יכול להיות שלא הבהרתי את עצמי: נסעתי לצרפת לאכול, להתבשם בחנויות אוכל, להתבונן בהתכווצותה של צדפה ברגע פתיחתה, לנצור את העצבנות הקלה שמשדר מלצר היינות שעה שאתה מרחרח את הבוקה ומגלגל את היין בחך כדי להוציא לו את הנשמה.
נסעתי להתפלש בגבעות הירוקות של נורמנדי, בתנאי שמחכה לי גבינת פונט ל'אווק בשלה וכוס גדולה של קלבדוס. לא נסעתי לשחזר את הפלישה של בנות הברית ביוני 1944, ולכן גם לא ביקרתי באנדרטה לציון היום הגדול.
לא הנצחתי את מסעותיי בשקופיות צבע טרחניות – חוץ מצילומי המנות ברגע בו נחתו על השולחן – ולא טענתי בהטעמה: "אני נהנה, אני נהנה, כמה שזה נפלא". אז הנה אומר משהו: האמת – נורא נהניתי. בואו נודה גם כי אחרי שבוע במחיצת צרפתים וצרפתיות נוטפי שיק, שלא ראו גבר שמן מאז אכל אורסון וולס המנוח בפריז, רגש נחיתות מתחיל לחנוק את הגרון.
אני מכיר את כל המחקרים המלומדים על תוחלת ואיכות החיים של הצרפתי הממוצע; כיצד הוא אוכל את המזון העשיר והשמן ביותר בעולם כעניין שבשגרה, אבל ממיס אותו בעזרת צריכה יומית מבוקרת של אלכוהול. אני יודע כי צרפתים חולים פחות מעמיתיהם האמריקאים במחלות לב ורמת הכולסטרול שלהם היא חלומם של דיאטנים. החמאה הנורמנדית העשירה אינה מצרה את עורקיהם.
פלשתי לנורמנדי בחבורה של ישראלים, נקרא להם דוביים, או ג'מוסים חביבים. אחרי זמן קצר הסכמנו כי אם היינו מתגוררים במחוז כמו נורמנדי, היו לנו חיים קצרים במיוחד, אך מלאי סיפוק.
אולי זה הבולמוס של אלה שאין להם. של אלה שבקבוק של קלבדוס (ברנדי תפוחים) לא משכנע עולה להם בבית 200 שקל. של אלה שמעולם לא אכלו בתל אביב צדפה טרייה שזה עתה נשלתה מהים. של אלה שאכן אוהבים לאכול טוב – יש גם כאלה – ולא מסתייע בידם.
יכול להיות שלא הבהרתי את עצמי: נסעתי לצרפת לאכול. נסעתי להתפלש בגבעות הירוקות של נורמנדי, בתנאי שמחכה לי גבינת פונט ל'אווק בשלה וכוס גדולה של קלבדוס
אפילו מישהו ערל לב וגס כמוני, שיכול לעמוד מול מדפי הפטריות ב"פושון", היכל האוכל הגדול של פריז, ולהתייפח כמו ילד, חש לעתים כי הכמיהה הגדולה הזו לאוכל משאירה טעם רע בפה. אבל זה עובר לי מהר.
כמו שאמר לי אחד הדובים שעה שליקקנו דבש בנורמנדי: "מה שטוב בחומוס שאני אוכל בשמונה בבוקר אצל חליל ברמלה, זה שעד עשר אני לא רעב". חבל לי לבזבז מקום יקר על תיאור סתמי של נופי נורמנדי. אבל בתמצית: ירוק, אפור, לח, חד, נקי, אוקיינוס, פרות, כבשים, איכרים, גבינות, תפוחים, אגסים, עיירות דיג, סיידר אלכוהולי, קממבר, טארט טאטן.
בקטע הדרך המתפתל בין אונפלר לטרוויל, עניין קילומטרים ספורים של כביש צר לאורך החוף, נזכרתי בכל הכתבות המפרגנות שכתבו עמיתי על הגליל – פרובנס של ישראל. אחר כך נזכרתי בשיטוטי האינסופיים באותו גליל עצמו, בחיפוש אחרי מישהו שחובץ חמאה, מגבן גבינה, מזקק ברנדי או מגיש בשר ציד, וציינתי לעצמי כי האמת העובדתית איננה נר לרגלי עיתונאי האוכל.
בניגוד להם, לא הייתי בצרפת, ולכן גם לא ידעתי עד כמה הם מבלפים. הם הרי מעולם לא כתבו כי במכולת הפינתית הקטנה של הלבנוני בפיגאל, אזור ירוד במיוחד בפריז, יש מבחר גדול יותר של גבינות, נקניקים ויין, מאשר בכל מעדניות רמת השרון וכפר שמריהו גם יחד.
בדרכים בנורמנדי נזכרתי בכל הכתבות המפרגנות שכתבו עמיתי על הגליל – פרובנס של ישראל. לא הייתי בצרפת, ולכן גם לא ידעתי עד כמה הם מבלפים
הם הרי לא עצרו כדי להסביר להדיוט כמוני, כי כאשר אתה נוסע לאיטך בכביש היפה המחבר את אונפלר וטרוויל בנורמנדי, כל מאתיים מטר יש שלט קטן, כתוב בכתב יד על גבי לוח עץ, המודיע על האיכר המקומי המייצר ומוכר גבינה, סיידר, חמאה וקלבדוס, הכול מעשי ידי אשת האיכר.
עיתונות זה עיסוק סלקטיבי. מה שלא כתבת עליו, לא קיים. על מה שכתבת והגדרת – יודעים כולם, כולל את דעתך המשוחדת. אז אל תצחיקו אותי עם פרובנס בגליל. ברואן, עיר בנורמנדי הנמצאת 139 ק"מ מפריז, שזה עניין של שעה פלוס נסיעה על כביש שמהירות של 140 קמ"ש נחשבת בו סבירה, אכלנו ב"ג'יל", מסעדה עם שני כוכבים במישלן.
מכיוון שאנשים נטולי כל יומרה אנחנו, פשוט קראנו בעיון את הפרק על נורמנדי בספרה של פטרישה וולס. הגברת החשובה הזו טוענת כי ג'יל טורנדה הוא אחד השפים הצעירים הראויים לתשומת לב הפועלים כיום בצרפת, והיא מכנה אותו "מבריק, בעל מוסר גבוה ומי שהחל לעשות לעצמו נפשות בשנות ה־80' כאשר היה הטבח של מסעדה נחמדה בקאן".
"זמן רב אחרי כל ביקור בג'יל", כותבת וולס, "אני זוכרת בבירור את טעמה של כל מנה שאכלתי. מתי אכלתם בפעם האחרונה דג סול שהיה לו אופי? מתי אכלתם ארוחה בה גרמה לכם כל מנה ליישר את גבכם, לחשוב ולהגות בה ובטעמה". הרשו לי לענות לגברת וולס. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעניק לג'יל שני כוכבים וענן. ענן על שום התחושה השמיימית, העילאית, שהאוכל שלו גורם לסועד.
כל אחד מאתנו נושא אתו את זכר הארוחה הטובה בחייו. לרוב לא נדרשת השפה העברית לצייד אותנו בסופרלטיבים שתפקידם לתאר טעם, מרקם, מצב צבירה ודירוג של הנאה. לכן קשה לכתוב על "ג'יל"
כל אחד מאתנו נושא אתו את זכר הארוחה הטובה בחייו. לרוב לא נדרשת השפה העברית לצייד אותנו בסופרלטיבים שתפקידם לתאר טעם, מרקם, מצב צבירה ודירוג של הנאה. לכן קשה לכתוב על "ג'יל". כי אם אכתוב שצלוחית הפלפלים האדומים שהוגשה כמשעשע חך הייתה אוורירית, קטיפתית ומשכרת בניחוחה ובטעמה, רוב הסיכויים שיגרשו אותי מהעיר.
אבל אחרי שהושיבו אותנו, לקחו לנו את המעילים, דחפו את כיסאותינו כך שקצה הישבן צנח אל תור הכרית ולא על מסגרת העץ הקשה, ולקחו את ההזמנה שלנו לאפריטיף, הוציא דנקנר מארחי, פיסת נייר, וניהל עליה רישום של הארוחה.
בחוש עיתונאי בריא, הבחין דנקנר כי שמות התואר יאזלו לנו מיד על ההתחלה וכי הנייר איננו סובל טקסטים כמו "בן זוגי לארוחה נאנק בהנאה ועיניו נעצמו בתשוקת בשרים". לכן דירוג במספרים מאחד עד עשר, היה האופן הנכון להתמודד עם המצב.
כל אחד מאיתנו אוהב לתת ציונים, וזה היה שעשוע ראוי. אני מחזיק את הנייר ההוא מ"ג'יל" בידי, ורק הרגע השגחתי כי הוא רשום על צידו האחורי של היטל נסיעה לחו"ל, דוגמה נוספת המעידה מדוע הם העולם ואנחנו לא.
בחוש עיתונאי בריא, הבחין דנקנר כי שמות התואר יאזלו לנו מיד על ההתחלה. לכן דירוג הארוחה במספרים מאחד עד עשר, היה האופן הנכון להתמודד עם המצב
הדירוג נראה כך: קבלת הפנים – 7; תפאורה – 8; כלי אוכל – 8; לחמניות + חמאה – 8: מוס פלפלים אדומים – 9; יין הרמיטג' 88' – 9 ; כבד אווז – 9; צדפות ממולאות – 9: טרין של ארנב – 9; כבדי עוף ברוטב בלסמיקו – 9: דג דוראד + חציל מאודה – 9.5; דג טורבו על מצע של בייקון ואנדיב – 9: כבש – 10; בשר בקר בנזיד – 8; סופלה שוקולד – 10; סופלה קלבדוס – 9; פטיפורים – 8.5.
לידנו ישבו תיירים יפניים ששתו שלושה בקבוקים שונים של יין. האנשים המאופקים האלה בדרך כלל, היו סמוקים מאושר ומדי פעם נפלטו להם צווחות כבושות של חדווה כמו הרעשים שמשמיע ברוס לי לפני שהוא מחסל את יריבו המוטל על הקרקע. בואו נחסוך לעצמנו את ההשוואה לגליל או למסעדה הצרפתית הטובה ביותר בארץ. למה לקלקל ארוחה נפלאה.
מכיוון שבאונפלר לא נמצא לנו חדר במלון, המשכנו לטרוויל, עיירת דיג קטנה על חוף האוקיינוס האטלנטי. מכיוון שבאנו לסעוד, חיפשנו מקום לאכול. האינסטינקט היה להזמין מקום במסעדה ידועה באונפלר, אך המקרה כיוון אותנו לבראסרי, Les vapeurs שמה.
סתם שכבנו במיטה ותהינו אם וולס מתייחסת לטרוויל, והרי זה פלא. וולס יוצאת מגדרה. יחסית לאנשים שלא מסכימים על הרבה דברים, הגענו לקונסנזוס כי הארוחה של פירות הים הטריים בטרוויל הייתה גולת הכותרת, לא פחות.
המשכנו לטרוויל, עיירת דיג קטנה על חוף האוקיינוס האטלנטי. יחסית לאנשים שלא מסכימים על הרבה דברים, הגענו לקונסנזוס כי הארוחה של פירות הים הטריים בטרוויל הייתה גולת הכותרת, לא פחות
אני מעדיף להניח לוולס לדבר: "ממש מול שוק הדגים של נמל טרוויל נמצאת בראסרי נפלאה, המעוצבת בסגנון ארט דקו, ומכונה בראסרי ליפ של נורמנדי". אם אני הייתי ז'ראר באזיר, בעל הבית של "לה־ואפר", הייתי נעלב מההשוואה. האוכל של לה־ואפר טוב לאין ערוך מזה של הבראסרי ליפ.
"מסעדות כמו זו נדירות. לה־ואפר היא רק בראסרי פשוטה, אבל בעל הבית טורח ודואג לכל הפרטים, מהפרחים היפים עד הבגטים הטריים, מתפריט היין לתפריט המשעשע והמגוון. אפילו לקפה מקדישים שם תשומת לב מיוחדת. זהו אחד המקומות היחידים שאני מכירה, בו אתה מקבל שרימפס טריים באמת, שלפני שאתה אוכל אותם אתה רואה אותם טריים בשוק ממול.
"ב'לה ואפר' מטגנים את השרימפס הקטנים במהירות, ואחר מתבלים אותם במלח גס ופלפל שחור. השרימפס מוגשים רותחים לשולחן, עם החמאה המקומית הטובה והבגטים הטריים בלוויית יין מוסקדה סור־לי.
"מבחר הדגה ופירות הים משתנה מעונה לעונה, אבל דג הסול שהם מכינים על הגריל, ישכנע אתכם כי גיליתם דג חדש ונהדר. יש שם מבחר מצוין של גבינות מקומיות, הכולל את פונט ל'אווק וקממבר.
אתן לטובים ממני לכתוב: "'לה־ואפר' היא מסוג המסעדות שאתה חוזר אליה פעם אחרי פעם, כדי לנסות את המנות המגרות שלא הספקת לטעום בביקור הקודם"
"'לה־ואפר' היא מסוג המסעדות שאתה חוזר אליה פעם אחרי פעם, כדי לנסות את המנות המגרות שלא הספקת לטעום בביקור הקודם".
רציתי לציין שאכלנו גם את האומלטים הנפלאים במון סן מישל, נסיכת הגאות והשפל, אבל זה היה בברטאן ובאתי לשורר בשבחה של נורמנדי.
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1992
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו