שנתיים מפרוץ מלחמת העולם השנייה – מספטמבר 1939 ועד ההתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941 – ישבה המעצמה הגדולה שהוקמה על ערכים דמוקרטיים ואמונה מיתית בצדקתה על ידיה; אמריקה שלחה נשק וציוד לבנות בריתה באירופה, אבל סירבה להרפות מבדלנותה ההיסטורית וצפתה מהיציע בכיבושן של מדינות שהיו מולדתם וערש תרבותם של המהגרים שהקימו אותה.

הדעת נותנת שהיא הייתה נכנסת למלחמה גם אלמלא הסכין היפנית שננעצה בגבה, אבל התנזרותה משליחת חיילים לאירופה עוררה ויכוחים פילוסופיים ומהותיים בדבר האופן שבו העדיפה אמריקה לקרוא את כוונותיו של אדולף היטלר, גם כאשר אלו הפכו ברורות.

באתוס האמריקאי נקראת מלחמת העולם השנייה "המלחמה הטובה". לא מעט בשל ניצחון בעלות הברית שלא היה מתאפשר ללא אמריקה, וגם משום שכאשר שקע אבק הקרב והתגלה גודל הזוועה, לא התאפקה אמריקה מלטפוח לעצמה על שכמה ולנכס את הניצחון תוך כדי הפגנת בוז כלפי הכניעה הצרפתית, הנייטרליות השווייצרית, המשת"פיות האיטלקית והגמגום הסקנדינבי.

חיילים אמריקאים נושאים את דגל ארה"ב בעת התקדמותם לתוך פריז בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-26 באוגוסט 1944 (צילום: AP Photo/U.S. Army Signal Corps)

"המלחמה הטובה" היא גם המלחמה האחרונה שאמריקה ניצחה בה. ממלחמת קוריאה היא יצאה שרוטה וחבולה; התרגיל המסריח של הנשיא קנדי במפרץ החזירים בקובה אותו ירש כתוכנית מגירה מאייזנהאואר, הסתיים במפלה מוחצת ומבישה שלא השיגה את מטרתה; הפלתו של קסטרו באמצעות המרדת בני עמו; בעשור אומלל בווייטנאם איבדה אמריקה 58,000 חיילים ונמלטה על נפשה כאשר ברקע הצעתו של קיסינג'ר לניקסון: "בוא נברח ונגיד שניצחנו".

את השאה האיראני מילטה אמריקה, סרה מדרכו של חומייני והשאירה מאחור עשרות בני ערובה אמריקאים. הפלישה לגרנדה הייתה יוזמה מטופשת שמקורה בשאיפתו של רונלד רייגן למלחמה משלו. מלחמת המפרץ של בוש האב לא הפילה את סדאם חוסיין ומשטרו והשאירה חלק ניכר מצבאו על רגליו עד פקודת הפינוי. מעורבותו של קלינטון בקוסובו לא שינתה דבר והמעורבות בסומליה זכורה בעיקר כפיאסקו צבאי.

מי שמחפש הישגים אמריקאים, ימצא אותם במלחמה החכמה נגד הטרור של אל-קאעדה, בסיכול פיגועים על אדמת אמריקה, בחיסול אוסמה בן-לאדן ובשימוש האגרסיבי שעושה אובמה במזל"טים כדי לבצע סיכולים ממוקדים

בוש הבן פלש לעיראק בתגובה ל-9/11, תפס את סדאם חוסיין, מסר אותו לעיראקים כתרנגול כפרות לתלייה והנסיגה האמריקאית הותירה את עיראק שסועה ומדממת בקצב של מאה עיראקים מתים בשבוע. למרות ההיגיון האלמנטרי של הפלישה לאפגניסטן, אף מעצמה מעולם לא ניצחה שם, ובמקביל ליציאה מעיראק מתקפל הצבא האמריקאי גם מאפגניסטן.

מי שמחפש הישגים אמריקאים, ימצא אותם במלחמה החכמה נגד הטרור של אל-קאעדה, בסיכול פיגועים על אדמת אמריקה, בחיסולו של אוסמה בן-לאדן ובשימוש האגרסיבי שעושה אובמה במזל"טים כדי לבצע סיכולים ממוקדים בשדרת הפיקוד של אל-קאעדה. על הרקע המביך הזה של כמעט 70 שנות מפלה, צייר הנשיא האמריקאי קו אדום בסוריה והתעלם ממנו. וזאת טרם שנדמו הדיו של האירוע הכושל בבנגאזי שמזנב עדיין בעקבי הממשל.

שיירה אמריקאית סמוך לעיירה תל חאמיס בצפון-מזרח סוריה, ב-26 בינואר 2023 (צילום: Delil SOULEIMAN / AFP)

* * *

האמירה שהיטיבה לתאר את אמריקה בתפקיד שוטר המקוף העולמי, הייתה "לך ברכות ושא מקל גדול". אמריקה היכתה במקל בכל מקום שבו נדמה היה לה שהיא מזהה איום על האינטרסים שלה ופגיעה בערכים דמוקרטיים ובכבוד האדם וחרותו. העולם התרגל שבכל התכתשות מקומית במדינות שרוב האמריקאים אינם יודעים לבטא את שמותיהן, קל וחומר להצביע על מקומן במפה, מותר להקיז דם משום שאמריקה לא תניח לעימות לגאות מעבר לממדיו הטבעיים.

כשם שסאדאת ואסד ידעו שניקסון וקיסינג'ר יעצרו אותם בדרך לתל אביב, גולדה מאיר ידעה שאם מדינות ערב יפתחו במלחמת יום כיפור, ניקסון לא יהסס להפעיל את הרכבת האווירית כאשר ישראל איבדה את כלי המלחמה שלה.

אמריקה היכתה במקל בכל מקום שבו נדמה היה לה שהיא מזהה איום על האינטרסים שלה ופגיעה בערכים דמוקרטיים ובכבוד האדם וחרותו, והעולם התרגל לכך

בנימין נתניהו טוען שהוא מזהה באובדן החשק והתיאבון האמריקאים לחזית נוספת במזרח התיכון, ולכן הוא מרגיש חופשי לקדם את הרעיון שרק ישראל אחראית לגורלה מול תוכנית הגרעין האיראנית.

העובדה שהסורים עברו את הקו האדום שצייר אובמה בחול כאשר השתמשו בנשק כימי מבלי שהנשיא האמריקאי יממש את איומו ויירה כמה טומהוקים בתקווה שאחד מהם יתפוס את באשר אסד על האסלה, תומכת ב"תסריט מצדה" של נתניהו. בסופו של יום, כל אומה לנפשה.

חייל אמריקאי לצד טנק סמוך לעיירה תל חאמיס בצפון-מזרח סוריה, ב-26 בינואר 2023 (צילום: Delil SOULEIMAN / AFP)

תיאוריית הבדלנות שניצבה ביסוד המדיניות האמריקאית עד מלחמת העולם השניה ונקראת גם "בינלאומיות ליברלית" בז'רגון של משרד המדינה, הכתיבה את התנהלותם המקדמית של רוזוולט וטרומן בגישתם לפשיזם הגרמני ולקומוניזם הסובייטי. הנחת העבודה של שני הנשיאים העוקבים האלה, הייתה שניתן יהיה לחיות עם האלמנטים הללו טרם שיהפכו רצחניים או יאיימו על אמריקה.

היה זה ג'ון קנדי שאמר כי על אמריקה "לשאת בכל נטל כדי להבטיח את הישרדותה והצלחתה של החרות". על עיקרי הדברים חזר ג'יימי רובין, מי שהיה תת-מזכיר המדינה, במאמר שכתב ב"דיילי ביסט".

"במשך שנים רבות הייתה מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת על העקרון שאמריקה אינה יכולה לדאוג רק לעצמה וכי עליה להירתם למטרות נעלות כמו שימורו של סדר עולמי"

שעה שרעייתו כריסטיאן אמנפור השתוללה מזעם באולפן CNN נגד מדיניות ההבלגה, כתב רובין ש"במשך שנים רבות הייתה מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת על העקרון שאמריקה אינה יכולה לדאוג רק לעצמה וכי עליה להירתם למטרות נעלות כמו שימורו של סדר עולמי, קידום ערכים דמוקרטיים ושגשוג כלכלי. לפשר בעימותים אזוריים ולעמוד בדרכן של אידיאולוגיות עריצות".

התנהלותה של אמריקה במלחמה הקרה הייתה עדות להיצמדותה לעקרונות שהדריכו אותה. בקליפת אגוז אלה עקרונותיו של התהליך שמיצב את אמריקה כבעלת-בית עולמית הקוראת לסדר את הדיירים שהורסים את הדירות שהיא משכירה. התמוטטות ברית המועצות והגוש המזרחי, ערערו את המעמד ההיסטורי הזה.

מסוק אמריקאי חג מעל שגרירות ארה"ב בקאבול, אפגניסטן, 15 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Rahmat Gul)

* * *

אנטומיה של מעורבות אמריקאית בענייני הזולת נראית בערך כך: איתור "הטובים" בתקווה שהם מייצגים את רצון העם נגד "הרעים"; סיוע לוגיסטי בציוד וחימוש "הטובים"; שליחת סוכני CIA במסווה של יועצים אזרחיים המאמנים את הלוחמים "הטובים"; החדרת לוחמים אמריקאים מעטים לשם הקמת יחידות משותפות עם "הטובים"; השתתפות אמריקאית בחיסול מנהיגי "הרעים"; הגדלת הסד"כ הצבאי בתגובה להרג אמריקאים ועיוות הדיווחים מהשטח כדי להתסיס את העורף; מעורבות מלאה בלחימה, תבוסה ובריחה.

המעורבות האמריקאית עבדה כל עוד שמדיניות החוץ נשענה על חוסן כלכלי ושקט מבית והעימותים היו מובנים לכל נפש. זה התמוטט כאשר הקונצנזוס האמריקאי התפורר והממשל שיקר כדי להצדיק את מדיניותו

זה עבד כל עוד שמדיניות החוץ האמריקאית נשענה על חוסן כלכלי ושקט מבית. זה עבד כל זמן שהעימותים היו מובנים לכל נפש וקווי המתאר של "הרעים" היו חדים.

זה התמוטט כאשר הקונצנזוס האמריקאי התפורר והממשל שיקר כדי להצדיק את מדיניותו וקרס לחלוטין, כאשר כל דרדק הבין שאמריקה איבדה את ההגמוניה העולמית ונותרה היחידה שדקלמה את המנטרה בדבר היותה המדינה החזקה והמוצלחת בתבל.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה בחדר המצב במהלך המשימה לחיסול אוסמה בן לאדן, 1 במאי 2011 (צילום: Official White House Photo by Pete Souza)

אובמה נבחר בעיקר על רקע הסלידה הגדולה מהמדיניות הלוחמנית של בוש-צ'ייני ומהמחיר הכבד בחיי חיילים שאמריקה סירבה להמשיך ולשלם.

אובמה נבחר כדי לפנות את הצבא האמריקאי מעיראק ואפגניסטן, לסגור את גואנטנמו ולהקפיד שלא להידחף לעימותים צבאיים במקומות שבהם לא היה לאמריקאים אינטרס קיומי.

אובמה נבחר כדי לפנות את הצבא האמריקאי מעיראק ואפגניסטן, לסגור את גואנטנמו ולהקפיד שלא להידחף לעימותים צבאיים במקומות שבהם לא היה אינטרס קיומי

לשם כך גדלה העצמאות האמריקאית בתחום האנרגיה, שוקמה ושודרגה תעשיית הרכב כדי להתמודד עם הייבוא הפרוע מהמזרח הרחוק, ונקבע מיסוי חדש על היבוא המאפשר לתעשייה המקומית להתמודד עם התמחור של היבואנים.

אפילו הידידה הגדולה ישראל, שדבקה במדיניותה בשטחים ומול הפלסטינים, נעזבה לנפשה בקדנציה הראשונה של אובמה תחת הכותרת עסק אבוד. המזרח התיכון הפך למשלט האמריקאי האחרון ולהרפות ממנו לחלוטין דומה להרמת דגל לבן. לכן כניסתו בריצה לזירה של מזכיר המדינה החדש ג'ון קרי, בניסיון אחרון בהחלט להביא לסיום הסכסוך.

חיילים אמריקאים באפגניסטן (צילום: Massoud Hossaini, AP)

לזכותה ובניגוד למדינות אחרות, לא היו לאמריקה שאיפות אימפריאליסטיות. איפה שעד היום ניתן למצוא קולוניות בריטיות, צרפתיות ורוסיות, אמריקה אינה מחפשת לשלוט באחרים. כעת היא נרפאה מהשאיפה הילדותית להשכין ערכים דמוקרטיים בעולם גם כאשר אלה משמשים כסות לאינטרסים כלכליים.

משימת השיקום מבית הניצבת בפני הממשל הנוכחי וזה שיבוא אחריו כה גדולה, שהיא אינה יכולה להרשות בנייתו של צבא מתקדם החמוש בנשק עתידי; היא אינה יכולה לתקצב נוכחות צבאית באתרי קרבות נידחים; היא זקוקה לכל סנט כדי להילחם באבטלה, בשיקום מעמד הביניים ובשיפוץ התשתית הלאומית ההולכת ומזקינה. לא נותרו יותר יתרונות לזינוק אינסטינקטיבי לתוך כל קלחת רותחת בעולם, המתחילה עם תחנה של ה-CIA ונגמרת במלחמה ללא סוף.

אמריקה איבדה את החשק שהניע אותה בעבר לשאוף למנהיגות עולמית. היא נרפאה מהשאיפה הילדותית להשכין ערכים דמוקרטיים בעולם, גם כאשר אלה משמשים  ככסות לאינטרסים כלכליים

אמריקה איבדה את החשק שהניע אותה בעבר לשאוף למנהיגות עולמית. היריבים המוצהרים שנותרו לה, בעיקר סין, אירן וצפון קוריאה, עם ולדימיר פוטין מציץ ומצייץ מהקרמלין, חיו בצל חשש מעוצמתה הצבאית של אמריקה. העוצמה הזאת ואיתה המנהיגות, נשחקו קשות בשל השימוש המופרז שעשה בה ג'ורג' וו. בוש, שהדגים את שבירותה של אמריקה במירוצים למרחקים ארוכים.

אמריקה נשארה בטריבונות נוכח מלחמת האזרחים בסוריה, משום שהאמריקאי הממוצע תוהה מדוע מדינות כמו צרפת, בריטניה וגרמניה, שחדלו לתת לאמריקה את הכבוד שמגיע לה, אינן מקיזות את דמן בסוריה אלא מחכות לאמריקה לשכב על הגדר. זה בסדר שהללו רואות באמריקה מעצמה אנכרוניסטית בשקיעה, אבל מי שבוחר ללעוג לזולת ולהצביע על כשלונותיו, אסור לו לצפות שאמריקה תכתיב שוב ושוב תרגילי סדר צבאיים.

שיירת נגמ"שים אמריקאית מסיירת סמוך לכפר תל אלו, במחוז יארוביה בסוריה, ב-18 בנובמבר 2020 (צילום: Delil SOULEIMAN / AFP)

אובמה נקרע מול תמונות הזוועה מסוריה ומודע לעובדה שלהניח לסורים להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים ללא תגובה, מהווה איתות של חולשה לאיראנים, אבל אין לו גייסות. אין לו את הרפובליקנים שהם הרוב בקונגרס. אין לו את מפלגתו שלו הדוגלת באי-לוחמה. אין לו את האזרח ברחוב שאינו מוכן לאבד את בנו בדמשק או באל-חמה.

הנשיא מאותת "תחזיקו אותי", אבל מהרגע שבו פנה לקונגרס לקבל את הסכמתו, מה שלא עשה במקרים קודמים, הוא היה יכול לנחש מה תהיה התשובה. הרקורד המצוין של אובמה בהגנה על העורף האמריקאי מפני טרור, כולל הריגת בן-לאדן, יקר מדי לבזבז אותו על התכתשות עם מנהיגים שנצרפו באש ואינם חוששים לעלות בסערה השמיימה.

אובמה נקרע מול תמונות הזוועה מסוריה ומודע לעובדה שלהניח לסורים להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים ללא תגובה, מהווה איתות של חולשה לאיראנים, אבל אין לו גייסות

אפילו הדיון התקשורתי בסוריה נטול את הלהט שאפיין את הדיון בעיראק ובאפגניסטן. הוא מתנהל, כמעט בעצלתיים ובעיקר כדי לצאת ידי חובה מוסרית ואנושית, מתוך הכרה שמעורבות אמריקאית בסוריה אינה מונחת באמת על השולחן.

זה הזמן שבו אמור העולם להתרגל למציאות חדשה: הגיעה העת לחפש פראייר חדש. ולדימיר פוטין עושה קולות שהוא מוכן.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013