עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.

*  *  *

בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.

אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר בשנות ה-80. אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו, והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות

כאשת מדע, אני זוכרת כיצד לא היה צריך יותר מאדם עם אבחנה של איידס שעומד מחוץ לאגף זיהומי בבית החולים ומתקרב – כדי לגרום לתגובות קיצון ולבהלה בקרב הנוכחים. כל אלו הם נחלת העבר. לאחר עשרות שנים של התפתחות מדעית אקספוננציאלית בכל הנוגע למאבק במחלה – אני יכולה לומר בקול ברור ובפה מלא: כיום האיידס היא לא יותר ממחלה כרונית שגרתית מיני רבות.

בתור מומחית למחלות זיהומיות ולפרמקולוגיה קלינית, אני מתבוננת על הדרך שעשתה הרפואה, ומבינה עד כמה הצלחנו לשנות את פני המחלה הזו. איידס, שבשנים הראשונות משמעותו הבלעדית הייתה גזר דין מוות לנדבקים, הוא היום מחלה כרונית שאפשר לנהל אותה בדומה לסוכרת או פסוריאזיס. חולי HIV  מנהלים חיים משמעותיים ומלאים – מתחתנים, מקימים משפחות ומזדקנים בכבוד.

הטיפול באיידס הוא הישג רפואי חד-משמעי, והטיפולים המתקדמים הצליחו לדכא את הווירוס לרמה כמעט בלתי נראית. נכון, תופעות לוואי עדיין קיימות, אבל הן מחווירות לעומת המצב שבו המחלה לא הייתה בשליטה. כיום, חולים בישראל ובעולם המערבי ככלל לא מתים עוד מהמחלה הזו, ואחוזי התמותה זניחים ונמוכים מנגיפים כרוניים אחרים.

ברם, כשאני משווה את המצב בישראל למדינות אחרות, במיוחד ביבשת אפריקה, התמונה שונה לחלוטין. ביבשת אפריקה שסובלת משירותי הבריאות ירודים, איידס עדיין קוטל חיים בקנה מידה עצום. זוהי הטרגדיה הגדולה של המחלה – פערי הבריאות בעולם ממשיכים לקטול חיים שניתן היה להציל. אני מוצאת את עצמי תוהה לא פעם, האם העולם עושה מספיק, והאם ארגון הבריאות העולמי באמת מנצל את כל הכלים והמשאבים העצומים שבידיו כדי לשנות את המצב?

כאשת מדע, אני זוכרת כיצד לא היה צריך יותר מאדם עם אבחנה של איידס שעומד מחוץ לאגף זיהומי בבית החולים ומתקרב – כדי לגרום לתגובות קיצון ולבהלה בקרב הנוכחים. כל אלו הם נחלת העבר

לכן, על אף ההתקדמות הרפואית חסרת התקדים בטיפול בנגיף, עדיין חשוב לזכור שהמאבק טרם הסתיים. נכון, בישראל ובמדינות רבות אחרות, המחלה כבר אינה מפחידה כפי שהייתה פעם, אבל עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, איידס הוא עדיין גזר דין מוות.

האתגר שלנו הוא להמשיך ולפעול, גם בזירה המדעית וגם בזירה החברתית, כדי להבטיח שלא נשכח את אלו שעדיין סובלים. אני בטוחה שעם הזמן נוכל להפוך את האיידס לסיפור ניצחון עולמי שחובק את כלל המדינות המפותחות והמתפתחות כאחד.

עוד הבדל משמעותי הוא השינוי החברתי והתרבותי סביב המחלה. בשנות ה-80 וה-90 איידס נקשר באופן כמעט אוטומטי עם אוכלוסיית הלהט"ב, וסטיגמה זו הוסיפה סבל מיותר לאינספור אנשים עד לכדי נידוי חברתי מלא.

כיום, המחלה אינה מזוהה עוד עם קבוצה מסוימת, המודעות הציבורית השתפרה, והטכנולוגיה הרפואית הצליחה לנתק את הקשר הלא מוצדק הזה. זהו אחד ההישגים המשמעותיים ביותר, לא פחות מההתקדמות הרפואית עצמה.

ההישגים הגדולים הללו מזכירים לנו את הכוח שיש בידינו לשנות לא רק את הבריאות הגופנית של אנשים, אלא גם את התודעה החברתית סביב מחלות ואת תפיסתן.

חרף ההתקדמות הרפואית הגדולה בטיפול בנגיף, יש לזכור שהמאבק טרם הסתיים. נכון, בישראל ובמדינות רבות אחרות המחלה כבר אינה מפחידה כבעבר, אך עבור מיליונים ברחבי העולם, איידס הוא עדיין גזר דין מוות

בתקווה ובמאמץ משותף, נוכל להמשיך לפרוץ גבולות מדעיים וחברתיים גם במאבק הזה, ולהבטיח שכל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל לזכות בחיים מלאים ובריאים.

דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.