אומרים לנו שהגרוע מכל עוד לפנינו. אנו בתוך תהליך אשר התחוור כמהפכה משטרית. ניכר מאמץ למחוק את זכר רצח יצחק רבין ויחד עמו את המורשת הישראלית שהקימה את המדינה.

לרגע חשבנו שכללי המאבק ידועים וברורים. שסמלי השלטון חייבים לשמור על חוקי המשחק גם כשמנהלים פוליטיקה הממוקדת באינטרסים צרים. שגינו לחשוב שיש גבול ושיש הגיון גם בשיגעון. אבל לא, השיגעון הוא טוטלי והופך אותנו למדינת כאוס דיקטטורית.

חשבנו שכללי המאבק ברורים. שסמלי השלטון חייבים לשמור על חוקי המשחק גם כשמנהלים פוליטיקה הממוקדת באינטרסים צרים. שגינו לחשוב שיש גבול ושיש הגיון גם בשיגעון. אבל לא, השיגעון הוא טוטלי

אימפריות נופלות לאט, כתב מאיר גולדברג. ואנו שם – בתוך התהליך. מה שהחל לאט יחסית, בחדרי חדרים, בחצר האחורית, הוצב בחזית מטרות הממשלה והופך לקריסת מגדלי התאומים. לא הבנו עד כמה התמימות עוד שכנה בתוכנו כאשר האמנו כי השטח הבוער יזיז למישהו שם למעלה.

לא שיערנו שפירוש המושג "דמוקרטיה" עבורם היא היכולת לעשות מה שבא למי שעומד בראש ושכולם יקפצו. עבור מי שמנהיגים את המדינה, משמעות הדמוקרטיה היא כפייה ועריצות, ריסוק הרשויות השומרות עלינו, עבריינות לאור היום, מיגור שומרי הסף והסתתרות מאחורי צבא של פוליטיקאים שבוגדים בתואר שליחי ציבור.

אלה חברו לאספסוף של יסמנים שכל כוחם הוא בצייתנות לגחמות מטורפות של משפחת השליט. בעסקת החליפין בה מותר לשליט ומשפחתו לדרוש ולקבל את כל רצונם, ניתן הכוח בידי חבורה מופרעת להרוס את המדינה הישראלית.

זהו שיגעון של אדם אחד, האוסף סביבו אנשים הנהנים מהקרבה לשלטון, ואוטמים אזניהם לקולות הבכי ולכאביהם של מי שאיבדו את היקר להם מכל. זה מתגמל אותם פוליטית, כלכלית ומעניק להם תחושת חשיבות עצמית כוחנית כאשר הם מגדלים לעצמם את האגו על גופתו של עם פצוע.

הם צועקים מילים כמו "גזענות" ו"דיכוי" בשמם של מי שהם עצמם מדכאים ודוחקים לשוליים. הם מאפשרים לאותם שוליים מדוכאים להרים ראש רק כדי לירוק מילות שנאה בפני מי שמסומנים חדשות לבקרים כאויבי העם בידי לשכת המנהיג המורם מעם.

עבור מי שמנהיגים את המדינה, משמעות הדמוקרטיה היא כפייה ועריצות, ריסוק הרשויות השומרות עלינו, עבריינות לאור היום, מיגור שומרי הסף והסתתרות מאחורי צבא של פוליטיקאים שבוגדים בתואר שליחי ציבור

למרות זאת, אני מסרבת להאמין שמצב זה הוא ליניארי ומוביל אותנו לקץ המדינה הישראלית. אני  מקווה שאנו בתוך תהליך עמוק של בירור, ערעור ותהליכים שחייבים להתמודד עם תופעות חברתיות שאבד עליהן הכלח, שאלות שצריך לתת עליהן את הדעת וליצור סדר חברתי ישראלי מחודש.

אני כן מאמינה שיום יבוא, וההיגיון יופיע שוב. ההיגיון שאומר כי לא יתכן שמדינה אשר הוקמה כבית בטוח לעם היהודי הפכה להיות האיום על קיומו כאשר הבתים הבטוחים היחידים הם של משפחת נתניהו בלבד, הממומנים בכספי הציבור.

ביום ההוא, כאשר תישמט הקרקע מתחת לממשלת הרשע וההרס, כאשר מחוללי האנרכיה ומחיקת הישראליות יישארו ללא סמלי כוח והגנה שלטונית, הם יפגשו את המציאות עצמה, בה יצטרכו לתת דין וחשבון ולשלם על פשעיהם.

אולי אז יבינו מי שמסרבים לראות את המתחולל מול עיניהם, עד כמה היינו דומים למדינות עליהן נפלה חשיכה פוליטית ושלטונית והן רשומות בספרי ההיסטוריה כתקופה אפלה בדברי ימי האנושות.

ביום ההוא, יצטרכו לעמוד למשפט, לדין וחשבון כל מי שנתנו את ידם להרס הזה, ולהיות מוקעים על מעשיהם.

יום יבוא וההיגיון יופיע שוב. לא יתכן שמדינה אשר הוקמה כבית בטוח לעם היהודי הפכה להיות האיום על קיומו, כאשר הבתים הבטוחים היחידים הם של משפחת נתניהו, הממומנים בכספי הציבור

יום יבוא.
וביום ההוא,
תיבת הפנדורה תיפתח ותתרוקן מכל שרציה.
האופק ישוב אט אט להיות צלול, בהיר וברור.
שקט ישרור על פני הארץ,
שקט של היום שאחרי.
שקט עמוק, כמו השקט של יום כיפור.
רגוע ומכיל.
את חשבון הנפש יעשה כל אחד לעצמו,
לבדו,
בציפייה לשעת נעילה.

היום יפנה, השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך
מי ינבא ומי ניבא אסונות ישראל?
מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת
מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בַּחֶרֶב מי בכדור
מִי בְּרַעַשׁ מִי יִשָׁקֵט
מי בקיבוץ
ומי בעיר
מי במסיבה,
מי בכביש
מי במכולה,
מכונית, מיגונית,
מי בעיצומו של ריקוד
ומי נשאר צעיר,
לנצח.
מי באונס בידי בני עוולה,
בפעולת חניבעל,
מופקרים בתוך מנהרות אפלות,
מוטל מדמם בצד הדרך,
ירויה בראשה, זרוקה בתעלה.

תעירו אותי כשזה יגמר
טלטלו אותי כשהמצב יתבהר
אני רוצה להיות שם – עם כולם!
כשיצלצל השעון ויכריז על הרגע בו הסתיים הסתר הפנים.
כשהאמת תצא לאור,
כשהכל יהיה ברור, ישיר וגלוי.

אני רוצה  לצאת לרחובות
לראות את מי שעשו לנו את זה עוברים  בתהלוכה בתוך ההמון.
אנו נעמוד משני צידי הרחוב בו צעדנו בשנים האחרונות,
עם שלטים, חצוצרות, תופים, וגלימות.
בזעקה, בשירה, בצעקה ובשתיקה.

אלו שבגדו בנו יעברו בינינו מורכני ראש בכלימה,
כמו הנשים הצרפתיות שניהלו פרשיות אהבה עם הנאצים,
אשר צעדו מושפלות ברחובות פריז
גלוחות ראש ומסומנות לטומאה.
כמו עשרת בני המן המובלים לתלייה,
כמו בובת סמרטוטים של צוררי ישראל במרכז מדורת ל"ג בעומר.

אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
הם ינסו להסביר ולומר שזה היה לטובתינו.
אבל אנחנו לא נסלח ולא נשכח.
ההולך בראשם ישא על עצמו שלט גדול,
תלוי על צוארו ונראה מלפנים ומאחור.
על השלט יהיה כתוב באותיות קידוש הלבנה:
אני לא ראוי לכם.

הם יופשטו ממחלצות שלטונם
יוסרו מעליהם סמלי השלטון
הם ילכו ערום ועריה,
כמו המלך מבגדי המלך החדשים.
כל עוזריהם יצאו ממחילותיהם
שפתותיהם חתומות
ואישוני עיניהם מתרוצצים בבהלה.
היינו רק בורג קטן במכונת הרעל, הם יאמרו בקול ענות חלושה
אבל אנו נאטום אוזנינו מלשמוע
הם יעברו בינינו כשאנו מטיחים בהם:

בושה! בושה! בושה!

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.