כמעט שנה לטבח השבעה באוקטובר. כמעט שנה למלחמת חרבות ברזל, שמתנגשת בעוצמה במלחמת לבנון השלישית. גם היום הכל מתנהל ללא תוכניות אסטרטגיות ליום שאחרי, לא בדרום ולא בצפון.

השאלה המרכזית כרגע היא: האם התגלגלנו להסלמה הזו במודע, במתכוון, או שהגענו עד הלום, כשמדינה שלמה מצויה ב"מצב מיוחד" בעורף, בעיוורון מבהיל. הרי התמונה כולה הייתה לפני דרג מקבלי ההחלטות כבר מהשבוע הראשון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

לקראת יום הכיפורים שלח לי גוף כלשהו, גוף שאני דווקא מחבב, שאלון לגבי עמדתי בעניין היום הזה וכיצד אני מתייחס אליו ואל כל המקובל לעשות בו.

על כן לקחתי על עצמי לענות על השאלון הזה. אבל טרם אענה עליו כאן ולמען הסר ספק, רציתי להבהיר משהו בעניין יום הכיפורים ואני:

שירו הנודע, האייקוני של חיים גורי – "תפילה" – המצוטט להלן, מתייחס כידוע לנערים הלוחמים במלחמת תש"ח. עכשיו, עם כניסת כוחותינו ללוחמה קרקעית בלבנון, השיר שב ונהיה אקטואלי ורלוונטי. וזאת – בלי להתייחס לוויכוחים הפוליטיים והאסטרטגיים שקדמו לצעד זה ולדיבורים על סכנתה של שקיעה חוזרת בבוץ הלבנוני ועל החשש מהתדרדרות למלחמת לבנון שלישית.

הם כל כך נוגעים ללב, אותם לוחמים צעירים. אכן זאת העת לברכם ולהתפלל לשובם בשלום. הנה השיר.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.