרדימו אותנו.
אבל כל עוד החיילים שלנו נלחמים ונהרגים, זה לא הזמן. ההנהגה אשמה וצריך לבוא איתה חשבון ונבוא איתה חשבון אחרי שהכול ייגמר. כל גורמי ההנהגה, המדינית והצבאית, יצטרכו לתת תשובות ויותר מזה אני מקווה שנעבור טיפול שורש עמוק וישתנו הקונספציות שקרסו בזו אחר זו ונבין סוף סוף עם איזה מרצחים אנחנו חולקים את הגבול.
זו לא התקופה האוטופית שבה חלמנו על שלום וחשבנו שיש לנו פרטנר שרוצה, כמונו, שהדור הבא לא יחיה על חרבו. הם נותנים לילדים שלהם קלאצ'ים ומחנכים אותם לרצוח ולשנוא.
אלה שעבדו אצלנו בנתיב העשרה העבירו לחמאס אינפורמציה על היישוב. המחבלים ידעו בדיוק לאן להגיע, איפה הנשקייה, איפה ביתו של הרבש"צ ואיפה גרים חברי כיתת הכוננות.
השתנית?
אני עוד לא יודע. זה כמו לשאול פצע פתוח מתי תפסיק לדמם, מתי תגליד. יש זמן הגלדה והוא צריך הרבה כבוד. יכול להיות שהפצע הזה תמיד יהיה פתוח, קשה לדעת כשאתה עדיין עקור ועדיין יש מלחמה ואתה רחוק מהבית והמציאות חזקה מכל דמיון וגם החיים. אני אותו אדם, רק עם פיקחון אחר. מה שהיה לי מובן וברור קודם, כבר לא מובן וברור.
יכול להיות שהפצע הזה תמיד יהיה פתוח, קשה לדעת כשאתה עדיין עקור ועדיין יש מלחמה ואתה רחוק מהבית והמציאות חזקה מכל דמיון וגם החיים. אני אותו אדם, רק עם פיקחון אחר
אומנות כמזון רוחני
כשאתה גר בפריפריה אתה נוסע לפעמים לראות תערוכה במוזאון, להופעה, לתאטרון, לסרט. כאן בתל אביב, כמעט בכל יום אתה יכול להזין את עצמך במזון רוחני במרחק הליכה. אנחנו כל כך אוהבים את המזון הזה ובתל אביב הוא נגיש.
העיר, הרחובות, הפעימה של החיים. כל אלה הופכים להיות התרופה שלך. יש פה את הדברים שתמיד אהבנו ואנחנו מקבלים עכשיו במנות גדולות. אני תמיד מחפש את הצד המואר (שמו של אחד האלבומים שלי) ובתוך כל הכאוס, יש גם צד מואר גם אם לפעמים קשה לראות אותו.
בימים הראשונים היה אופל. אתה לא רואה טוב, רק מתפלל. ואז, אתה פוגש שוב את האמונה בגרעין האור. לב ליבה של הנשמה שיודעת ששום דבר לא קורה סתם וגם אם אתה לא מבין את זה עכשיו, אולי תבין אחר כך או בעוד שנה ואולי בעולם הבא. אז אני ממשיך לתת לאור להוביל.
למה אתה מתגעגע?
לבוקר בנתיב העשרה. להתעורר ולצאת לגינה, לראות את הסטודיו לקרמיקה של נעמה ואת האולפן, לקחת נשימה עמוקה ולומר, תודה אלוהים. בכל בוקר הייתי אומר תודה על הבית, תודה על המשפחה, על החברים. עכשיו, כשאני נוסע לנתיב העשרה שחולל, אני מתגעגע להרגשה הזאת.
לאט-לאט נחזור ונטפח את נתיב העשרה. הוא יחזור לפרוח. אבל התחושה הזאת של בית? היא הגעגוע הכי גדול שלי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומיכה שלום. כל מה שנהרס יבנה מחדש. הדשא יצמח שוב. כמו בשיר אתם "הניחו להולכים" פעם בשנה תעשו טקס. היחידים שחייהם נשברו הם ההורים, הסבים והסבתות. גם האחים יחזרו לחייהם ואולי יקראו לילד על שם הנרצח. מניסיון של שנת 1973!