לפני כמה שנים, בימי שלטון הליכוד, ערך חבר משותף היכרות בין עורך הדין דב ויסגלס וביני. ויסגלס יצא מארוחת ערב בחברת ראש עיריית הרצליה אלי לנדאו שהכרנו מהדרכים; אנחנו יצאנו ממסעדה סמוכה; וכולם היו זחוחים וטובי לב כפי שרק ישראלים שאכלו טוב יכולים להיות. אני לא אומר שהיו שם צ'פחות עלי שכם, אבל לא הייתה אלימות באוויר.
עד אותו יום הכרתי את ויסגלס דרך המכתבים ששלח למערכת בשם מרשו אריאל שרון. אותם ימים לא הייתי מועמד טבעי לכירת כבשים בחוות השקמים, חוץ מאשר ככבש. לחצנו ידיים והחבר המשותף אמר בבדיחות דעת: אז מה, הוא (כלומר אני) נמצא אצלכם במקום גבוה ברשימת הטיהורים בבוא היום? בעשיריה הראשונה, ענה ויסגלס.
בשנים שחלפו מאז אני חוזר ומהרהר בפגישה ההיא. גם אז, בימי הליכוד, לא ישבתי בבית ורעדתי מפחד, אבל השיחה ההיא, ישראלית והיתולית ככל שהייתה, מטרידה את שלוותי עד היום.
בואו נסכים שאף אחד לא התכוון ברצינות לאקציות ליליות ולהעלמת יריבי שרון בערבות הנגב. אבל הומור הגרדומים התפל הזה נטמע איכשהו במחזור הדם הישראלי.
בשנותיו בפוליטיקה הישראלית, ובעיקר מיומה הראשון של מלחמת לבנון, עורר אריק שרון התנגדות ותרעומת כה גדולות, שחלק ממערך ההגנה שלו שנשען של חוג מקורביו וידידיו, יצר דיבורים כמו אלה של ויסגלס ואחרים.
מה שהדאיג אצל מקורבי שרון שהקיפו את הכריזמה שלו כחומה בצורה, היה חוסר היכולת המפחידה שלהם להבחין בין טוב ורע. בשנות השמפניה, הכבש והשושנים, כאשר שרון נראה כמי שמתגלגל על שרשרותיו אל משרד ראש הממשלה, נוצקו יסודותיו של מיתוס ישראלי אדיר שאין לו אח ורע בהיסטוריה הישראלית. לא דוד בן־גוריון, לא משה דיין, וודאי לא יצחק רבין או שמעון פרס, זכו להערצה כה מלאה, לנאמנות כה עיוורת ולסגירה כה מפחידה.
בשנותיו בפוליטיקה עורר אריק שרון התנגדות ותרעומת גדולה, אך מה שהדאיג אצל מקורביו שהקיפו את הכריזמה שלו כחומה בצורה היה חוסר היכולת שלהם להבחין בין טוב ורע
פולחן האישיות של אריק שרון הגיע לממדים כאלה שלשרון לא היו יותר יריבים או מתנגדים; היו לו אויבים, שונאים ומבקשי נפשו. רק מי שצופה בימים אלה בסדרה התיעודית על ריצ'רד ניקסון המשודרת בטלוויזיה, יכול להבין כיצד נתקף איש חזק בעמדת כוח בפרנויה כה מסוכנת ואלימה נגד העיתונות.
* * *
הדבר הטוב ביותר בספרו של עוזי בנזימן על אריק שרון הוא שמו במהדורה האנגלית, "קיסר ישראלי"; שם שבא לאזכר את "קיסר אמריקאי", ביוגרפיה של גנרל דאגלס מקארתור. גם את מקארתור היה צריך לעצור בכוח בקוריאה; גם הוא נמוג אל השכחה על שובל דמעות והספד עצמי מהדהד: "חיילים ותיקים אינם מתים, הם רק נמוגים".
חוץ מכמה עיתונאים שאיבדו את בתוליהם הפוליטיים בלבנון, אף אחד כבר אינו מעוניין באמת במלחמה האומללה ההיא. אם הייתה נערכת היום הרשמה להיכל התהילה של העיתונאים שיצאו נגד המלחמה מיומה הראשונה ועלו נגד אריק שרון בחזה חשוף, היה צריך לשכור את היכל התרבות כדי לערוך את הטקס. בפועל, מדובר בלא יותר מעשרה עיתונאים שנכנסים למונית שירות.
מתוכם תבע שרון על הוצאת דיבה רק עיתונאי אחד: את דודו הלוי מ"טיים". מיומו הראשון בענייני כבודו האבוד, סימן לעצמו שרון מטרות שמנות בלבד. מטרות שמשפט המנוהל היטב יכול להקיז מהם מזומנים. מטרות שפגיעה אחת בלבן מרפה את ידיהן.
בענייני כבודו האבוד, סימן לעצמו שרון מטרות "שמנות" בלבד. מבין העיתונאים שיצאו נגדו ונגד מלחמת לבנון הוא תבע על הוצאת דיבה רק עיתונאי אחד: את דודו הלוי מ"טיים"
גם עיתון "דבר", למשל, שכתבו אמיר אורן הוציא את שרון מכליו עד כדי מלמול שם הגנאי "כלב" ומחמאות אחרות – שרון טוען כי אף אחד לא כינה את אורן כלב – על מדרגות היכל המשפט בניו יורק, לא הצליח לגרות את שרון לממש איום בתביעה.
השבוע ניסה אורן, במאמר מערכת ב"דבר", להצטרף למועדון האקסקלוסיבי של הלוי ובנזימן, כאשר שב ואזכר את מהות הקשר – שבעיני אורן היה עבירה לכאורה והפרת אמונים – בין שרון ובין משולם ריקליס ואריה גנגר בזמן המשפט בניו יורק.
ובכל זאת, תובע לא תובע, השבוע שב והודיע ויסגלס בשם מרשו, כי התביעה נגד עוזי בנזימן ו"הארץ" תוגש מחדש אחרי שנמשכה ונמרחה במשך שנתיים בירושלים.
את נסיגתו שבוטלה מהתביעה נגד בנזימן, תירץ שרון בתביעה עסיסית וגדולה יותר שהוא מתכוון להגיש נגד מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר ג'ורג' שולץ, שחזר בספרו על התזה של בנזימן ושל כל מי שיש לו טור בעיתון, כי שרון שיקר למנחם בגין במלחמת לבנון.
את נסיגתו שבוטלה מהתביעה נגד בנזימן, תירץ שרון בתביעה עסיסית וגדולה יותר שהוא מתכוון להגיש נגד מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר ג'ורג' שולץ, שחזר בספרו על התזה כי שרון שיקר למנחם בגין במלחמת לבנון
משפט דיבה כזה עוד לא היה, וספק אם יהיה – שרון נגד שולץ – ואחרי שבנזימן התגרה בשרון פעם נוספת, בעמדה קנטרנית ומעט ילדותית, צודד שרון את הצריח שלו חזרה אל עבר "הארץ".
עד יום רביעי נדמה היה כי שרון נתון בפרפורי דעיכה מכוערים במיוחד של פוליטיקאי שלמרות איומי מקורביו לעולם כבר לא ישוב לעמדת כוח; אבל ביום רביעי נשמע הציוץ המיוחל: שרון הודיע כי אם ייכשל בנימין נתניהו בליכוד הימין והובלתו לשלטון, רואה שרון את עצמו כמועמד לראשות הליכוד והממשלה.
רק אנשים תמימים במיוחד קנו את פוזת החוואי עם כבש על כתפיו ההולך בשדות החיטה ושורק לעצמו "באה מנוחה ליגע"; למרות שאיבד את כל בסיס כוחו בליכוד, לא ויתר שרון על הקאמבק שלו. נדמה לי שהוא יודע על נתניהו מה שרבים טרם הבינו – שדוגמן הבלייזרים הזה עם הדיבור הרהוט והתכנים הבנליים השדופים לא ישרוד הסכם חתימת שלום של העבודה עם סוריה או הפלסטינים.
את הבוז השקט והעמוק שרוחש שרון לנתניהו לא שומעים כלל. זהו בוז בעוצמה של קרינה רדיואקטיבית. כאשר שרון יושב בחווה ולומד את המפה הפוליטית, ורואה פתאום תיישים כמו רפאל איתן וביבי נתניהו, מכריזים על עצמם כחומר של מנהיגות.
הבוז השקט והעמוק שרוחש שרון לנתניהו הוא בעוצמה של קרינה רדיואקטיבית. נדמה שידע מה שרבים טרם הבינו – שדוגמן הבלייזרים עם הדיבור הרהוט והתכנים הבנליים לא ישרוד הסכם חתימת שלום עם סוריה או הפלסטינים
גם אם חשב לוותר על הקרב האחרון מול יריבים כה נחותים ודמגוגים כה זולים, הוא אינו יכול להבליג. עד יום רביעי נדמה היה כי התביעה המחודשת נגד בנזימן משרתת את בלותו המשועממת של פוליטיקאי ממורמר; היום היא נראית כמו מתאגרף שמכניס את עצמו למשטר אימונים קפדני ומתחיל לחבוט בפרות התלויות על אנקולים בבית קירור.
מבחינת המיתוסים הפנימיים של הליכוד, אותו צריך שרון לשוב ולכבוש, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר את השאלה האם שיקר למנחם בגין או לא פתוחה. מההיבט הזה בלבד, בנזימן הוא לא יותר מברווז עיתונאי שהצייד המשועמם שרון יורה לעברו ממרפסת החווה.
* * *
הבעיה עם בנזימן כמטרה של שרון, היא שבנזימן אינו מטרה דשנה דיה. "לא עוצר באדום", המהדורה העברית של הביוגרפיה שכתב על שרון, הוא ספר מאכזב שהחמיץ לחלוטין את המנדט שניתן לבנזימן על ידי הוצאת הספרים "אדם" לכתוב גרסה דפיניטיבית על אריק שרון.
בניגוד לשרון, עצר בנזימן ברמזורים אדומים רבים. התסכול של המוציאים לאור ושל הסופר היה כה גדול, שבמודע או לא, הם עשו עבירות צנזורה בגרסה האנגלית של הספר.
הבעיה עם בנזימן כמטרה של שרון, היא שבנזימן אינו מטרה דשנה דיה. "לא עוצר באדום", המהדורה העברית של הביוגרפיה שכתב על שרון, הוא ספר מאכזב שהחמיץ לחלוטין את המנדט שניתן לו
הספר ראה אור באמריקה לפני שיצא לאור בארץ, וההבדל בין שתי הגרסאות בא לידי ביטוי דווקא בעובדות הקשות ובגילויים שהצליח בנזימן להציג. שלושה קטעים משמעותיים שתרומתם להבנת דמותו של שרון מופיעים בגרסה האנגלית ולא בגרסה העברית.
קטע אחד מתייחס לתקופת שירותו של שרון בפיקוד הצפון ב־1964, ובו כותב בנזימן: "שרון ביקש מאנשי מפקדתו לאסוף ולהגיש לו נתונים על מספר הרכבים – אוטובוסים ומשאיות – שיהיו דרושים כדי להסיע את כל האוכלוסייה הערבית של הגליל (כולל משפחות של נישואין מעורבים) לארצות ערב השכנות. זה לא היה תרגיל תיאורטי בלבד, אלא פקודה להכנת תוכנית אופרטיבית ליישובם מחדש של אותם ערבים".
בקטע אחר, מימי מלחמת לבנון, שב בנזימן אל רעיון הטרנספר: "הדיון נסב על האפשרויות המעשיות של ארגון טרנספורטים של ערביי הגדה המערבית לירדן. הדיון הופסק רק כאשר תת-אלוף עמרם מצנע, מח"ט באותה תקופה, טען כי להנחה הקובעת כי ניתן להעביר את הערבים ממקום למקום אין ביסוס".
קטעים אלה ואחרים שהתפרסמו בגרסה האנגלית, לא זיכו את ההוצאה ואת המחבר בתביעת דיבה באמריקה. הקטעים שהתפרסמו לראשונה ב"מוניטין" לא החרידו את האריה מרבצו. רק כאשר חזר עליהם עיתון "דבר", זכתה העורכת חנה זמר לשמוע מעורך הדין ויסגלס. גם כאן לא התממשה התביעה.
יש לא מעט ציניות באופן שבו התנהלו שרון־ויסגלס בשנים מאז המלחמה. הם ויתרו על המטרות הקטנות כדי להסתער במכתבי אזהרה על עורכי "טיים" ו"הארץ"
יש לא מעט ציניות באופן שבו התנהלו שרון־ויסגלס בשנים מאז המלחמה. יחד הם סיגלו לעצמם שני נוהלי תגובה; הראשון, המוכר לעורכי עיתונים בישראל, נשמע בערך כך; "בשם מרשי אריאל שרון נתבקשתי למסור כי מה שפורסם בעיתונכם הוא הבל ורעות רוח, על החתום, עורך דין דב ויסגלס". השני הוא מכתב האזהרה הדורש הכחשה והתנצלות, שנשלח לפני כתב תביעה. מכתב כזה זכו לראות עורכי "טיים" ו"הארץ".
את זאב שיף ואהוד יערי, מחברי "מלחמת שולל", בחר שרון שלא לתבוע. הוא גם לא הסתער על המטרות הקטנות: "כותרת ראשית", "העולם הזה", "מוניטין". מבחינתו הוא צדק; שניים מתוך השלושה נפחו את נשמתם בחרחור מכוער. נצחונו הטכני על "טיים" גרם לזעזוע קשה בצמרת השבועון, הדיח והרחיק עורכים, וכיוון שהחוק הישראלי אינו דורש להוכיח כוונת זדון, הגיעו נציגיו בארץ לפשרה כספית עם שרון ששלשל לכיסו כ־200 אלף דולר.
התביעה העסיסית ביותר אותם ימים, שתביעת שרון נגד "טיים" שימשה לה כהשראה, הייתה תביעתו של רפעת אסד, אחיו של נשיא סוריה, נגד ה"וול סטריט ז'ורנל", שפרסם כתבה על קשריו של האח הגולה בעסקי הברחות סמים.
התביעה נגד בנזימן מסגירה את העובדה הלא מפתיעה כי אריק שרון הוא למעשה הפיגורה הישראלית היחידה שאינה רואה במלחמת לבנון עסק סגור. שרון מוכן לחזור לשולחן ההימורים המשפטי מתוך תקווה שגלגול נכון של הקוביות יביא לו את כל הקופה. כי מה כבר יכול להיות מטהר ומנקה יותר מפסיקה משפטית שאריק שרון לא סובב בכחש את מנחם בגין בימי המלחמה וכי דיווחיו לממשלה היו דיווחי אמת.
שרון מוכן לחזור לשולחן ההימורים המשפטי מתוך תקווה שגלגול נכון של הקוביות יביא לו את כל הקופה. כי מה כבר יכול להיות מטהר ומנקה יותר מפסיקה משפטית שאריק שרון לא סובב בכחש את מנחם בגין בימי המלחמה
אם שרון יכול להוכיח את צדקתו, הוא ימחק למעשה את הטינה שרוחשים לו רבים מאנשי הליכוד, טינה שעל גחליה נושף מדי פעם הבן האובד בנימין זאב בגין. שרון יודע כי כמו שעניין הקלטת של נתניהו לא מת, וכי אם ישתגע רפול ואכן ירוץ לראשות הממשלה, יהיו מי שיוציאו לו עניינים של טוהר נשק ושלדים אחרים מן הארון, תמיד תרחף מעליו מלחמת לבנון. לכן הוא תובע.
בתביעה המחודשת של שרון אין מטרה נקודתית כמו אותה פגישה בביכפאייה שממנה נולדה התביעה נגד "טיים". ספק אם יש אפשרות להתחיל ולהזים את דברי בנזימן שכה השתרשו בציבוריות הישראלית מאז המלחמה. תמיד ייאותו אנשים כמו אריה נאור, בני בגין ואחרים, לבוא ולספר כיצד הילך מנחם בגין כסומא באפילה.
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו