הופעת הספר "כי ארצי שינתה פניה" (הוצאת כנרת זמורה, 2024), אוטוביוגרפיה פוליטית של עוזי ברעם (87) היא מאורע של חג. שכן היא מייצגת אקלים נפשי שפוי להפליא, אשר כבר אבד מן הארץ.
לרגעים נדמה לקורא כי עוזי ברעם מביט ממצפה גבוה על זירת-חיים וזירת התגוששות-פוליטית הכפופה לחוקים נמוכים של זיעה חמוצה ובוץ עכרורי והוא כאומר: אמנם אנחנו לא היינו מלאכים, אבל היו לנו גבולות – כאלה הנעדרים מחיינו היום. לכן, כבר מצד הטמפרמנט יש באוטוביוגרפיה משב רוח רענן.
לרגעים נדמה לקורא כי ברעם מביט ממצפה גבוה על זירת-חיים וזירת התגוששות-פוליטית הכפופה לחוקים נמוכים של זיעה חמוצה ובוץ עכרורי, כאומר: אמנם אנחנו לא היינו מלאכים, אבל היו לנו גבולות
אך לא רק זאת: גם מצד עיקרי-האמונה הבסיסיים שבו, שייך הספר אל ספירת-הרוח של שנות חיינו היפות – שנות התגבשות המפעל הציוני מתוך רוח-החלום של תנועת העבודה. שכן הספר מבטא, כמו בקינה, תקופה שאבדה – זו שהיה בה קולה של הסוציאל-דמוקרטיה הזהירה, הנשמרת מפני כול "זבנג וגמרנו" שהוא ומפני משיחיות והפקרות; זו שהיה בה קולו של ההומניזם העדין, היודע לעשות גם מלחמה וגם לשחר את פני השלום וזו שביטאה את קול החתירה לשוויון חברתי וצדק כלכלי. תקופה של חולמי חלומות שברעם הטביע בה חותם.
אוטוביוגרפיה פוליטית מרתקת זו נפתחת בכניסתו לעולם הפוליטי בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, וסופה בפרישתו מהכנסת ב-2001. על ילדותו סיפר בעבר ברומן "אין אהבה בעיר" שפורסם ב-2009. הוא היה מזכ"ל מפלגת העבודה וכיהן מטעמה כחבר כנסת וכשר מוערך בממשלות רבין ופרס. וכול זאת מבלי שבדק תמיד על איזה צד מרוחה כל פרוסה ומבלי לחפש שררה, אלא רק בכוח כשרון המחשבה הפוליטית הנוקבת שלו, עצמאותו, מקוריותו ועמידתו על עקרונותיו; ואלה משכו אליהם אהדה ציבורית רחבה שתורגמה לכוח פוליטי.
הספר מגולל חיים של פוליטיקאי מהחשובים, האהובים והבלתי שגרתיים בפוליטיקאים שהיו כאן. והוא עושה כן בבהירות, בכנות, עם שנינה ואף עם ביקורת עצמית. פוליטיקאי פקוח עין עם דעות ועקרונות ועקשנות, שבעיניו מרצד אותו אור נערי שובב, אותו ניצוץ של עורמה שלא הביאוהו מעולם לידי קנאות; עם שפה זהירה ומדויקת, אירונית וספקנית שנשמרה מפני נוסחאות נדושות; ועם הומור מפוכח שהגן עליו מפני קנאות מזת-קצף.
פוליטיקאי שידע לאהוב וידע גם לתעב – כך למשל את מזכ"לית המפלגה דאז גולדה מאיר, שבגלל השפעתו הרחבה על הצעירים ועמדתו היונית, סירבה להכניסו לכנסת. אבל כאדם שלא ידע לשנוא – ובכך הוא כמעט יחיד בין הפוליטיקאים לדורותיהם.
הספר מגולל פוליטיקאי שידע לאהוב וידע גם לתעב – כך למשל את מזכ"לית המפלגה דאז גולדה מאיר, שבגלל השפעתו הרחבה על הצעירים ועמדתו היונית, סירבה להכניסו לכנסת
ואמנם הוא מזכיר איך ויתר מספר פעמים על התמודדות לראשות מפלגת העבודה, תפקיד שהיה מוליך אותו באופן טבעי לראשות המדינה: "בניגוד לרוב הפוליטיקאים האחרים, לא חיפשתי בפוליטיקה אהבה. לא הייתי מוכן להשתעבד כל יום וכל שעה לתובענות הבלתי פוסקת של הפוליטיקה", כתב, "ולכן, בעניין העיוותים שהפוליטיקה מחוללת בנפשות העושים בה – אני את נפשי הצלתי. את כוח אהבתי שמרתי לתחומים אחרים: למשפחה, ככול שהתאפשר, לסרטי קולנוע, למשחקי כדורגל וכדורסל".
גם במאבק הגדול שהתרחש במפלגת העבודה בין יצחק רבין לשמעון פרס ושהוליד לשנים ארוכות שני מחנות יריבים, ברעם הלך בדרכו: החליט למי הוא נוטה – לפי טובת העניין, המפלגה והמדינה.
הוא לא ביקש לו חסות ולא את אהבת המנהיגים ולא את אהבת הפעילים. לא חיזר אחרי שום אדם. לא ביקש לשאת חן ולהתחבב: "זהו דבר הרסני לכול פוליטיקאי", כתב, "אלא שאני השכלתי לקבל תמיכה רחבה בציבור ואהדה גדולה בתקשורת. שכן, הללו העריכו יושר, ואמונה תמימה בחזון וברעיון". "וככלל", הוא מוסיף וכותב בנימה כנה, "לא הייתי בנוי למשמעת פוליטית. לא זו בלבד שלא קיבלתי תמיכה מהמנהיגות הפוליטית, גם נקלעתי לעימותים כמעט עם כול מנהיג שאיתו עבדתי".
* * *
ברעם נולד בשכונת נחלת אחים בירושלים, כבנו הבכור של משה ברעם – ששימש כמזכיר מפא"י ולימים כח"כ וכשר. אביו האשכנזי נולד באזור ווהלין באימפריה הרוסית, ואמו, גרציה, נולדה בחאלב שבסוריה. ברעם, אם כן, גדל בבית שהועיד אותו במידה רבה לדרך חייו.
"לא חיפשתי בפוליטיקה אהבה. לא הייתי מוכן להשתעבד כל יום וכל שעה לתובענות הבלתי פוסקת של הפוליטיקה", כתב, "ולכן, בעניין העיוותים שהפוליטיקה מחוללת בנפשות העושים בה – אני את נפשי הצלתי"
מ"פרשת לבון" הסוערת שפערה קרע מר בין דוד בן גוריון ובין מזכיר ההסתדרות פנחס לבון שבן גוריון הצליח להדיחו – שאב את הידע הגדול שלו על הפרדוקסים שבחיים הפוליטיים: הפרדוקסים שבדרך מן הפרט אל הכלל ומן האידיאה אל מכשירי-ההגשמה, ומן החזון אל כוח השלטון.
כשהוא מתאר דברים אלה, וגם את דמותו של בן גוריון, נשמע בדבריו איזה טון אירוני, ספקני, מפוכח, כמעט אנרכיסטי: השלטון אליו הכול מתאווים נשקף כמשחק של קטנוניות, יצרים וכוחניות.
אחרי מהפך 1977 נבחר ברעם לכנסת – הישר לספסלי האופוזיציה, כשהוא לוקח על עצמו תפקיד של אופוזיציונר. זה שדעותיו המדיניות יוניות, הלוחם בכול כוחו נגד מנחם בגין והליכוד.
באופן נדיר, בתחכום נועז, מספסלי האופוזיציה הוביל לבחירתם של יצחק נבון לנשיאות המדינה, ואחריו של חיים הרצוג. הישגים אלה הושיבוהו, בניגוד לעמדתו של שמעון פרס ראש ממשלת הרוטציה, על כיסא מזכ"ל מפלגת העבודה. שם יכול היה להכניס רפורמה שאופייה פתוח ודמוקרטי. ב-1992 ראש הממשלה דאז יצחק רבין מינה אותו שר תיירות בממשלתו. ושם הציב יעדים אסטרטגיים המקרינים על עולם התיירות עד היום.
בתקופה זו, בשיא הקריירה שלו, ידע אבל נורא. רעייתו רותי, אם שלושת ילדיו, נפטרה מסרטן וידידו יצחק רבין נרצח. בפברואר 2001, אחרי 23 שנה, ברעם פרש ביוזמתו מהכנסת, והוא בן 64, והפך לפובליציסט חד-תער.
הוא כותב: "פרשתי מהפוליטיקה תוך שאט נפש ומתוך דאגה עמוקה. יכולתי כבר להבחין בסימני האזהרה, אבל הבנתי שאין בכוחי לעמוד מול הגל הנורא, העכור והזוועתי שהתרגש עלינו".
הוא כותב: "פרשתי מהפוליטיקה תוך שאט נפש ומתוך דאגה עמוקה. יכולתי כבר להבחין בסימני האזהרה, אבל הבנתי שאין בכוחי לעמוד מול הגל הנורא, העכור והזוועתי שהתרגש עלינו"
"אף-על-פי-כן", מוסיף ברעם, "אני נאחז בתקווה שתיקון כן אפשרי. זה כבר לא בידי. הותשתי. זו ידיעה קשה".
לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ביקורת מדויקת עד חוט השערה האחרון. הספר זוכה לציון מעולה ועוזי כאדם ומנהיג בישראל אחרת זוכה להיות ברשימה יחודית של אנשים ישרי דרך, שהאינטרס האישי והפוליטי לא זניח אבל לא חזות הכל ואינו משחית את האדם או התהליך.