מצד אחד ישראל מגייסת כוחות נוספים לקראת "תמרון קרקעי" בלבנון, ומצד שני ארצות הברית וצרפת הודיעו על יוזמה להפסקת אש "זמנית" במלחמה בלבנון בהסדרה לקראת הסכם.

אם כך, האם ישראל הולכת להפסקת אש או לכניסה קרקעית? לדעתי, לכיוון הפסקת אש, בתיווך אמריקאי-צרפתי, אבל מכיוון שהמצב כל כך נזיל, אין לשלול את התמרון הקרקעי כמהלך של "אין ברירה" אם ייכשלו התיווכים שישראל דווקא מעוניינת בהם.

האם ישראל הולכת להפסקת אש או לכניסה קרקעית? לדעתי, לכיוון הפסקת אש, בתיווך אמריקאי-צרפתי. אך בשל נזילות המצב, אין לשלול תמרון קרקעי כמהלך של "אין ברירה" אם ייכשלו התיווכים

מדוע הפסקת אש? ראשית כל, מכיוון שלחימה בתוך שטח לבנון רווי המנהרות והחורשות, גם אחרי המכות הקשות שחזבאללה ספג, הוא אתגר מסוכן מדי, בעיקר אחרי שישראל תואשם כמי שהכשילה את ההסדרות גם בעזה וגם בלבנון.

הפסקת האש תקיים את מטרת החזית מול לבנון – להחזיר את מפוני הצפון לבתיהם, ואת המטרה השנייה – לנתק את הקשר בין חזבאללה לחמאס, ובכך לגרום לנזק ממשי לקשת השיעית של חיבור כל החזיתות נגד ישראל.

לעומת זאת, התמרון הקרקעי לא יפתור דבר, כי לחזבאללה טילים ארוכי טווח מצפון לליטני, שלא כולם הושמדו, ואלה ימנעו את חזרת המפונים "בבטחה" לבתיהם.

בשקט בשקט, האמברגו האמריקאי על נשק לישראל מתגבר, ואם ישראל תוכיח לארצות הברית שהיא נטל ולא נכס, ארצות הברית עלולה כהרף עין לפנות לאיראן. הנשיא החדש של איראן, מסעוד פזשכיאן, לא מסתיר את רצונו להסדרת יחסיו עם ארצות הברית, ומשבר עם ישראל יכול לתת לארצות הברית עילה לתפוס את היד המושטת מטהרן. זה כבר קרה, ועלול לקרות שוב.

מול השיקולים האלה, יש קולות מתוך הליכוד הקוראים "לתפוס שטחים שולטים" בתוך לבנון. למרבה ההפתעה, גם יאיר גולן, מראשי האופוזיציה, נוקט בעמדה דומה. הבעיה עם העמדות האלה שהן לא לוקחות בחשבון את הפריזמה הרחבה של המזרח התיכון כולו ואת האינטרסים של המעצמות.

הפסקת האש תקיים את מטרת החזית מול לבנון – החזרת מפוני הצפון לבתיהם, ואת המטרה השנייה – ניתוק הקשר בין חזבאללה לחמאס, ובכך גרימת נזק ממשי לקשת השיעית ולחיבור החזיתות נגד ישראל

מול כל השיקולים "הממלכתיים" האלה צריכים לקחת בחשבון גם את שיקוליו האישיים של ראש ממשלתנו, וכאן האינטרסים שלו סותרים אלה את אלה. אבל גם במאזן הזה – שיקוליו נוטים לטובת הפסקת האש.

האינטרס האישי הברור שלו הוא למשוך את המלחמה לתוך דצמבר, כדי לשבש את ישיבות משפטו, בהן יעמוד על הדוכן כדי לתת עדות.

מצד אחד, הרכב השופטים הרופס שלו ישמח לתת דחייה בעדות, אבל מצד שני אין בזה ביטחון, וגוברת הסכנה שמתן עדות תוך כדי מלחמה יגביר את סכנת הנבצרות, ומכאן שפתאום יכול להיות לו אינטרס להפסקת המלחמה.

איך אנו יודעים זאת? ב-plan B שמכין לו יריב לוין, בביזוי מערכת המשפט מצד אחד, ובכך שנערי הגבעות של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, המשבשים מהלכי משפט כבר היום בתוך אולמות המשפט – הם חימום מנועים לקראת ראשית עדותו.

רוצה לומר: בנימין נתניהו יבוא לבית המשפט במהדורה חדשה של הופעת האימים של תחילת משפטו, שעבר ללא תגובה מצד הרכב השופטים ובכך קבע את הטון במהלך כל המשפט. מורא הנאשם על השופטים ולא מורא השופטים על הנאשם.

מול השיקולים האלה, יש את השיקול התדמיתי שנתניהו בונה – תדמית של מי שניצח במלחמה – "האריות הגיבורים" של החי"ר, או "האנרכיסטים הקפלניסטים" של חיל האוויר.

כל תמונות אלבום "הניצחון המוחלט" של נתניהו הם כמעט רק עם חילות השדה, ומיעוטן עם חיל האוויר. כעת, מי שנתן את הניצחון בלבנון היה רק חיל האוויר. נתניהו זקוק לתמרון הקרקעי של חילות השדה כדי להשלים את אלבום "הגיבורים האריות" גם ללבנון, ולדחוק את חיל האוויר מחוץ לפריים.

מול השיקולים "הממלכתיים" יש לקחת בחשבון גם את שיקוליו האישיים של נתניהו, וכאן האינטרסים שלו סותרים אלה את אלה. אבל גם במאזן הזה – שיקוליו נוטים לטובת הפסקת האש

זה שיקול חשוב אבל לא מכריע. לפיכך, אני סבור שהכף נוטה להסדרה בלבנון, בתנאי שהעניינים לא ייצאו מכלל שליטה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.