ביולי 1943, בשעה שהאמריקאים פלשו לסיציליה ודילגו מאי לאי בדרום-מערב האוקיינוס השקט, תושבי לוס אנג'לס חשבו שהם נתונים למתקפת נשק כימי יפנית. האוויר הריח כמו אקונומיקה וגומי צמיגים מתפורר. טייסים לא הצליחו לראות מבעד לעננים חומים כדי להנחית את מטוסיהם בבטחה.

תושבי לוס אנג'לס אכן היו קורבנות של מתקפה כימית מפתיעה, אבל היא לא הייתה יפנית. זה היה ערפיח פוטוכימי – מתקפה שהם עצמם חוללו, לאחר שתנופת הייצור בזמן המלחמה הביאה לאזור עוד אנשים, עוד מכוניות ועוד תעשייה.

פליטות מצינורות מפלט ומארובות השתלבו עם אור השמש ויצרו ערפיח סמיך שהסתיר את השמיים, כרסם צמיגים וגירה גרונות צרודים ועיניים מגרדות.

ביולי 1943, תושבי לוס אנג'לס היו קורבנות של מתקפה כימית מפתיעה שחוללו בעצמם – ערפיח פוטוכימי: פליטות מצינורות מפלט ומארובות השתלבו עם אור השמש ויצרו ערפיח סמיך שהסתיר את השמיים

לארצות הברית הייתה השפעה חריגה בגודלה על ענייני העולם לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, אם לא קודם לכן. הייתה לה גם השפעה חריגה על כדור הארץ עצמו, על המערכות האקולוגיות שלו, על החי והצומח שבו ועל האקלים.

זה קרה בחלקו משום שארצות הברית הייתה, כבר במאה ה-19, מדינה גדולה שגייסה משאבים רבים – מפרוות בונים ועורות ביזונים ועד נפט ופלדה. זה קרה גם משום שהיא הייתה חלוצה בכמה מודלים חדשניים (בהם תרבות המכונית, חקלאות תעשייתית ופארקים לאומיים), שהיו להם השלכות אקולוגיות עמוקות.

לטוב או לרע, צורה זו של בכורה אמריקאית כנראה לא תימשך. נראה שסין נועדה להחזיק בהשפעה רבה יותר מארצות הברית על מצבו של כדור הארץ, אם היא אינה מחזיקה בה כבר עכשיו.

ערפיח צורב עיניים מכסה את מרכז הממשל של לוס אנג'לס, 6 בינואר 1948 (צילום: AP Photo/Los Angeles Times)

משחר ימיה של הרפובליקה הפעילו האמריקאים השפעה חזקה וישירה על חיות הבר בים וביבשה. באמצעות הרג בעלי חיים כמו בונים, לווייתנים וביזונים, הם חוללו השפעות אקולוגיות ששינו מערכות אקולוגיות בצפון אמריקה ומעבר לה.

ציידי פרוות נכנסו לפעולה זמן רב לפני ייסודה של ארצות הברית, בתגובה לשיגעון אופנתי סביב כובעים ומעילים מפרוות בונים. בזמן המהפכה האמריקאית, אוכלוסיית הבונים בצפון אמריקה מנתה כ-150 מיליון. המספר הזה ירד במהירות, כאשר הלכידה הגיעה לשיאה בין 1790 ל-1840, עד שנותרו מעט בונים. עד 1900 נותרו רק כ-100 אלף פרטים, וכ-4 מיליון טונות של ביומסת בונים נעלמו.

משחר ימיה הייתה לארה"ב השפעה חזקה וישירה על חיות הבר בים וביבשה. באמצעות הרג בעלי חיים כמו בונים, לווייתנים וביזונים, האמריקאים חוללו השפעות אקולוגיות ששינו מערכות אקולוגיות בצפון אמריקה ומעבר לה

מאחר שבונים הם "מהנדסי מערכות אקולוגיות" נמרצים הבונים סכרים ויוצרים בריכות, חיסולם הכמעט מוחלט שינה את פני צפון אמריקה. רוב בריכות הבונים התייבשו. נחלים זרמו מהר יותר, ונהרות סחפו את גדותיהם בקצב מהיר יותר והשליכו יותר משקעים בשפכיהם.

בריכות בונים פולטות מתאן לאטמוספירה, ולכן היעלמותן של כ-30 מיליון בריכות כאלה מיתנה מעט את פליטות המתאן, ודחתה במידה זעירה מאוד את תחילתה של ההתחממות הגלובלית.

בונה אוסף זרדים לבניית סכר במהלך שחיית ערב במרטינז, קליפורניה, 2007 (צילום: AP Photo/Noah Berger)

בין 1780 ל-1880 מילאו ציידי לווייתנים אמריקאים מננטקט ומניו בדפורד את התפקיד המרכזי בצמצום אוכלוסיית לווייתני הזרע (ראשתנים) באוקיינוסים בשליש.

שמן הלווייתנים היה חיוני לתיעוש. הוא סיפק תאורה, וחשוב מכך, שימש כחומר סיכה מעולה לכל מזג אוויר עבור מכונות, רובים, קטרים, שעונים, כישורי מטוויות כותנה, ועד שנות ה-70 – גם בתיבות הילוכים אוטומטיות של מכוניות.

בין 1780 ל-1880 מילאו ציידי לווייתנים אמריקאים מננטקט ומניו בדפורד את התפקיד המרכזי בצמצום אוכלוסיית לווייתני הזרע (ראשתנים) באוקיינוסים בשליש

עד 1880 איבדו האוקיינוסים ביומסה של לווייתני זרע בשווי 10 מיליון טונות. כתוצאה מכך, מארגי המזון האוקייניים הידלדלו מעט, משום שלווייתנים אלו ממלאים תפקיד מרכזי בדישון מי פני הים.

הם צדים את מזונם במעמקים, אבל משחררים את "ענני הצואה" שלהם סמוך לפני הים, ומעלים חומרים מזינים חשובים כמו ברזל, זרחן וחנקן שאותם הפלנקטון יכול לספוג.

הדפס ישן של ציד לווייתנים, בסביבות 1850 (צילום: AP Photo)

בינתיים, ציידי ביזונים התפשטו אל המישורים הגדולים בעקבות 25 עד 30 מיליון הביזונים שנדדו בצפון אמריקה. לרוע מזלם של הביזונים, עורם סיפק את הרצועות הטובות ביותר למפעלים שהשתמשו בגלגלי מים או במנועי קיטור. עור ביזון שימש היטב גם למערכות מתלה של עגלות, וגלימות ביזון שימשו כשמיכות מעולות.

ציד הביזונים הגיע לשיאו לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר המדינה התמלאה בקלעים מובטלים שנזקקו לפרנסה. טכנולוגיות עיבוד עור חדשות הפכו את עור הביזון לגמיש יותר, ומסילות רכבת חדשות הפכו את העברת העורות מהמישורים לשווקים לזולה וקלה. ביזונים מתים פשוט התאימו להפליא לכלכלה התעשייתית המתהווה של ארצות הברית.

ציד הביזונים הגיע לשיאו לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר המדינה התמלאה בקלעים מובטלים שנזקקו לפרנסה, ועד 1885 נותרו רק כ-1,000 ביזונים חיים

עד 1885 נותרו רק כ-1,000 ביזונים חיים. הציידים – בסיוע מזג אוויר יבש, זיהומים מבקר ומאמצי הצבא האמריקאי לשלול מהילידים האמריקאים את מקור פרנסתם – מחקו כ-25 מיליון טונות של ביומסת ביזונים.

גם האנטילופות, שנזקקו לשבילי הביזונים כדי לנוע בחורפים מושלגים, כמעט נעלמו. כך גם עשבי הערבה ששגשגו תחת פרסות הביזונים ומרעתם. עשבים אלה מחזיקים 80% מהביומסה שלהם במערכות שורשים עמוקות שאוגרות פחמן כמו יער תת-קרקעי. בלי ביזונים ועשבי ערבה, חלק מהפחמן הזה דלף לאטמוספירה.

ביזונים רועים בשמורת האיילים הלאומית באזור הטבע גרו וונטרה, 24 באפריל 2002 (צילום: AP Photo/John Heilprin)

בזמן שציידי הלווייתנים והפרוות האמריקאים דיללו אוכלוסיות של חיות בר, חקלאים – ובמידה פחותה יותר חוטבי עצים – קיצצו את היערות. צפון אמריקה הייתה החזית הפעילה ביותר של בירוא יערות בעולם במאה ה-19.

ב-1776 כיסו יערות כמעט מחצית מהשטח שיהפוך לארצות הברית. אבל שטח כמעט כפול מגודלה של טקסס – כמעט כל דונם על אדמה חקלאית טובה – נוקה עד 1920, אז הגיע כיסוי היערות בארצות הברית לשפל.

בזמן שציידי הלווייתנים והפרוות האמריקאים דיללו אוכלוסיות של חיות בר, חקלאים – ובמידה פחותה יותר חוטבי עצים – קיצצו את היערות. צפון אמריקה הייתה החזית הפעילה ביותר של בירוא יערות בעולם במאה ה-19

בניגוד לגורלם של הלווייתנים, הבונים והביזונים, השינוי הזה לא הונע מביקוש שוק למוצרים מיוחדים, אלא מגידול אוכלוסייה. על כל אמריקאי נוסף במאה ה-19, נדרשו כשלושה או ארבעה אקרים נוספים של אדמה חקלאית. סחר העץ היה גורם משני בהרבה בבירוא היערות.

דילול חיות בר ובירוא יערות התרחשו באופן נרחב ברחבי העולם, ומתרחשים עדיין. אבל בניגוד למצב כיום, מ-1776 ועד 1920 בערך, חלק גדול מההרס הזה התרחש בתוך גבולות ארצות הברית, או בידי אמריקאים (במקרה של הלווייתנים).

כמובן שההשלכות חרגו מגבולות ארצות הברית, כאשר חלק מהפחמן שהיה שמור בעבר בעצים, במערכות השורשים ובפיטופלנקטון נכנס למחזור האטמוספרי.

תצלום מסביבות 1877 של צוות של 12 סוסים ושוורים גוררים בולי עץ לנהר קרסון, נבדה, ארה"ב (צילום: AP Photo/Courtesy Nevada State Museum, ho)

ב-1776 היווה פחמן דו-חמצני כ-280 חלקים למיליון באטמוספירה, כפי שאנו יודעים מבועות אוויר שנלכדו בקרחונים. עד 1910 עלה הנתון ל-300 חלקים למיליון, ורוב העלייה הזאת נבעה משינויים בביוספרה, בעיקר בצמחייה. אך המצב הזה לא נמשך זמן רב.

עד סוף המאה ה-19 נבעה ההשפעה של ארצות הברית על כדור הארץ יותר ויותר מתעשיותיה המתפתחות, ולא מהתרחבות חקלאית או ציד מסחרי. פליטות הפחמן שיקפו את השינוי הזה: עד 1912, הפליטות בארצות הברית משריפת דלקי מאובנים עלו על אלה שנבעו משינויים בקרקע ובצמחייה.

ב-1776 היווה פחמן דו-חמצני כ-280 חלקים למיליון באטמוספירה, כפי שאנו יודעים מבועות אוויר שנלכדו בקרחונים. עד 1910 עלה הנתון ל-300 חלקים למיליון

עד 1870 פעלה התעשייה האמריקאית בעיקר על פחם. ארצות הברית עקפה את בריטניה בייצור פחם ובפליטות פחמן דו-חמצני בסביבות 1890, והמשיכה להחזיק בהובלה הזאת במשך כמאה שנה.

רק ב-1980 עקפה סין את ארצות הברית כמדינה צורכת פחם. כיום היא משתמשת בכמות פחם גדולה פי חמישה בערך מזו של ארצות הברית, ומאז 2006 היא פולטת לאטמוספירה מדי שנה יותר פחמן דו-חמצני מכל מדינה אחרת. ובכל זאת, ארצות הברית החזיקה בהובלה מספיק זמן כדי להישאר בראש הטבלה בפליטות פחמן מצטברות. סין מדורגת כיום במקום השני, עם כ-60% מהסך האמריקאי.

מגדלי קידוח נפט בשדה ספינדלטופ, סמוך לביומונט שבטקסס, ארה"ב, בתקופת הבהלה לנפט בתחילת המאה ה-20 (צילום: AP-Photo/HO)

אבל הגורם המשמעותי ביותר להשפעה הסביבתית החריגה של ארצות הברית היה ונותר הנפט.

בין 1912 ל-1930 גיבשה ארצות הברית את הסינתזה הטכנולוגית, ההנדסית והשיווקית שהפכה מכוניות ומשאיות עם מנועי בנזין לדבר שבשגרה בכל כביש.

בין 1912 ל-1930 גיבשה ארצות הברית את הסינתזה הטכנולוגית, ההנדסית והשיווקית שהפכה מכוניות ומשאיות עם מנועי בנזין לדבר שבשגרה בכל כביש

הסינתזה הזאת – שחיברה כלי רכב שיוצרו בעיקר במישיגן עם נפט שנקדח בטקסס – שירתה את ארצות הברית היטב מבחינה כלכלית וצבאית במשך עשורים.

היא גם עיצבה מחדש את הנוף האמריקאי והקנדי, כשהיא מעודדת סלילת כבישים נוספים, תחנות דלק, מגרשי חניה, מוטלים ומגרשי גרוטאות עמוסים בצמיגים ישנים ובשלדי מכוניות.

תחנת הדלק הראשונה של שיקגו, 1910 (צילום: AP-Photo)

מכוניות היו הטכנולוגיה בעלת ההשלכות הסביבתיות הגדולות ביותר במאה ה-20. עד 1930 ייצרו מפעלים בארצות הברית 5 מיליון מכוניות בשנה, ובשיאם – בין 1970 ל-2000 – ייצרו בממוצע בין 13 מיליון ל-18 מיליון בשנה. כל מכונית דרשה עפרת ברזל, גומי, נחושת וחומרי גלם רבים שנלקחו ישירות מהטבע. 

מכוניות היו הטכנולוגיה בעלת ההשלכות הסביבתיות הגדולות ביותר במאה ה-20. עד 1930 ייצרו מפעלים בארצות הברית 5 מיליון מכוניות בשנה, ובשיאם – בין 1970 ל-2000 – ייצרו בממוצע בין 13 מיליון ל-18 מיליון בשנה

הנהיגה במכוניות האלה שפכה לאוויר זיהום מצינורות פליטה, ובכללו (בין שנות ה-20 לשנות ה-80) 7 מיליון טונות של עופרת, על השפעותיה המזיקות לבריאות ילדים. עד 1970 נשאו אמריקאים ממוצעים בגופם פי 100 יותר עופרת מסביהם וסבותיהם.

מכוניות החלו להיות אחראיות לכרבע מפליטות הפחמן בארצות הברית. חשוב מכך, תרבות המכונית שנולדה במדינה התפשטה ברחבי העולם לאחר 1950, מה שהעצים את ההשפעות הסביבתיות של מכוניות ונפט מנפאל ועד נמיביה.

התעשיין האמריקאי הנרי פורד והממציא תומס אדיסון, היושבים מאחור, נראים באחת ממכוניותיו של פורד במקום לא ידוע בפלורידה בתצלום מ-1914. האיש משמאל אינו מזוהה (צילום: AP Photo)

במקביל, ארצות הברית עיצבה את הדרך שבה העולם הזין את עצמו ומדד את שגשוגו. הטכנולוגיה האמריקאית שינתה את החקלאות כמעט לבלי היכר. במשך עשרת אלפים שנה הייתה החקלאות מונעת באנרגיית שמש, הנשענת על פוטוסינתזה ועל עבודתם של בני אדם ובעלי חיים.

אבל כעת, ברוב העולם, החקלאות הפכה לפעולה פטרוכימית הנשענת על דשן חנקני, חומרי הדברה, מיכון, ומאחורי הכול – נפט. המהפך הזה, שהכפיל ואף שילש את היבולים באותה מידת שטח, השתרש לראשונה במערב התיכון האמריקאי, והתפשט לכל מקום לאחר 1960 הודות למהפכה הירוקה.

במשך עשרת אלפים שנה החקלאות הונעה באנרגיית שמש, פוטוסינתזה ועבודת כפיים של בני אדם ובעלי חיים. הטכנולוגיה האמריקאית הפכה אותה לפעולה פטרוכימית הנשענת על דשן חנקני, חומרי הדברה ונפט

החקלאות המודרנית והתעשייתית יצרה סביבות חדשות משלה. המיכון תגמל שדות ענקיים, ולכן חקלאים עקרו משוכות ומילאו בריכות וביצות. חומרי הדברה הרגו חרקים מכל הסוגים (מאביקים ומזיקים כאחד), וההשפעות התגלגלו לאורך שרשרת המזון.

נגר של חומרי הזנה שזרם משדות וממכלאות פיטום העמיס עודפי חנקן וזרחן על נחלים, אגמים ושפכי נהרות, והזין פריחת אצות שחנקו צורות חיים אחרות. מדענים יצרו זני גידולים חדשים שהגיבו בשפע להשקיה. חקלאים, מצידם, קדחו מיליוני בארות שהורידו את מפלס מי התהום בצפון טקסס ובצפון הודו, בזמן שמהנדסים הקימו אלפי סכרי השקיה חדשים ברחבי העולם.

מטוס ריסוס מרסס שדות כותנה בקליפורניה, 2001 (צילום: AP Photo/Gary Kazanjian)

משנות ה-20 ואילך עיצבה ארצות הברית את הסביבה העולמית גם באמצעות הרגלי הצריכה של אזרחיה. במאה ה-19 הייבוא לארצות הברית היה מצומצם, והגיע בעיקר מקובה, ממקסיקו או מקנדה. אבל עד שנות ה-20, ובמיוחד אחרי 1945, הייבוא זינק.

נחושת מצ'ילה, קפה מברזיל, נפט מוונצואלה, נייר עיתון מקנדה, גומי מליבריה ומאות סחורות אחרות זרמו לנמלי ארצות הברית בכמויות גדלות והולכות. הזרימות הללו סייעו להעלות הילוך בתפוקה של מכרות, מטעים ויערות ברחבי העולם.

משנות ה-20 ואילך עיצבה ארצות הברית את הסביבה העולמית גם באמצעות הרגלי הצריכה של אזרחיה. במאה ה-19 הייבוא היה מצומצם, והגיע בעיקר מקובה, ממקסיקו וקנדה, אבל עד שנות ה-20, ובמיוחד אחרי 1945, הייבוא זינק

דרך חשובה נוספת שבה השפיעה ארצות הברית על סביבות ברחבי העולם הייתה המצאת התמ"ג (תוצר מקומי גולמי). במהלך השפל הגדול ביקשו כלכלנים אמריקאים למדוד את גודלה של הכלכלה הלאומית. הם יצרו אמת מידה שבה השתמשו לאחר מכן כמעט בכל מקום. ברחבי העולם החלו פוליטיקאים ובוחרים להעריך ביצועים פוליטיים לפי הצמיחה בתמ"ג.

אולם המדד הזה השאיר את הטבע מחוץ למשוואה, משום שהוא הביא בחשבון רק עסקאות שוק. כתוצאה מכך, דליפת נפט שדרשה מיליוני דולרים לניקוי עדיין נרשמה בספרים כגורם שהגדיל את התמ"ג. אף שכלכלנים ניסו במשך חצי מאה ליצור מדד הכולל עושר טבעי במקום הרס טבע, אף אחד מהם לא זכה להשפעה העולמית של התמ"ג.

אוניית מכולות נפרקות בנמל אוקלנד שבקליפורניה, 2018 (צילום: AP Photo/Ben Margot)

ארצות הברית השפיעה על הסביבה העולמית גם באמצעות שימור. לפי רוב הדעות, "ילוסטון", שנפתח ב-1872, היה הפארק הלאומי הרשמי הראשון בעולם. ובשום מקום לא הפכו הפארקים גדולים כל כך, רבים כל כך וחשובים כל כך מבחינה תרבותית בתוך זמן קצר כמו בארצות הברית.

לפי רוב הדעות, "ילוסטון", שנפתח ב-1872, היה הפארק הלאומי הרשמי הראשון בעולם. ובשום מקום לא הפכו הפארקים גדולים כל כך, רבים כל כך וחשובים כל כך מבחינה תרבותית בתוך זמן קצר כמו בארצות הברית

השאיפה ליצור פארקים לאומיים הפכה לייצוא אמריקאי, לא מעט לברית המועצות. מדענים סובייטים ביקרו בילוסטון ב-1961, וביחד עם אוהבי טבע החלו לקדם הקמת פארקים לאומיים.

מוסקבה התנגדה לרעיון, שהוכתם בעיניה בשל הקשריו האמריקאיים, אבל רוסים עקשנים גברו בסופו של דבר, והפארק הלאומי הסובייטי הראשון נפתח ב-1983. כיום יש ברוסיה 75 פארקים כאלה.

תצלום של הגרנד קניון בילוסטון ב-1871, שצילם הצלם החלוץ ויליאם הנרי ג'קסון (צילום: William Henry Jackson/National Archives And Records Administration via AP)

אמריקאים גם הטיפו ברחבי העולם לבשורת שימור היערות והקרקע. ההתלהבות הסינית מייעור ומבקרת סחף חבה משהו למדע ולפעילות השדלנות של וולטר לאודרמילק מאריזונה ושל עמיתו רן צ'נגטונג בשנות ה-20.

לאודרמילק נשא את המסר שלו גם לצפון אפריקה ולמזרח התיכון מ-1938, וקרא להוסיף לעשרה הדיברות את ה"דיבר 11": "שמור את שדותיך מפני סחף ואת גבעותיך מרעיית יתר של עדריך, כדי שלצאצאיך יהיה שפע לעד".

אמריקאים גם הטיפו ברחבי העולם לבשורת שימור היערות והקרקע. אחרי שוודיה, ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שתרגמה סביבתנות לחקיקה ולמוסדות לאומיים 

אף שהזינוק בסביבתנות העממית בשנות ה-60 וה-70 היה תופעה עולמית, היה לו מרכיב אמריקאי חזק. אחרי שוודיה, ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שתרגמה סביבתנות לחקיקה ולמוסדות לאומיים.

הדוגמה הזאת זכתה לחיקוי נרחב. אפילו סין של מאו דזה-דונג, שעד 1972 טענה רשמית כי זיהום יכול להתקיים רק תחת קפיטליזם, הקימה מוסדות להגנת הסביבה זמן קצר אחרי ארצות הברית.

ראסל טריין, יו"ר המועצה החדשה לאיכות הסביבה, מדבר על תוכניות ממשלתיות למאבק בזיהום בכנס סביבתי בוושינגטון, 19 בפברואר 1970 (צילום: AP Photo/Byron Rollins)

עד שנות ה-90 הייתה וושינגטון בעלת השפעה עולמית גם בקביעת תקנים לכמויות מזהמים מותרות. מאז, פיתחו יותר מדינות מומחיות מדעית מספקת כדי לקבוע תקנים משלהן. הרפיית התקנים בוושינגטון בשנים האחרונות הפכה את המדינה לחריגה, יותר מאשר למודל, בתחום הגנת הסביבה.

מאז 1776 השפיעה ארצות הברית על הסביבה העולמית באלף דרכים. אבל כיום המדינה כבר אינה מחזיקה בהשפעה הפלנטרית שהייתה לה במאה ה-20. סין מייבאת הרבה יותר חומרי גלם מארצות הברית, ומניעה שינויים סביבתיים מתפרי הפחם של אוסטרליה ועד הסוואנה של ברזיל.

עד שנות ה-90 הייתה וושינגטון בעלת השפעה עולמית גם בקביעת תקנים לכמויות מזהמים מותרות. מאז, מדינות פיתחו מומחיות מדעית מספקת כדי לקבוע תקנים משלהן

סין גם פולטת כיום פי שניים יותר פחמן דו-חמצני מארצות הברית, ולכן למדיניות פליטות הפחמן שלה יש יותר משמעות לאקלים מזו האמריקאית.

יתרה מזאת, סין, ולא ארצות הברית, היא שמשרטטת את התוכניות לטכנולוגיות אנרגיה ירוקה, ונראה שהיא נחושה להרוויח מהמעבר המתקרב מדלקי מאובנים, במקום להתנגד לו. בייג'ינג חשובה כיום יותר מוושינגטון בקביעת מסלולו של האנתרופוקן.

ג'יי. אר. מקניל הוא היסטוריון סביבתי גלובלי ומחבר הספר Something New Under the Sun: An Environmental History of the Modern World (הוצאת נורטון, 2026). הוא מלמד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. המחבר מבקש להודות לארין מולדין ולג'ורג' ורטיס על הערותיהם לטיוטה מוקדמת של המאמר.