אנחנו חייבים לדבר על משבר האקלים. לא למרות המלחמה, אלא בגללה. נכון, לדבר על משבר האקלים בשנת 2024 מרגיש מנותק, אולי אפילו פריווילגי. אנשים איבדו בשנה האיומה הזו את חייהם, את בני משפחתם, את ביתם ואת פרנסתם.

אבל אם לא נדבר על משבר האקלים עכשיו, נגלה שבחסותו עוד יותר מאיתנו יימצאו בסיכון לאבד את החיים, את בני משפחותינו, את בריאותנו, את ביתנו ואת פרנסתנו. וחמור לא פחות, נגלה שמשבר האקלים הפך לתירוץ עבור ממשלה משיחית להמשיך במה שהיא מעוללת לנו.

בשבוע שעבר ננעלה ועידת האקלים של מנהיגי העולם בבאקו שבאזרבייג'ן. הם אמורים היו להיות האנשים שייתנו לנו תשובות, אבל כבר ברור שהתקווה לא תגיע מהם. לפני מספר שנים, הם הכריזו שהמטרה היא לעצור את ההתחממות הממוצעת מאז ימי המהפכה התעשייתית על מתחת לרף ה-1.5 מעלות, רף שהמדענים הזהירו אותנו שאסור לעבור. השנה, הרף הזה נחצה, ואנחנו דוהרים אל עבר התחממות משמעותית עוד יותר.

מסיכומי הוועידה גם עולה חשש כבד אם מדינות העולם יעמדו ביעד של איזון פליטות עד שנת 2050, יעד שבעצמו ספק אם היה מחמיר מספיק – חשש שרק מתחזק עם הודעתו של דונלד טראמפ על מינויו של מכחיש שינויי אקלים לראש הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית. בינתיים, קיץ 2024 היה הקיץ החם ביותר בישראל מאז תחילת המדידות, בפער של מעלה שלמה מקיץ 2012, הנמצא במקום השני ברשימה הזו.

עבור רבים מאיתנו, הנתונים האלו לא אומרים הרבה. מה המשמעות של התחממות כזאת? מה לזה ולחיינו? התשובה היא פגיעה בכל אורחות חיינו. ההתחממות הצפויה תביא איתה יותר גלי חום קטלניים ובצורות, ומצד שני תגביר את הסכמה של גשמי זעף ושיטפונות.

כל אחד מהאירועים האלה, ובוודאי שילובים ביניהם, יביאו לעלייה בתחלואה, לפגיעה בחקלאות ובתעשיית התיירות בישראל, וללחץ גובר והולך על המערכות הציבוריות שלנו. כבר השנה, זוהתה ירידה במסחר במרחב הציבורי בתל-אביב בימי שיא החום. המגמה הזאת, ואיתה פגיעה בפרנסה, סגירת עסקים ועוד, רק יחריפו.

אם אחרי ה-7 באוקטובר, גילינו שאנחנו חיים במדינת רפאים, שהמערכות הציבוריות שלה לא מתפקדות, הרי שמשבר האקלים הולך לשחוק גם את מה שנותר מהן עד דק

אם אחרי ה-7 באוקטובר, גילינו שאנחנו חיים במדינת רפאים, שהמערכות הציבוריות שלה לא מתפקדות, הרי שמשבר האקלים הולך לשחוק גם את מה שנותר מהן עד דק. לכן גם בימי מלחמה ומשבר – ואולי דווקא עכשיו – אנחנו צריכים לדרוש השקעה ציבורית מאסיבית בכל אותן מערכות.

אנחנו צריכים לחזק את מערכות הרווחה והבריאות שלנו כדי שיוכלו לתת מענה לנפגעים, לוודא שהתשתיות בערים שלנו ערוכות לאירועי קיצון, ולדרוש מהממשלה להתחיל לפתח תחומי תעשייה ותעסוקה שגם יעזרו לנו לצמצם פגיעה בסביבה וגם ייתנו מענה לפגיעה בפרנסה – תעשיות כמו אנרגיה מתחדשת, תחבורה ציבורית ירוקה, גרין-טק, ועוד.

כל-כך הרבה דיברנו השנה על התרעות שכולם התעלמו מהן. איזה אסון זה יהיה אם תוך כדי הדיבור הזה, נחזור על אותה טעות הרסנית.

אבל יש סיבה נוספת לדבר על משבר האקלים כבר עכשיו, והיא נכונה במיוחד למתנגדים לממשלה. אנחנו זועמים, ובצדק, על כך שממשלת ישראל מפקירה אותנו בתחום הזה לחלוטין, ואפילו הודתה בפה מלא שלא תעמוד ביעדים שהציבה לעצמה לצמצום פליטות גזי חממה. אבל יבוא הרגע שבו הממשלה כן תגיב, כי לא תהיה לה ברירה, והרגע הזה עלול להיות מסוכן לא פחות.

זה יקרה בעקבות גל חום קטלני – כדוגמת גל החום שפקד את איראן השנה, בה באזורים מסוימים הגיעו המעלות ל-51 מעלות, והציבור נקרא להישאר בבית – או הצפה שתגבה קורבנות, כפי שכבר קרה בחורף 2019-2020, אז הוצפו ערי החוף בישראל ושבעה בני אדם שילמו בחייהם. וכשזה יקרה, ממשלת הימין הקיצוני תגיב למשבר האקלים כמו שהיא מגיבה לכל משבר – היא תהפוך אותו לנשק להסתה, כלי להפרד ומשול.

הם לא יכו על חטא, לא יקימו ועדת חקירה, לא יתפטרו כי לא הקשיבו למדענים. במקום זאת, הם יטענו שהמשבר רק מצדיק את החזון שלהם, שאליו הם דוהרים בכל מקרה. הם יגידו שעכשיו, בשעת חירום, חובה לחזק את המשילות ולתת להם יותר סמכויות עם פחות פיקוח.

הם יצהירו שהפעם חובה לגרש את מבקשי המקלט, כי הם גונבים לנו משאבים יקרים. הם יטענו שסיפוח הגדה ישמור את השליטה על אקוויפר ההר אצלנו, ושהשמאלנים הבוגדים רוצים לתת מים לערבים במקום לנו. הם ישקרו שאם נבנה התנחלויות בצפון עזה, נוכל לשמור על כמה שטחים פתוחים במרכז הארץ. והם ישאלו – שאלה מצוינת, אגב – איך קרה שדרום תל-אביב חמה הרבה יותר מצפונה, וזוכה להרבה פחות עצים ברחובות, והתשובה שלהם תהיה, כמובן, שזה הכל בגלל שלשמאל, או לסביבתנים, לא באמת אכפת מהעם, ורק להם כן.

הם לא יכו על חטא, לא יקימו ועדת חקירה, לא יתפטרו כי לא הקשיבו למדענים. במקום זאת, הם יטענו שהמשבר רק מצדיק את החזון שלהם, שאליו הם דוהרים בכל מקרה

זו לא המצאה. זה כבר קורה בעולם. מארין לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, כבר עברה את המהפך הזה. ממכחישת אקלים היא עברה טרנספורמציה למי שדורשת לעצור הגירה ולשמור על "צרפת לצרפתים", דווקא בגלל המשבר.

היא אומרת שהסביבתנות שלה היא המשך ישיר לפטריוטיות שלה – אבל מתכוונת ללאומנות. היא אומרת שתחת שלטונה, אירופה כולה תהפוך "לציוויליזציה הכי ירוקה בעולם" – ומתכוונת ללבנה. והיא מתיימרת לייצג את הצרכים של הפריפריה הצרפתית ושל המסורת הצרפתית, והכל כמו תמיד אצלה, רק הפעם עם נימוקים אקולוגיים. כשהימין הקיצוני אצלנו יבין שאין לו ברירה, הוא יעשה את אותו השינוי. אפילו יש לזה שם. קוראים לזה אקופאשיזם.

מי שלא מדבר על משבר האקלים עכשיו סולל את הדרך לכל זה. ויותר מזה, מי שמדבר על המשבר הזה כאילו הוא משבר סביבתי בלבד, במקום להצביע על הקשר בינו לבין תפיסה כלכלית שלא רואה אותנו, יוצרת פערים חברתיים ומשאירה אותנו מופקרים – חופר את הבור אליו הוא ייפול כשהימין הקיצוני "הירוק" יתעורר.

בימי מלחמה (שבעצמה היא אסון סביבתי נורא), אנחנו מקבלים הצצה לעתיד כשהמשבר רק יחמיר, אבל גם הזדמנות לתקן. חייבים להתכונן.

איתמר אבנרי חבר מועצת העיר תל אביב-יפו, פעיל אקלים וצדק חברתי וחבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"