כל שנה, הארבעה בנובמבר (שחל אתמול) הוא יום של חשבון נפש שקט עבורי. של חשבון הנוגע למקום בו אנחנו עומדים כחברה, כמדינה, ביחס לשנה שעברה. על היכן אנחנו עומדים כמחנה, אל מול דרכו ומורשתו של יצחק רבין.

זהו יום אישי עבורי. גם בגלל הסיפור עליו גדלתי, עליי כתינוק במנשא בעצרת השלום ההיא. גם על התחנכותי בנוער העובד והלומד, והשנים בהם עסקתי במפעל הזיכרון ליצחק רבין, לדרכו ולהסתה שהובילה לרצח שלו: נדדתי בין בתי ספר באשדוד ובכרמיאל, במועדוני נוער בפתח תקווה ובעפולה, כדי להיפגש עם בני נוער על הלקחים שעלינו להפיק מן הרצח.

זהו יום אישי עבורי. גם בגלל הסיפור עליו גדלתי, עליי כתינוק במנשא בעצרת השלום ההיא. גם על התחנכותי בנוער העובד והלומד, והשנים בהם עסקתי במפעל הזיכרון ליצחק רבין, לדרכו ולהסתה שהובילה לרצח שלו

ובשנים האחרונות, מסקנה אישית ישירה שלי מן הקנוניה נגד יצחק רבין הולידה את המאבק העיקש שלי נגד כניסת הכהניזם לכנסת. בבחירות 2019 דפקתי על דלתות, נפגשתי עם מצביעים, וביקשתי שלא יתנו את קולם לאיתמר בן גביר, האיש שלפי יגאל עמיר תכנן בעצמו להתנקש בחייו של רבין. היום הוא שר הביטחון הלאומי. את ההכשר נתן ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ורבים אומרים "אין מה לעשות, הכהניזם נורמל, כעת צריך להתמודד איתו". לא. בין אם הוא לובש דמות של פעיל כ"ך שמחלק עלונים גזעניים, ובין של שר בממשלת ישראל, את הכהניזם אסור לנרמל. יש להתנגד אליו, להוקיע אותו.

חשבון נוסף המלווה אותי השנה, ביתר שאת, קשור באופן בו הונצחה מורשתו של רבין בשנים האחרונות. ויתרנו על מורשת השלום, למען הדמוקרטיה. חשבנו שהחברה הישראלית צריכה לחזור למכנה משותף רחב ובסיסי יותר – הסכמה על כללי משחק דמוקרטיים משותפים.

ויתרנו על השלום למען הדמוקרטיה, וקיבלנו מלחמה והפיכה משטרית. הורדת דגל השלום, לא שלום של ורדים ושושנים, לא שלום של חיבוקים, אלא שלום פרגמטי, הנטוע בצורך של ישראל בגבולות ברורים וברי הגנה ובבריתות מדיניות, פינה את הדרך לקונספציית "ניהול הסכסוך". קונספציה עליה גם אנחנו, יורשיו הרעיוניים של רבין, אחראים.

רבים אומרים "אין מה לעשות, הכהניזם נורמל, כעת צריך להתמודד איתו". לא. בין אם הוא לובש דמות של פעיל כ"ך שמחלק עלונים גזעניים, ובין של שר בממשלה, את הכהניזם אסור לנרמל. יש להתנגד אליו ולהוקיעו

עם עליית הכהניזם המשיחי מחד, והשתרשות תרבות ההפקרה והבריחה מאחריות מאידך, אין לנו, לאלו הזוכרים ומזכירים את יצחק רבין ואת דרכו, ברירה מלבד לזקוף את ראשנו, ולפרוס מחדש את הדגלים למענם נרצח: הגנה ושלום. מאבק בטרור וחתירה להסכמים. אחריות ופרגמטיות.

היום, העקרונות הללו מגולמים בצעדים ברורים נוכח המציאות המדממת אליה ממשלות נתניהו גררו אותנו: עסקה להחזרת החטופים ועצירת המלחמה בעזה, הסכם עם ערבויות בינלאומיות להכנסת הרשות הפלסטינית, אחרי רפורמה מעמיקה, לשלטון אזרחי ברצועה וגירוש חמאס וראשיו הנותרים, והסכם נורמליזציה עם סעודיה, שיהווה אבן בסיס לקואליציה אזורית כנגד הציר האיראני.

על ישראל לשרטט מפת דרכים, בסופה יובטח עתידה כיהודית וכדמוקרטית, והאפשרות היחידה העומדת בפנינו היא היפרדות הדרגתית ואחראית מהפלסטינים, תוך מלחמה בגורמים הקיצוניים וחיזוק של הגורמים המתונים בקרבם. אין ולא תהיה דרך אחרת להבטיח את עתיד המפעל הציוני.

יורשיו של כהנא ומאדיריו של יגאל עמיר אינם חוששים לבטא את חזונם. נהפוכו. הם דוחפים אותו בגאון בכל הזדמנות. הגיע הזמן שנתנהל בהתאם.

מול אלה המבקשים לטשטש את זכרו של רבין, ומצליחים יותר ויותר עם כל שנה שחולפת, לא יועילו השנה מעגלי שיח. יועיל רק מאבק אידיאולוגי עיקש על דמותה של המדינה, במיוחד נוכח הצמתים הדרמטיים הניצבים לפנינו.

עם עליית הכהניזם המשיחי, לצד תרבות ההפקרה והבריחה מאחריות, אין לנו אלא לזקוף את ראשנו, ולפרוס מחדש את הדגלים למענם נרצח: הגנה ושלום, מאבק בטרור וחתירה להסכמים, אחריות ופרגמטיות

"התמודדו עם רוצחי השלום הערבים והיהודים" קרא יצחק רבין בוועידה התשיעית של הנוער העובד והלומד. 29 שנים אחרי, הגיעה העת שנתמודד.

נדב הוא יועץ פוליטי ופעיל חברתי, ממובילי מחאת בחירות עכשיו ודורשינוי. סטודנט למדע המדינה, היסטוריה וחינוך. הטורים מייצגים את דעתו בלבד.