מיזם "תעלת הימים" – שהוא הפתרון היחיד שעשוי לסייע בהפחתת נסיגתו של ים המלח בעתיד הנראה לעין – תקוע ברשת סבוכה של עניינים פוליטיים, מתיחות ביחסים בין ישראל לירדן, וגרירת רגליים מצד ישראל.

בזמן שהתכנית מעלה אבק, קצב ירידת מפלס המים בים המלח צובר תאוצה: לפי נתוני המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שטח ים המלח הצטמצם בכמעט 50% מאז 1976, וגובה פני הים צנח ביותר מ-40 מטרים – ל-434 מטרים מתחת לפני הים.

נסיגת המים חשפה יותר מ-300 קמ"ר של קרקעית ים, וכיום מפוזרים שם כ-7,000 בולענים. עקב כך, ננטשו מבנים, שטחים חקלאיים וחופים, ופרויקטים בבנייה הוקפאו. בצד הירדני נפערו שקעים בברכות האידוי להפקת מינרלים.

אם לא ייעשה דבר, ים המלח (ששטחו כעת 650 קמ"ר) לא ייעלם לגמרי: ב-300 השנים הבאות הוא צפוי להצטמק ב-20 קמ"ר, וגובהו יגיע ל-550 מטרים מתחת לפני הים. ריכוז המלח במים יהיה אז כה גבוה, שקצב ההתאדות יצנח דרמטית.

במהלך העשורים האחרונים הועלו ונדחו רעיונות רבים להיפוך המגמה הזו.

בולענים לאורך רצועת חוף של ים המלח, שהיו מלאים בעבר במי מלח (צילום: מאיר אבלסון, המכון הגאולוגי לישראל)

הפתרון שהוסכם עליו לבסוף ב-2013 בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית הוא "תעלת הימים": הנחת צינור בין ים סוף לים המלח, שיוביל אליו מי ים ואת התמלחת שתיווצר במפעל התפלה חדש שיוקם בעקבה, כדי להפחית את נסיגתו.

אבל התכנית הזאת אינה מתקדמת כעת לשום מקום. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לירדן נמצאים בשפל היסטורי, והשיתוק הפוליטי בישראל לא עוזר לכך.

בנוסף, עלות המיזם אסטרונומית, והוא צפוי לעלות לישראל יותר ממיליארד שקל.

למעט האינטרס האסטרטגי של השארת הממלכה ההאשמית על כנה כהגנה מפני קיצונים אסלאמיים, שלא לדבר על פלסטינים ירדנים חסרי מנוח, אין למיזם כל ערך כלכלי עבור ישראל – למעט הפחתת הנזק לתיירות כתוצאה מנסיגת הים.

כלכלית, המיזם יתרום בעיקר לירדן מוכת הבצורת, אך מישראל הוא ידרוש לרכוש מים מותפלים מעקבה, בזמן שהיא יכולה להתפיל מים לבדה בעלות נמוכה יותר.

לפני שמונה שנים, ראש הממשלה בנימין נתניהו פנה לאזרחי ישראל בטלוויזיה וביקש מהם להצביע לים המלח בתחרות שבעת פלאי עולם. ים המלח לא ניצח בתחרות ההיא, וסיכוייו לנצח במאבק לשיקומו נמוכים באותה מידה, שכן ההכרח להציל אותו דחוף פחות מאשר אספקת צורכי המים הבסיסיים באזור.

אם פרויקט תעלת הימים לא יתממש – ומומחים ישראלים רבים אכן מטילים בו ספק – הצמא הפלסטיני והירדני יזכה לעדיפות על פני צרכיו של ים המלח.

הכול בגלל המים

נושא המים – או המחסור בהם – עובר כחוט השני בסכסוכים הפוליטיים באזור: גורם מרכזי למלחמת ששת הימים היה החלטת מדינות ערב למנוע את הזרמת מי החצבני והבניאס לכנרת; ב-1965, סוריה חפרה תעלה כדי להטות מים מהבניאס, ולבנון החלה לבנות תעלה כדי להטות את המים מהחצבני ומהבניאס; והבצורת ששררה בסוריה מ-2006 הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים שם.

ירדן היא אחת המדינות הצמאות בעולם. היא שואבת כ-60% מהמים שלה מאגנים תת-קרקעיים, בקצב כפול מזה של התחדשות מי התהום. השאר מגיע מנהרות ומנחלים. דודי המים על גגות הבתים בעמאן מקבלים אספקת מים אחת לשבוע. באזורים אחרים במדינה, תדירותה של אספקת המים נמוכה אף יותר.

לפי ההערכות, המים בירדן מספיקים ל-2 מיליון בני אדם, במדינה עם כמעט 10 מיליון תושבים – מספר שגדל בעקבות כניסת 1.5 מיליון פליטים, רובם מסוריה.

מחסור בנתונים, ניטור לא מספק של מי תהום, תחזוקת תשתיות גרועה המובילה לדליפות וגנבת מים באמצעות אלפי בארות לא חוקיות רק מחמירים את המצוקה.

בתוך קצת יותר מעשור, נפח המילוי השנתי של כל אגני המים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית לא יספיק כדי למלא את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אוכלוסיית התושבים, כל שכן את צורכי התעשייה והחקלאות

בתוך קצת יותר מעשור, נפח המילוי השנתי הממוצע של כל אגני המים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית לא יספיק כדי למלא את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אוכלוסיית התושבים, כל שכן את צורכי התעשייה, החקלאות והסביבה.

מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד, צופה כי אם לא יינקטו צעדים קיצוניים נגד ההתחממות הגלובלית, כמות הממטרים בירדן תרד ב-30% עד סוף המאה, הטמפרטורות יעלו ב-6 מעלות והבצורת תחמיר. לדברי החוקרים, זרימת המים מנחל הירמוך, מקור מים חשוב עבור ירדן, שמגיע אליה מסוריה, תפחת ב-75%. ולפי דוח של הבנק העולמי, גם הפלסטינים סובלים ממצוקת מים הולכת וגוברת.

בתוך קצת יותר מעשור, נפח המילוי השנתי הממוצע של כל אגני המים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית לא יספיק כדי למלא את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אוכלוסיית התושבים, כל שכן את צורכי התעשייה, החקלאות והסביבה.

כדי להתמודד עם האתגרים של הירידה בכמות הממטרים, הבצורות הרב-שנתיות והתחממות האקלים, ישראל בנתה חמישה מתקני התפלה (באשקלון, אשדוד, פלמחים, שורק וחדרה). אלה מספקים כ-80% ממי השתייה של המדינה.

חברת מקורות מקבלת את המים מהמתקנים ומנתבת אותם למוביל הארצי. בנוסף, מתוכננים לפעול עוד שני מתקנים, אחד נוסף בשורק ואחד בגליל המערבי.

לירדן אין יכולת כזאת, היות שאין לה קו חוף ארוך שניתן לבנות לאורכו מתקני התפלה. בנוסף, רצועת החוף הקטנה שלה בדרום, בעוד רוב האוכלוסייה בצפון.

שלט שמסמן את מפלס המים ב-1990. ב-2016, קו המים היה במרחק של יותר מקילומטר משם (צילום: מלאני לידמן)

הגורם האנושי

לגורם האנושי אחריות מרכזית לחוסר האיזון בין כמות המים שנכנסים לים סוף לכמות שיוצאת ממנו, מסביר נדב לנסקי, מנהל מעבדת ים המלח במכון הגאולוגי.

אם לפני 80 שנה, 1.2 מיליארד מטרים מעוקבים של מים שפירים זרמו לים המלח בשנה, בעיקר דרך נהר הירדן, כיום זורמים אליו רק 100-150 מיליון מ"ק. השאר מוטה לשתייה, להשקיה, לכוח הידרואלקטרי ולתעשייה, בישראל, בסוריה ובירדן.

בין היתר, כ-450 מ"ק בשנה נשאבים מהכנרת על ידי ישראל, 400 מ"ק בשנה נשאבים מנחל הירמוך על ידי סוריה ולבנון, ועוד 300 מ"ק בשנה מוטים על ידי ירדן מנחלים שונים שאלמלא כן היו זורמים אל אגן ים המלח.

נדב לנסקי, מנהל מעבדת ים המלח במכון הגאולוגי (צילום: Courtesy)

ים המלח מאבד כ-700 מ"ק בשנה באידוי טבעי שמבצעות חברות ירדניות וישראליות לצורך הפקת מינרלים תעשייתית מהמים העשירים במינרלים.

חברת פוטאש הערבית וכימיקלים לישראל (שמחזיקה במפעלי ים המלח) שואבות כ-600 מ"ק של מים מהים (כי"ל שואבת שני שליש מהכמות הזו), ומחזירות אליו חצי מהכמות בלבד – 300 מ"ק – לאחר האידוי והפקת המינרלים.

הזיכיון של כי"ל יפוג ב-2030, אבל קרוב לוודאי שהוא יחודש, למרות לחץ של ארגוני סביבה להפסקת שאיבת המים באשר היא.

רעיונות לא חסרים

במהלך השנים הועלו רעיונות רבים להוספת מים באופן מלאכותי לים המלח. אלה כללו הבאת מים לים המלח מנקודות שונות בים התיכון; העברת מים מנהר הפרת בעיראק (שאיתה אין לישראל יחסים) או מטורקיה (שהיחסים איתה הידרדרו); ושיקום נהר הירדן על ידי הוספת מים מותפלים לכנרת ומי ביוב מטוהרים לנהר.

אך תעלת הימים היא המיזם היחיד עליו הסכימו ישראל, ששולטת בחוף המערבי, ירדן, שאוחזת בחוף המזרחי, והפלסטינים, שיושבים בחלק מהחוף הצפוני.

התכנית הזו היא למעשה חלק ממיזם גדול יותר, הכולל שאיבת מי ים למתקן התפלה בעקבה, שיספק מי שתייה לירדנים.

בתהליך ההתפלה נוצרת תמלחת, שיש לפנות אותה. במקרה הזה, המיזם הורג שתי ציפורים במכה אחת על ידי ניתוב התמלחת אל ים המלח, יחד עם מי ים.

אבל הכמויות הצפויות להגיע אל ים המלח בשלב הפיילוט רק יאטו את נסיגתו בשליש, וההשלכות הסביבתיות שיהיו לכך עדיין אינן ברורות לגמרי.

פליט סורי ממלא דלי במים במחנה הפליטים זעתרי באל-מפרק, ירדן, 3 בפברואר 2019 (צילום: AP/רעד עדאילה)

ארוכה הדרך

כבר ב-2002, עבדאללה מלך ירדן קרא לישראל לסייע בהצלת ים המלח.

קריאה זו הובילה לשותפות משולשת עם הרשות הפלסטינית ולמחקר של הבנק העולמי על היתכנות פרויקט תעלת הימים, שמתוכננת בסופו של דבר להזרים 2 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה מים סוף לים המלח.

כשלנגד עיניהם המטרות המוצהרות של הצלת ים המלח, התפלת מים, ייצור חשמל הידראולי בר-השגה ויצירת סמל של שלום ושיתוף פעולה, צוותי מחקר בחנו את ההיבטים הכלכליים, הטכניים וההנדסיים של הפרויקט.

אם לא תינקט כל פעולה להצלת ים המלח, יהיו לכך השלכות חמורות – סביבתית וכלכלית. תעשיית הכימיקלים תתרושש בסופו של דבר, ותגיע לתל"ג האזורי; התיירות תדעך; ובולענים נוספים יאיימו על תשתיות

בנוסף, נבחנו ההשפעות הסביבתיות על יצורי הים ועל זחלי האלמוגים שיהיו לשאיבת מים מיַם סוף והעברתם לאורך הצד הירדני של הערבה, דרך אקוויפרים מרכזיים. מסקנתם הייתה שבתכנון נכון, אפשר יהיה להתגבר על רוב האתגרים.

אחד הצוותים גם בחן את האלטרנטיבות הרבות שנידונו לאורך השניםלהצלת ים המלח. הוא הסיק שמיזם תעלת הימים הוא הדרך הראלית ביותר מבחינה טכנית, כלכלית וסביבתית לעזור לים המלח ולספק מים שפירים לאזור, אבל המליץ ליישם אותו בשלבים.

הוא גם הבהיר שאם לא תינקט כל פעולה להצלת ים המלח, יהיו לכך השלכות חמורות – סביבתית וכלכלית. תעשיית הכימיקלים תתרושש בסופו של דבר, ותגיע לתל"ג האזורי; התיירות תדעך; ובולענים נוספים יאיימו על תשתיות.

בהתחשב בעלות ההתחלתית – כ-10 מיליארד דולר, ובאזהרות ארגונים סביבתיים כי הזרמת יותר מ-400 מ"ק של מי ים ותמלחת בשנה  ממתקן ההתפלה לים המלח עלולה להאיץ התפתחות של גבס לבן או אצות צבעוניות, השותפות החליטו להתחיל בפיילוט קטן יותר, שיאפשר לנטר בעיות במהלך הדרך.

עודד פיקסלר, המשרד לשיתוף פעולה אזורי (צילום מסך)

ב-2015 פרסמה ירדן, בגיבוי ישראלי, מכרז מקדים לכריית תעלת הימים. ב-2016 התכנסה בירדן ועידת המדינות התורמות כדי לגייס מענקים והלוואות להזרמת מי הים והתמלחת לים המלח (מתקן ההתפלה מתוכנן להיבנות כיוזמה מסחרית).

ב-2018 צפתה ממשלת ישראל במצגת על פרויקט כריית תעלת הימים, אך לא קיבלה החלטות בנושא. בדצמבר, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי הודיע כי התכניות יובאו לממשלה, אבל ישראל כבר נכנסה לתקופת בחירות וזה מעולם לא קרה.

אם הממשלה הבאה תאשר את המכרז – שירדן תפרסם בהתאם להסכם הבילטרלי – שלב בחירת הזכיין יימשך עד 20 חודשים.

עוד 9 חודשים יידרשו להשלמת המימון ועוד כשלוש שנים וחצי לבניית התעלה, כך לדברי עודד פיקסלר, סמנכ"ל בכיר במשרד לשיתוף פעולה אזורי.

בודקים את המים: שלב הפיילוט

בשלב הפיילוט, יישאבו 300 מ"ק לשנה ממי ים סוף, מקצהו המזרחי של מפרץ אילת/עקבה, באמצעות צינור תת-ימי (כדי להגן על האלמוגים) באורך 140 מטר, ומתוכם יותפלו 65 מ"ק לשנה במתקן התפלה מצפון לעקבה. מתוך כמות זו, ירדן תקנה 30 מ"ק של מים בשנה, וישראל 35 מ"ק, שישמשו את הערבה ודרום הנגב .

כמות המים הנותרת, 235 מ"ק לשנה – תערובת של מי ים סוף ותמלחת ממתקן ההתפלה – תועבר לאורך כ-230 קמ"ר מעקבה ללשון ים המלח, ותוזרם לים המלח מצידו הירדני. מפעלים לייצור חשמל הידראולי, שינצלו את הפרשי הגבהים של פני הים בין ים סוף לים המלח, יספקו כ-32 מגה ואט של חשמל לשנה, הכוח הדרוש בערך לשאיבת המים (אבל לא להפעלת מתקן ההתפלה עצמו).

הפרויקט יכלול גם החלפת מים בין הצדדים. בתמורה למים שישראל תקנה מירדן, היא תמכור לירדן 50 מ"ק של מים לשנה ולפלסטינים 33 מיליון מ"ק לשנה מהכנרת או ממקורות כמו המוביל הארצי.

מפעלי ים המלח – חברה בבעלות כי"ל, היצרנית הרביעית בגודלה בעולם של מוצרי אשלג (צילום: יוסי זמיר/פלאש 90)

כמו במקרה של מתווה הגז, המודל העסקי של הפרויקט יהיה BOT (בנה-הפעל-העבר). החברות שיזכו בזיכיון ילוו כסף כדי לבנות את הפרויקט, ויחזירו את השקעתן – פלוס רווח – במהלך תקופת חוזה של 25 שנים, באמצעות גביית תשלום על המים המותפלים. לאחר מכן ניתן יהיה לחדש את החוזה.

מכרז מקדים המגדיר את תנאי הסף להגשת מענה פורסם ב-2015, ו-5 קבוצות עברו אותו – מסין, יפן, דרום קוריאה, סינגפור וצרפת. הקבוצה הסינגפורית כוללת את האצ'יסון ווטר, המעורבת בהתפלת מים בישראל.

לא משפחת עופר, בעלת הזכויות להפקת מינרלים מים המלח, ולא יצחק תשובה מקבוצת דלק, המושקע בהתפלת מים ובגז הטבעי, נמנים עם אחד המאגדים.

הצינור שיוביל מים אל ים המלח, שלא יניב כל רווח, הוא החלק היחיד בפרויקט שירדן וישראל יצטרכו לשלם עבורו.

משקיפים פוליטיים רואים בסירוב הירדני לחדש את הסדר החכירה לישראל של שני אתרים על הגבול – בהם אי השלום בנהריים – כלי להפעלת לחץ על ישראל להתקדם בפרויקט המים לאחר עיכובים חוזרים ונשנים

בוועידת המדינות התורמות שהתקיימה ב-2016, ארצות הברית הסכימה לתת מענק של 100 מיליון דולר, יפן התחייבה לספק ציוד בשווי של 20 מיליון דולר, האיחוד האירופי הבטיח לתת 160 מיליון יורו בהלוואות רכות (לאחר שיבצע מחקר סביבתי משלו), ואיטליה הוסיפה עוד כמה עשרות מיליוני יורו.

החלק הזה של הפרויקט צפוי לעלות לישראל יותר ממיליארד שקל. פיקסלר אמר לנו כי בשל המכרז לבניית הצינור, הוא אינו יכול לחשוף את העלות המדויקת.

פרויקט שקוע בבוץ פוליטי

לדברי ד"ר קלייב ליפצ'ין, מנהל המרכז לניהול מים חוצי גבולות במכון הערבה, תעלת הימים איננה האפשרות הטובה ביותר מבחינה כלכלית, סביבתית או טכנית – אבל כן מבחינה פוליטית. "זה תלוי איך מנסחים את השאלה", הוא אומר. "הפרויקט הזה שקוע בבוץ פוליטי. לא רק שהוא יעלה לישראל ביוקר, אלא שלא תהיה לה שליטה על תחזוקת הפרויקט, שיהיה כולו בירדן", הוא מוסיף.

התשתית של הפרויקט תעבור לאורך חלק מהבקע הסורי-אפריקני, מסדרון אקולוגי מרכזי המוביל מצפון סוריה למוזמביק שבמזרח אפריקה. באזור הזה, המועד לרעידות אדמה, ישנם אקוויפרים חשובים של מים שפירים. בקיעת צינורות וחלחול מי מלח אל תוך הקרקע, מציין ליפצ'ין, הם הסיוט הגרוע ביותר של פעילי סביבה.

ספקות לגבי היתכנות הפרויקט

עודד ערן, חוקר בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים בת"א ולשעבר שגריר ישראל בירדן ובאיחוד האירופי, אומר שהירדנים מוקסמים מתעלת הימים מאז וועידת מדריד, שנערכה ב-1991 (הרעיון עצמו הוצע לראשונה באמצע המאה ה-19).

לדבריו, "הפרויקט היה הרבה יותר גדול, ואני חושד שהם ראו לנגד עיניהם מיליארדים שנכנסים למדינה שלהם". אבל כשהוא נשאל מדוע היה עיכוב ארוך כל כך בהתחלת הפרויקט, הוא אומר, "חוץ מהירדנים, לכולם יש ספקות לגבי היתכנות פרויקט תעלת הימים. הקהילה המקצועית הרלוונטית בישראל מתנגדת לו ברובה".

לדברי ערן, בהיעדר התחייבות פיננסית בינלאומית מספקת, הירדנים לוחצים על ישראל להתחייב לכסות את רוב המימון ל"פרויקט המפוקפק".

יהיה יותר הגיוני, הוא ממשיך, לספק לירדן מים מותפלים מהים התיכון, היות שהמרחק קצר יותר ולכן העלויות יהיו נמוכות יותר. אבל זה לא יעזור לים המלח.

ערן אומר כי הוא מאמין שהירדנים יהיו מוכנים לדון בהצעה קונקרטית שתכסה את ההיבטים הטכניים של אלטרנטיבה כזו, ושתכלול ערבויות פיננסיות ופוליטיות.

עודד ערן (צילום מסך)

לפי כתבה שפורסמה ב"דה-מרקר" בינואר, אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אכן הציע למכור לירדנים מים מותפלים במקום הפרויקט, אבל ירדן דבקה בפרויקט תעלת הימים, שמעניק לה ביטחון בנוגע לאספקת המים שלה.

הסכמים עם ישראל – כשהם קיימים – אינם בדיוק פופולריים בירדן. במאי, חברי הפרלמנט הירדני קראו לביטול הסכם הגז עם ישראל.

בשטח, ולמרות הסכמה רשמית בנושא, ירדן אינה מאפשרת למדענים ישראלים להיכנס לשטחה כדי לבדוק את המדדים הנוכחיים בים המלח, על מנת שיוכלו לנטר בהמשך את ההשפעות של הוספת מי ים ותמלחת.

היחסים בשפל המדרגה

היחסים בין ישראל לירדן נמצאים בשפל המדרגה. חוסר האמון של המלך בראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניזון מאירועים כגון תקרית הירי בשני אזרחים ירדנים על ידי מאבטח של שגרירות ישראל בעמאן ב-2017 ואי-העמדתו לדין של המאבטח; הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל; מתיחות מתמדת סביב הר הבית; דברי נתניהו על סיפוח בקעת הירדן; והשהיית שיחות השלום עם הפלסטינים.

משקיפים פוליטיים לא מעטים רואים בסירוב הירדני לחדש את הסדר החכירה לישראל של שני אתרים על הגבול – בהם אי השלום בנהריים – כלי להפעלת לחץ על ישראל להתקדם בפרויקט המים לאחר עיכובים חוזרים ונשנים.

גדעון ברומברג, מנהל הסניף הישראלי של אקופיס המזרח התיכון, אומר שהארגון תומך במאמץ של ירדן להבטיח את ביטחון המים שלה בעזרת מתקן התפלה בעקבה, וכן באספקת מים מותפלים לערבה (בשני הצדדים) ובהסכם החלפת מים.

עקבה, במבט מאילת (צילום: אביעד2001/ויקיפדיה/CC BY 2.5)

כל זה שונה למדי מההצעה המקורית לשאוב 2 מיליארד מ"ק של מים מִים סוף בשנה, דבר שאקופיס התנגד לו בתוקף בזמנו, מחשש מפני ההשלכות שעלולות להיות על הפרויקט לפעולות טרור, רעידות אדמה או טעות אנוש ומפני ההשפעה האפשרית של שאיבת מי הים על שוניות האלמוגים הייחודיות בים סוף.

"עדיין יש לנו ספקות אם התמלחת בשלב הפיילוט צריכה לזרום לים המלח, והיינו רוצים שייבחנו אפשרויות סביבתיות וכלכליות אחרות לפינוי התמלחת לפני שהפיילוט יוצא לדרך, ושהממשלה תקבל את החלטתה על בסיס זה", הוא מוסיף.

אפשרויות אחרות הן למשל אידוי התמלחת במאגרי מים במדבר או הוספתה למים העמוקים של ים סוף, הרחק משוניות האלמוגים.

פתרונות בני קיימא

אקופיס קרא למציאת פתרונות בני קיימא לבעיית ים המלח, לרבות שיקום חלקי של נהר הירדן והפחתת הנזק שנגרם על ידי תעשיות המינרלים משני צידי הגבול.

"ניתן לשקם את מורד הירדן, לייצב את ים המלח ולמצוא פתרונות אספקת מים לשתי המדינות ללא הניסוי המסוכן של 'לשחק את אלוהים' על ידי ערבוב שני ימים, שעלול להביא לנזק בלתי הפיך לסביבה ולחוסר יציבות פוליטי בשל חוב ציבורי שאין דומה לו", כתב הארגון בעבר בנייר עמדה על הפרויקט המקורי, המקיף.

אקופיס שכר יועצים הנדסיים לבניית תכנית אב לבקעה, תתמקד באזור שבין הכנרת לים המלח. היא כוללת ניהול מים, בקרת זיהום, פיתוח חקלאי, תיירות ומורשת תרבותית, שימושי קרקע, משילות, אנרגיה, פיתוח עירוני ותשתיות. היא מציעה 127 צעדים שיש לבצע עד 2050, בעלות של 4.58 מיליארד דולר.

החזון הזה כולל הוספת מים מותפלים לכנרת המצטמקת (כדי לספק מי שתייה לצפון ישראל וירדן) והגברת הטיפול במי שופכין בחלקו הדרומי של נהר הירדן (להשקיה). הארגון חוקר בימים אלה את האפשרות להוסיף מי שופכין מטוהרים לחלקו התחתון של נהר הירדן, שזורם לים המלח, כדי לסייע בייצוב מפלס המים.

דבר זה, לדברי הארגון, יוכל לספק לים המלח 400 מ"ק מים בשנה. שינויים בטכנולוגיית הפקת המינרלים עשויים להזרים לים המלח עוד 330 מ"ק בשנה, ותחזוקה טובה יותר של תשתיות קיימות וקביעת תעריפים שיעודדו את המשתמשים לחיסכון במים עשויות גם הן להוסיף לכמות המים.

ד"ר קלייב ליפצ'ין (צילום: פייסבוק)

למעשה, ישראל נמצאת בעיצומו של פרויקט להעברת מים מותפלים מהים התיכון לכנרת, שעלותו עומדת על מיליארד שקל. לפי התחזיות הרשמיות, הפרויקט ייושם במלואו בתוך 4-5 שנים, אבל בהתחשב בהתנגדות הציבורית למיקום מתקני ההתפלה בגליל המערבי ובעניינים לוגיסטיים כמו חלוקה מחדש של אזורים שהצינורות יעברו בהם, לא ברור אם גם הפרויקט הזה ייצא לפועל.

קלייב ליפצ'ין ממכון הערבה, למשל, לא רואה את התכנית של אקופיס מתממשת.

הפלסטינים והירדנים ידרשו שכל כמות מים נוספת תהיה זמינה עבורם לפני שתשמש לשיקום נהרות, לדבריו. "אספקת מים היא זכות אנושית בסיסית, יסודית, והיא תמיד תהיה בעדיפות עליונה".

בחברת כי"ל, ששואבת כיום שני שלישים ממי ים המלח המשמשים להפקת מינרלים תעשייתית, פעילותה גורמת להתכווצותו של ים המלח ב-9%. עמותת אדם טבע ודין מעריכה את הנתון הזה כקרוב יותר ל-30%

ליפצ'ין מוסיף כי "בעולם מושלם, צריך לחשוב על הנהר, שהיום הוא למעשה מת. אבל פרויקט תעלת הימים הוא פתרון הרבה יותר ישיר מתכנית האב של אקופיס".

תעלת הימים היא גם בעלת חשיבות אסטרטגית מידית עבור ישראל, ממשיך ליפצ'ין, מכיוון שהיא יכולה להציל את החקלאות בערבה, שסובלת ממצוקת מים.

המוביל הארצי אינו מגיע רחוק כל כך דרומה. מי התהום המלוחים שהחקלאים משתמשים בהם אינם מתחדשים, וככל שהם משתמשים בהם, מליחותם גוברת.

עדיין לא דובר על הקמת מתקן התפלה באילת, בסמוך לעקבה, אבל עשוי להיווצר צורך בכך אם תעלת הימים לא תמריא. מים מותפלים מעורבבים במים מלוחים ייתנו לחקלאים – הידועים בגידולי הפלפלים ועגבניות השרי במדבר – מים טובים ואיכותיים יותר, שיאפשרו להם להרחיב את העסקים שלהם, אומר ליפצ'ין.

הגבלת הניצול המסחרי

בחברת כי"ל, החברה הפרטית ששואבת כיום שני שלישים ממי ים המלח המשמשים להפקת מינרלים תעשייתית, פעילותה גורמת להתכווצותו של ים המלח ב-9%. עמותת אדם טבע ודין מעריכה את הנתון הזה כקרוב יותר ל-30%.

כי"ל שואבת מים מצידו הצפוני העמוק יותר של ים המלח אל ברכות אידוי בחלק הדרומי הרדוד, שם מופקים מהם המינרלים. בתום התהליך מוחזרות שאריות המים והמלח לצד הצפוני. סדרת עתירות משפטיות שהגישה עמותת אדם טבע ודין חשפה כי לא רק שחברת כי"ל פעלה ללא רישיון, אלא שהיא גם לא שילמה דבר עבור המים שהיא משתמשת בהם, כך שאין לה תמריץ כלכלי לחיסכון.

רשות המים, מצידה, עמדה בעיקרו של דבר מן הצד, ורק בעקבות העתירה החלה להפעיל את סמכותה על פי קווי יסוד שחתמה עליהם עם כי"ל ב-2016.

מפלס המים של ים המלח הגיע בעבר עד למזח שבתמונה, הנטוש כיום, בחוף עין גדי (צילום: נדב לנסקי, המכון הגאולוגי)

ניצחון משפטי

מוקדם יותר השנה, אדם טבע ודין נחלה ניצחון נדיר יחסית בעתירה נגד התאגיד רב העוצמה, כאשר השופט רון סוקול מהמחוזי בחיפה קבע כי שאיבת המים מים המלח מהווה "הפקת מים" על פי חוק המים מ-1959 (למרות טענותיה הנגדיות של כי"ל), ולפיכך על החברה להשיג רישיון על מנת להמשיך לפעול.

הרישוי, פסק השופט סוקול, יעניק כלים לפיקוח שלטוני על הפעילות המסחרית, ויבטיח כי הפעילות הפרטית לא תפגע באינטרס הציבורי. הוא הורה לרשות המים לקבוע בתוך חצי שנה את תנאי הרישוי ולפרסמו לתגובות הציבור, והזהיר כי לאחר מועד זה (4 בפברואר 2020) ייאסר על כי"ל לשאוב מים ללא רישיון.

"גם מקורות מים שאינם שפירים הם בעלי חשיבות ציבורית, חשיבות לשמירה על הסביבה, על ערכי הטבע ועל פיתוח הארץ", כתב סוקול בהחלטתו. "גם השמירה על ים המלח כמקור מים היא בעלת חשיבות ציבורית רבה. אם לא יישמר ים המלח כמקור מים תיפגע הסביבה, ייפגעו אינטרסים תיירותיים ותעשייתיים, ייפגעו השטחים הסובבים את ים המלח, ייפגע המאזן האקולוגי באזור וכדומה".

חידוש הזיכיון המסחרי

ארגוני סביבה טוענים כי הממשלה טועה בכך שהיא רואה בים המלח משאב כלכלי טהור, וכי אין לחדש את הזיכיון של כי"ל לכריית מינרלים, שיפוג ב-2030.

אם הדבר אינו אפשרי, הרישיון צריך לכלול לפחות תנאים שיאלצו את התעשייה לממן שיקום אזורים מדולדלים, למלא דרישות סביבתיות נוקשות ולשלם עבור השימוש במים, וכן לקבוע שיעור גבוה יותר של מס, שיממן מחקר על שיטות כרייה נבונות יותר מבחינת השימוש במים – תנאים שכי"ל צפויים להילחם בהם.

צוות ממשלתי בראשותו של החשב הכללי, שבחן את חידוש הזיכיון, החליט בסופו של דבר לחדש אותו, אבל לחייב את בעל הזיכיון על השימוש במים, להגביל את כמות המים הנשאבים ולצמצם את שטח הפעילות.

יש אפילו דיונים בתוך כי"ל על סיום החוזה לפני 2030. כי"ל ודאי תעדיף להימנע מלבצע השקעות גדולות באווירה של חוסר ודאות, על אף העובדה שיש לה זכות סירוב ראשונה בעת חידוש החוזה, המעוגנת בחוק .

לי-היא גולדנברג, אדם טבע ודין (צילום: פייסבוק)

לדברי לי-היא גולדנברג, ראש תחום כלכלה, סביבה ומשאבי טבע באדם טבע ודין, "ראינו את הממשלה עושה לעתים קרובות שימוש ציני בים המלח. למשל, הבקשה להצביע עבורו כ'פלא טבע', בזמן שלרוב היא מתעלמת מהידרדרותו המהירה.

"השנים הוכיחו, באופן חלקי מפני שמשרד האוצר 'אחראי' על ים המלח, שמסתכלים עליו כעל נכס כלכלי. הגיע הזמן שהממשלה תקבל החלטות אמיצות בנוגע לעתידה של תופעת הטבע הזאת", היא אומרת.

"אם הממשלה באמת רוצה שהדורות באים ייהנו ממשאב הטבע הזה, שהולך ונעלם, הגיע הזמן לבחון את סיום הזיכיון של מפעלי ים המלח ואת הניצול הכלכלי של פלא הטבע הזה, ולנקוט צעדים לשיקומו".

אם הצעדים הדחופים הללו לא יינקטו – ישראל, העולם והדורות הבאים לא יוכלו ליהנות יותר מפלא טבע שהיה כאן, בצורתו הנוכחית, במשך אלפי שנים.