כשהייתי נער, היינו מבלים כמעט כל קיץ באורוגואי. כדי להגיע מבואנוס איירס, חוצים את הנהר Río de La Plata. לפני שנשפך לאוקיינוס האטלנטי, הנהר מגיע לרוחב של מעל 200 קילומטרים ונחשב הרחב בעולם (הספרדים הראשונים שהגיעו אליו כינו אותו "ים מתוק"). אבל בשני הצדדים מתיחסים אליו בחיבה כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה.

בשני הצדדים מתיחסים בחיבה לנהר Río deLa Plata, שרוחבו מעל 200 ק"מ, כאל "השלולית שמפרידה ביננו", כי בסך הכל מדובר בשתי תרבויות מאוד דומות וקרובות בכל מובן, שרק בגלל נסיבות היסטוריות אינן חלק מאותה מדינה

בילינו את החודשי הקיץ – ינואר ופברואר – ב-Punta dal Este, מקום מקסים עם אחד החופים היפים בחלק הזה של העולם. אמנם באורוגואי, אבל רוב האוכלוסיה בקיץ היתה של תיירים מארגנטינה וברזיל, השכנות הגדולות.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה. לפני המשחק לא דיברנו איתם, למעט כדי לקבוע מקום, זמנים וכו', וגם לא תוך כדי או אחרי. נלחמים, נפצעים והולכים, בכל מזג אויר.

גם עם אורוגואי קיימת יריבות ספורטיבית אבל הרבה יותר נעימה. בערך כמו בין ליאו מסי ולואיס סוארס הערב. יהיו יריבים מרים במשך 90 דקות, יתנו הכל, אחר כך ימשיכו להיות החברים הכי טובים.

יצא לי כך לשחק לא פעם כדורגל עם ארגנטינאים אחרים נגד ברזילאים על אדמת אורוגואי. ואני מתכוון *נגד*, כי כשמשחקים ארגנטינאים וברזילאים היריבות היא בערך כמו בין ישראל לחיזבאללה

בגלל ההיסטוריה האישית שלי – היתה לי גם משפחה במונטוידאו הבירה – יש לי פינה חמה לאורוגואי, השכנה הקטנה. ואם מדברים על כדורגל, יש הרבה מה להעריץ במדינה עם אוכלוסיה של פחות מחצי ישראל, עם מסורת בינלאומית מפוארת, גם של כוכבים בודדים וגם ברמת הנבחרות שלה, לאורך הדורות.

בשנות התיכון, הלכתי בהרבה ימי ראשון למגרשים ונהניתי מאוד מהכדורגל שראיתי. הייתי בכל מגרשי בואנוס איירס.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה.

בגיל 16, חבר הציע לי ללכת לראות משחק של קבוצת ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצה קטנה. כששאלתי מה פתאום ארחנטינוס, ענה לי "יש שם ילד בגיל שלנו שמשגע את כולם". אז הלכנו. הילד היה דייגו מראדונה

כבר בישראל, ראיתי בטלויזיה את הכדורגל המקומי ומהר מאוד, איך נאמר בעדינות… עבר לי העניין בענף. באשר לכדורגל מחו"ל, באותם ימים אפשר היה לראות בערוץ היחידי בטלויזיה הישראלית בעיקר כדורגל מאנגליה. אבל אז, בשנות השמונים, לא היו שם הרבה כוכבים זרים כמו היום בליגה האנגלית. היה זה כדורגל שאפשר לתאר בתמצית Kick it up and see what happens. לא בדיוק וירטואוזיות דרום אמריקאית.

כשאפשר היה כבר לראות ליגות אחרות, התחלתי לראות בעיקר את הספרדית ו"ננעלתי" על ברצלונה. ערב אחד, התבצע חילוף, ונדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה".

נדב יעקבי אמר: "עכשיו יכנס ילד ארגנטינאי בן 17, שאומרים עליו שיהיה היורש של מראדונה". אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת

אמנם הופתעתי, כי לא שמעתי עליו קודם, אבל לא בניתי הרבה על עניין ה"יורש", כי מאז מראדונה יצאו מארגנטינה הרבה מועמדים לירושה הזאת, שאמנם היו מצויינים אבל ממש לא היורש של מראדונה.

אבל הפעם, נדב יעקבי – שהיה לו כבר אז ידע עצום בכדורגל מדרום אמריקה – צדק, והשאר היסטוריה. ולשימחתנו, עדיין אקטואליה.

מראדונה נולד בשנה שאני נולדתי, ומסי בשנה שנולד בני הבכור, 26 שנות הפרש. ארגנטינה היא אמנם מפעל לתכשיטי כדורגל יקרים ונדירים בסרט נע, אבל ברמת מראדונה ומסי, הסרט נע לאט. יש למסי עוד כמה עונות כנראה עד שיפרוש, ומי יודע מתי יצוץ היורש, שוב מארגנטינה או ממקום אחר. הלוואי שתוך פחות מ-26 שנים.

אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות

צפוי משחק מהנה הערב בתל אביב בין ארגנטינה לאורוגואי. אולי בגלל שמדובר במשחק "ידידות", יהיה פחות כאסח ממה שרגילים החברים משני צידי השלולית כאשר מדובר במוקדמות מונדיאל או בקופה אמריקה. בכל זאת, כידוע אין יריבות כמו בין שכנים קרובים. אפילו הקללות זהות.

מגיע לנו להנות קצת בימים אלה. לא יקרה כלום אם נפסיק להשגיח על הפוליטיקאים שלנו במשך שעתיים. או שכן?

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

בפינתי אנשים על ארבע – שבה אני משווה אנשים לחיות – על פי המהות ולא המראה – שמתי היום על הכוונת אדם חשוב מאוד, הנמצא במוקד האירועים הפוליטיים הסוערים ביותר – אביחי מנדלבליט – היועץ המשפטי לממשלה.
אני משווה אותו לצב.

– למה צב?
משתי סיבות:

1

הוא מתנהל לאט לאט. כל המדינה מחכה כבר חודשים רבים להחלטות שלו והוא עדיין מתחבט ומתלבט.

2

כי הוא זקוק לשריון הגנה צמוד, כי הוא סופג מתקפות משמאל ומימין.
השמאל טוען שהוא איטי ולא מגיע להחלטות. הימין טוען שהוא עוסק באכיפה בררנית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לי ברור שמנדלבליט חושב לעצמו – הלוואי והייתי צב, היכול להתכנס לתוך השריון שלו, ולשכוח את כל ההמולה שמסביב.
הציור הנהדר של יונתן שתיל – ממחיש את המצב.

ד"ר רפי קישון הוא בעל כמה תארים: ווטרינר, מרצה ואיש תקשורת ומדיה. אבל התואר הראשון שלו הוא: הבן הבכור של אפרים קישון - גדול ההומוריסטים ואנשי הקולנוע בישראל. לד"ר רפי קישון יש הופעה הומוריסטית ייחודית, מצחיקה ומצליחה, בשם: ״אפרים קישון - ההומור, הבידור והסרטים״ בתאטרון הקאמרי בתל אביב, וברחבי הארץ, כולל חוגי-בית ואירועי תרבות רבים. רפי מרצה גם על ההומור היהודי , על אהבה מהסרטים , על ההומור שמאחורי הפוליטיקה , וגם על חיות וחיוכים , עולם החיות המופלא, האבולוצייה של האדם הקוף ועוד. לרפי דף פייסבוק פעיל שבו הוא מפרסם יום יום את הגיגיו בכל התחומים. אם אתם רוצים להזמין את המופע שלו - התקשרו או כתבו לו ישירות : 054-7475599, rafi@kishon.com