הדיון בסכסוך הישראלי פלסטיני נעשה בדרך כלל בתקשורת המונים, אנו לא נפגשים באחד על אחד. זה תמיד הם או אנחנו – מבחינתנו הם רוצים להרוג את כולנו, ומבחינתם אנחנו רוצים להשמיד אותם.
הבעיה עם תפיסה כזו היא שזה מאוד מנתק רגשית והופך את הדיון לשיח על מספרים. 50 פלסטינים נהרגו ברפיח או ג'באליה לא אומרים כלום לאף אחד, "ובכל מקרה כולם שם מחבלים" נצקצק לעצמנו.
תפיסה של "אנחנו מול הם" מנתקת רגשית והופכת את הדיון לשיח על מספרים. 50 פלסטינים נהרגו ברפיח או ג'באליה לא אומרים כלום לאף אחד, "ובכל מקרה כולם שם מחבלים" נצקצק לעצמנו
העברתי כמה ימים באחד על אחד כזה, עם קבוצה של יזמים פלסטינים מרמאללה, שכם, חברון ועזה, לצד יהודים מכל רחבי הארץ. ובאחד על אחד יש לנו פתאום משותף. הבחור העזתי שעושה שיחת ועידה עם אשתו והילד שלו עושה בדיוק את אותם קולות מטופשים שאנחנו עושים לילדים בשיחות מרחוק, מסתבר. ובסוף הוא ביקש ממני להגיד לחברים במילואים – תגיד להם שיש גם בני אדם טובים בעזה.
טורים מהסוג הזה גוררים, כמעט מיד ובלי לקרוא או להתעמק בהם – תגובות על שמאלנים מנותקים – וזה מצב הסובלנות בחברה שלנו כרגע. זו גם הסיבה שהעדפתי לא לפרסם את הרשומה הזו בעיתון כמו הארץ, שמראש נתפס כמוטה – פחות או יותר – לדעות המובעות בו.
עשיתי 100 ומשהו ימי מילואים בעזה וכל חיי אני מתנדב למען חיזוק החברה הישראלית, ובכל זאת, מניח שכתיבת טור לא שלילי על ערבים תביא מייד לקטלוג הזה, בלי לקרוא או להתעמק. כאילו אי אפשר ששני הדברים יחיו ביחד: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, והסתכלות על הצד השני כאילו שיש בו בני אדם.
אני מבין את זה. בסוף הסכסוך הזה מאוד מאוד אישי לכולנו. כמעט לכל אחד בישראל יש מישהו או מישהי שנפגעו, לא עלינו, במעגלים שלו.ה, נהרגו או נפצעו, גם לי. יצא לי לצערי הרב לטפל בפצועים שלנו, וגרוע מכך.
כתיבת טור לא שלילי על ערבים תביא לקטלוג שלי כשמאלן מנותק, בלי לקרוא או להתעמק. כאילו אי אפשר ששני הדברים יחיו ביחד: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, והסתכלות על הצד השני כאילו שיש בו בני אדם
מכאן המוטיבציה למצוא בצד השני אנשים שאפשר לדבר איתם. הם קיימים. הבעיה היא שזה נושא כל כך טעון, רגשי וקשה, וזה לא משאיר מקום לכאב של הצד השני. כי אולי הלב מרגיש שהם כולם מחבלים ומגיע להם, אבל בראש ברור שלא. גם סטטיסטית, אגב. אחת השאלות ששאלנו הייתה על החגיגות ברחובות אחרי ה-7 באוקטובר. הם ענו, ברובם, שהתביישו בהן, וכי מי שחגגו לא בהכרח ידעו את ההיקף והזוועה של כל מה שקרה.
ואני מבין את זה, את הכעס, הוא יושב גם אצלי. כחלק מהמילואים פגשתי מישהי שהייתה באחת המיגוניות, ממש כמה ימים אחרי, וראתה דברים שאף אדם צעיר – או מבוגר – לא צריך לראות. כשסיפרתי את זה לבחור מרמאללה הוא התבייש. אבל הוא לא אשם בזה.
ואני באמת מבין את הכעס שלנו, עניי עירך קודמים. יש מספיק בעיות לפתור פה, ולמי יש בכלל כוח או אנרגיה לחשוב על הצד השני. התשובה שלי, מעבר לצדדים האנושיים שבעניין, היא שזה בראש ובראשונה אינטרס שלנו. אבל הרגש תמיד תמיד מנצח. ולכן, אני מבקש בנימוס – נסו לקרוא את הסיפור הבא מתוך עניין ופתיחות.
המשתתף העזתי ניגש אלי בסיום התוכנית וביקש ממני להגיד לאנשים במילואים, שיידעו שיש בעזה גם אנשים טובים שרק רוצים לחיות. הוא עשה זאת בנימוס, בשקט, לא בהתלהמות. זה נאמר אחרי שהוא הגיע לסף דמעות כשסיפר על הפחד שלו שהמשפחה שלו תמות.
האם כולם טרוריסטים ומגיע להם? לא למשפחה שלו, שלא הייתה מעורבת בדבר. חלק מהמשפחה שלו הצליח לצאת מהרצועה תמורת סכומי עתק, כל חסכונותיהם, וחלק נשארו בפנים. והוא פשוט מפחד.
האם כולם טרוריסטים ומגיע להם? לא למשפחה שלו, שלא הייתה מעורבת בדבר. חלק מהמשפחה שלו הצליח לצאת מהרצועה תמורת סכומי עתק, כל חסכונותיהם, וחלק נשארו בפנים. והוא פשוט מפחד
וזה הסיפור של רבים פה: אנושיים, חסרי תקווה, מפוחדים. נכון, אנו חיים בשכונה קשוחה וצריך להיות חזקים, אבל צריך גם להיות אנושיים. כמו שתא"ל דן גולדפוס אמר – אדם שאי אפשר לטעות בפטריוטיות שלו – אני רוצה שנהיה מוסריים בשבילנו, לא בשביל אף אחד אחר.
יאיר נתיב הוא יזם חברתי, ממייסדי "Mind Guard" - מיזם שתומך בנשים צעירות בישראל בהתמודדות עם טראומה משנית מהמלחמה ומזוועות ה-7.10, ומשרת במילואים מתחילת מלחמת חרבות ברזל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני מכירה את עזה הרבה שנים – עוד מהתקופה שהיינו נוסעים לשם בשבתות לטייל בשדרות היפות, לנגב חומוס ולקנות עציצים.
ברמה יותר אישית המפגשים עם עזתים היו בבית חולים עם ילדים מאושפזים, או בעבודה , כשעוד עבדו פה.
הבעיה היא שעזתים מעטים שהכרתי אישית כבר לא קיימים. נרצחו על ידי שלטון הטרור.
בעיר הבדואית שבשכנותי, ששם יש אחוז לא קטן באוכלוסיה שהגרו מעזה או ילדים של נשים מעזה, יש תמיכה ענקית בישראל. מאד בולטת, ברורה, ולא מזוייפת.
איך זה קורה? כי הם יודעים את האמת!
הם מבינים שאפילו הישראלים הכי אלימים וגזענים, לא עושים לעזתים מה שהחמאס ושאר הכנופיות שם עושות.
הם מבינים שאם יש סיכוי אי פעם לשלום זה רק בדרך שישראל עכשיו הולכת בה.
אני מקווה שגם אותם פלסטינים , כנראה מעטים, ששרדו את שלטון הטרור ואת שטיפת המח של אונרע בבתי הספר, ועדיין רוצים שלום שממוותר עלל השמדת ישראל, מבינים זאת ויתמכו בכך אם ישראל והמערב יצליחו למצוא דרך שהם ישארו בחיים .
אנשים שפוים כלומר לא ביביסטים מבינים היטב שיש בעזה ובכל העולם הערבי גם אנשים טובים שהיו מוכנים לחיות בשלום ולהגיע להסדר.
איפה אם כן הבעיה , האנשים הללו אינם מגיעים לידי כח פוליטי או כח נגדי לדעת הרחוב הערבי. בנוסף מהסתכלות על 100 השנים יש בעיה עמוקה עם תרבות החיים והחשיבה השולטים שם ואין אפשרות בתגובה להרחיב הרבה, אולם מי שחושב על כך שמרבית הביביסטים מגיעים מרקע של תרבות ערבית, אולי יבין את הבעיתיות של הצד העזתי ערבי !
האם החברים הפלשתינאים מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל ? שאלה פשוטה מאוד מאוד ! התשובה לצערנו עד כה חדה וברורה, וכל שאר הדיבורים על אחווה ואהבה אינם יותר מציקצוקי לשון. כשהם יכירו בנו נתחיל לדבר לעניין .
בוא ניתן לך תרשים זרימה פשוט וקל להבנה, מר נתיב: בספטמבר 2005 מפנה ישראל ומפסיקה את הכיבוש בכל חלקי רצועת עזה – אפילו האו"ם מסכים שישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. קיץ 2006 – יש בחירות דמוקרטיות ברשות הפלשטנאצית. 80 אחוז מתושבי עזה בוחרים בחמאס. כלומר הם בוחרים במלחמת נצח עם היהודים עד להשמדתם ומעדיפים מבחירה חופשית את ה"איסלאם הוא הפתרון" על פני פתרון שתי המדינות שבה תומכת, לכאורה, הרשות הפלשטנאצית. על פי המפתח הזה – שאין שום יכולת לאמוד את גודלו מאז, כי מ-2006 לא התקיימו בחירות ברצועת עזה, יש בעזה 20 אחוז של אנשים טובים שרק רוצים לחיות. הרוב המוחלט הם עדיין אנשים שפועלים, וחולמים ושואפים להשמדת ישראל, כפי שהוכח מאז שואת ה-7 באוקטובר.. עם הנתונים האלה, לך ותקדם את הפתרון. תיתקל בקיר.