אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

בחלוף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח והמסר שעלה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7/10 זו תקלה חמורה, אך רה"מ וממשלתו הצליחו להביא את ישראל למצב טוב בהרבה מזה שהיה קודם

כל טענה אחרת נתפשת על ידיהם כבגידה במנהיגים ובמולדת. כמובן שמולם עומדים אזרחים רבים לא פחות, ולפי הסקרים אף יותר – שהמסר אצלם שונה. לשיטתם, הצבא וכוחות הביטחון הצליחו לשנות את המשוואה – למרות הממשלה הכושלת שמנהלת את מדינת ישראל.

מכאן אפשר להבין כי כוחות הביטחון שכשלו לפני קצת יותר משנה, הצליחו לשקם את תדמיתם בעיני מרבית האזרחים והאזרחיות, בניגוד לפוליטיקאים שכשלו והכישלון שלהם מתגלגל.

מנקודת המוצא הזאת מובן למה קואליציה יציבה נמצאת בתזזית ובחרדה מהתרסקות. מנקודה זאת אפשר להבין למה ראש הממשלה שיש לו ממשלה וקואליציה מהחלומות – מודאג, מודאג מאוד.

כדי להבהיר, למרות הסקרים שמראים את התחזקות מתנגדי הממשלה, המצב הוא שמעשית הממשלה מבצרת את מעמדה, ומבחינה חוקית ממשיכה בדרך בה הלכה לפני השבעה באוקטובר: משנה נהלי עבודה, מחוקקת חוקים בלי הכרה, כולל כאלה שמסרסים את נשמת אפה של הדמוקרטיה – כמו הפרטת תאגיד השידור הציבורי. יתר על כן, הממשלה ושלוחיה מנהלים קמפיין נגד היועצת המשפטית ובית המשפט, כדי להחליש את אותם גופים ולאפשר לעצמם להתקדם בהתבססות בשטח.

במצב הקיים, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במגננה מתמדת. במאבקי הכוחות בין הרשויות – מעמדה של הממשלה התחזק והיא שולטת ביד רמה ברשות המחוקקת, פי כמה יותר מאי פעם, ולצד שלטון ללא עוררין היא צולפת במערכת המשפטית בלי הרף. זה מה שגורם לאזרחים אוהדי השלטון לחשוב שכל הבעיות הכלכליות, החברתיות, הביטחוניות והמדיניות של ישראל הן תולדה של המערכת המשפטית ונגרמים בגלל היועצת המשפטית.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במגננה מתמדת. במאבקי הכוח בין הרשויות – מעמד הממשלה התחזק והיא שולטת ביד רמה ברשות המחוקקת וצולפת בלי הרף במערכת המשפטית

הפטנט עובד לא רע, כי מערכת הנדוס התודעה של הממשלה טובה פי כמה מזו המנוהלת על ידי מארגני המחאה. לממשלה יש תקציבי ענק לשם כך. ראינו זאת במקרים רבים במהלך השנים, כמעט מאז קום המדינה, באירועים כמו חטיפת ילדי תימן, ואדי סליב והפנתרים השחורים ועוד. גם לתנועות המחאה יש לא מעט כסף, אך הם לא מצליחים לשנות את המשוואה  – אפילו לא בסוגיית החטופים שאמורה הייתה להיות סוגיה מלכדת וחוצת ימין ושמאל.

אם ננסה לנתח את תוצאות מלחמת התודעה, ללא ספק ידם של כוחות הביטחון על העליונה, הקואליציה מחרה מחזיקה אחרי הצבא ואפילו מצליחה להדביק את הקצב. אפשר לראות בסקרים שהליכוד מתחזק וכך גם עוצמה יהודית, שתי מפלגות שהצליחו לצלוח את הכישלון ולהוכיח לתומכיהן שהאסון קרה משפע סיבות וכי הם ורק הם יכולים להיות שומרי הגחלת.

הדתיים הלאומיים המיוצגים על ידי בצלאל סמוטריץ' יורדים בסקרים, כי תומכיהם הולכים כמעט מדי יום להלוויות, מה שמרסק אצלם את הביטחון בדרך הקיצונית. קיצונית פי כמה מדרכם של המפד"ל ההיסטורית. הציונות הדתית בכנסת לא מייצגת את מה שרוצים בוחריה, ומסיבה זו הם מחפשים ייצוג הולם אחר.

המפלגות החרדיות לא ניזוקו מאז השבעה באוקטובר וידעו לנצל את העובדה שהם מרכיב חשוב בחוסנה של ממשלת הימין על מלא.

בניתוח קר, ישראל ספגה מכה קשה, השיבה ומשיבה מכה קשה משלה בשבע חזיתות – גם אם אותן חזיתות נפתחו בגלל התנהלות לא נכונה, והמלחמה נמשכת מעל שנה בניגוד לכל היגיון אסטרטגי.

אך ההיגיון הזה של מלחמה מתמשכת – הוא הלכה למעשה היגיון אסטרטגי אחר מזה שאמור לשרת את האינטרס הביטחוני של המדינה, והוא ממוקד בפועל בשימור הקואליציה. יתרה מכך, הוא מאפשר את שימור חמאס ואת אי סילוקו מהשטח, כך שהוא מהווה עדיין איום על הרשות הפלסטינית ומאפשר את שימור אופציית השליטה המלאה גם על רצועת עזה. מטרה אסטרטגית נוספת היא שימור כוחו של הימין כמרכיב הממשלה בכל מצב. הפיכת ישראל למדינה שמנוהלת על ידי אדם אחד מתאפשרת רק כשהוא מקובל על הימין הקיצוני.

לסיכום, גם אם הסקרים מעודדים את אלה שרוצים להחזיר את ההסדרים המקובלים לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית, נראה שגלי התודעה חזקים הרבה יותר והם אלה שמשמרים את כוחה של הקואליציה.

גם אם הסקרים מעודדים את הרוצים להחזיר את ההסדרים המקובלים לקיום הדמוקרטיה הישראלית, נראה שגלי התודעה חזקים הרבה יותר והם אלה שמשמרים את כוחה של הקואליציה

גם כשמדובר בממשלה שפועלת למימוש של מדינה יהודית אורתודוקסית מהים ועד הירדן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.