החלטת שופט בית המשפט המחוזי בחיפה זאיד פלאח לשחרר את ארבעת העצורים בפרשת ירי נורי התאורה בקרבת מעונו הפרטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה, מוציאה במידה רבה את הרוח מהדיון הציבורי הלוהט המתקיים בעניינם.

לא זו בלבד שאחרי למעלה מחודש במעצר, שוחררו ארבעת הנאשמים לביתם למעצר בית באיזוק אלקטרוני, אלא שהשופט הגדיל וקבע כי מבחינת חומר הראיות בתיק – אין ראיות לכאורה התומכות באישום "מעשה טרור", אלא בהמשכו של הסעיף בלבד – מעשה של פזיזות ורשלנות באש.

השופט פלאח איננו השופט שידון במשפטם של הארבעה, תא"ל (מיל.) עפר דורון ובנו גל, איתי יפה ואמיר שדה. קביעותיו עוסקות אך ורק בשאלת המשך מעצרם של הארבעה ולכן מסקנתו כי אין ראיות לכאורה להוכחת אישום מעשה הטרור, איננה בבחינת החלטה שיפוטית מזכה, אלא רק קביעה לעניין מידת ההצדקה של המשך הותרתם במעצר.

אם לדעת המחוזי אין ראיות לכאורה התומכות באישום מעשה הטרור, פירוש הדבר הוא שהראיות לא צלחו את המבחן שהתובע היה אמור להחיל על הראיות בבואו להחליט אם לכלול את העבירה הזאת בכתב האישום

ועם זאת, אפשר לראות בדברי השופט גם ביקורת על החלטת התביעה לכלול את הסעיף הזה בכתב האישום: אם לדעת המחוזי אין ראיות לכאורה התומכות באישום מעשה הטרור, פירוש הדבר הוא שהראיות לא צלחו את המבחן שהתובע היה אמור להחיל על הראיות בבואו להחליט אם לכלול את העבירה הזאת בכתב האישום – זהו מבחן ה"סיכוי הסביר להרשעה".

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה זאיד פלאח (צילום: אתר הרשות השופטת)

פלאח למעשה אותת לפרקליט המדינה עמית איסמן כי הלך רחוק מדי עם אישום מעשה הטרור. אם לדעת שופט המעצרים אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין בעבירה הזו, מה הסיכוי שלדעת השופט שידון במשפט עצמו הראיות יביאו להוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר?

הפרקליטות החליטה להפוך את סעיף העבירה "מעשה פזיזות ורשלנות" המופיע בחוק העונשין – במקרה הזה מעשה פזיזות באש או בחומר מתלקח – לסעיף המשולב עם סעיף החמרת ענישה המופיע בחוק המאבק בטרור.

בהתאם לסעיף זה, מי שעובר עבירה "רגילה" מחוק העונשין המהווה גם מעשה טרור, יהיה עונשו המרבי כפל העונש הקבוע בחוק העונשין. וכך הפכה עבירת "מעשה פזיזות ורשלנות" שעונשה המרבי הוא שלוש שנות מאסר, לעבירה של שש שנות מאסר.

אמש (חמישי), לאחר שהתברר שהפרקליטות איננה מתכוונת לערער לבית המשפט העליון על החלטתו של השופט פלאח, היא הפכה למעשה סופית – וארבעת הנאשמים השתחררו למעצר בית באיזוק אלקטרוני.

בכך תמה הסאגה הציבורית שאפפה את מעצרם, שמלכתחילה לא היה אמור להתמשך לפרק זמן כה ארוך. הפרקליטות בוודאי לא הייתה אמורה לבקש את מעצרם עד תום ההליכים.

בכך תמה הסאגה שאפפה את מעצרם, שמלכתחילה לא היה אמור להתמשך לפרק זמן כה ארוך. הפרקליטות בוודאי לא הייתה אמורה לבקש את מעצרם עד תום ההליכים

החלטתו של השופט פלאח להסיר מעל הדרך את סעיף הטרור, נעוצה בהגדרתו של מונח זה בחוק המאבק בטרור: "עבירה או איום בעבירה" שנעשו "מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי", ושנעשו "במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה".

פרקליט המדינה עמית איסמן בדיון בוועדת החוקה של הכנסת, 18 בנובמבר 2024

המפתח בתוך המשפט הזה, לדעת בית המשפט, הוא במילה "לאלץ". כלומר – שהמעשים נעשו במטרה לחייב את ראש הממשלה לפעול כפי שאנשי המחאה היו רוצים. אך אפילו בכתב האישום נגדם טענה זו לא נטענה. כל שנכתב הוא שהנורים נורו "במטרה לייצר אפקט מצטבר של לחץ גדול על ראש הממשלה" – ולא לאלץ אותו לפעול בדרך מסוימת.

"לא לכך כיוון המחוקק", כתב השופט, "שקיים בנושא דיון מעמיק ובסופו נבחרה המילה 'לאלץ' ולא מילה מרוככת יותר, וזאת כדי להימנע מסכנה של הרחבת המקרים שעליהם תחול ההגדרה של מעשה טרור".

"לא לכך כיוון המחוקק", כתב השופט, "שקיים בנושא דיון מעמיק ובסופו נבחרה המילה 'לאלץ' ולא מילה מרוככת יותר, וזאת כדי להימנע מסכנה של הרחבת המקרים שעליהם תחול ההגדרה של מעשה טרור"

מאחר שהנאשמים לא ביקשו להוביל לתוצאה שנגרמה, הם לא מילאו אחר סעיף המטרה שבחוק המאבק בטרור, הקובע כי מטרה יכולה להתפרש גם כ"ראייה מראש את התרחשות התוצאה, כאפשרות קרובה לוודאי". ומכאן שאין ראיות מספיקות – בוודאי לא לצורך מעצר עד תום ההליכים – לעבירת מעשה טרור.

בד בבד, בית המשפט דוחה את עמדת הנאשמים שלפיהם המעשה שלהם היה בבחינת "תקלה מצערת", שהם התכוונו לירות את הנורים לכיוון דיונת החול שבה מתקיימות ההפגנות הסמוכות למעון ראש הממשלה בקיסריה, ושלא הייתה להם כל כוונה שהנורים יגיעו אל מתחם המגורים עצמו.

בית המשפט העדיף את התוצאה המעשית: הנורים נורו לכיוון בית ראש הממשלה ואחד מהם אף נחת בתוך המתחם, גם אם הנאשמים טוענים שלא התכוונו לכך. גם במקרה זה, מדובר ביישום של הכלל העקרוני שלפיו בדרך כלל, אדם מוחזק כמי שמתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

גל דורון ואביו, תא"ל (מיל.) עפר דורון, שהם שניים מהנאשמים בירי נורים לעבר בית ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה, בעת דיון בהארכת מעצרם בבית המשפט המחוזי בחיפה, 2 בדצמבר 2024 (צילום: פלאש90)

מבין השורות עולה גישתו הביקורתית של בית המשפט כלפי התקנת כתב האישום בכללותו – כתב אישום שנתפר בתפרים גסים שאינם הולמים את הגישה המקצועית והזהירה שהייתה אמורה לאפיין את התיק הזה.

כך, למשל, מצביע בית המשפט על סתירה לוגית בעמדת הפרקליטות – כאשר לשיטתה, הנאשמים בעת ובעונה אחת התכוונו ליצור מעין שרפה (ומכאן האישום בעבירת ניסיון להצתה) וכן קיוו שלא תתלקח שרפה.

בית המשפט מצביע על סתירה לוגית בעמדת הפרקליטות – כאשר לשיטתה, הנאשמים בעת ובעונה אחת התכוונו ליצור מעין שרפה (ומכאן האישום בעבירת ניסיון להצתה) וכן קיוו שלא תתלקח שרפה

אף שבית המשפט הורה לשחרר את הנאשמים ממעצרם מאחורי סורג ובריח, על מנת להצדיק את המשך ההגבלות במעצר הבית, גם ההחלטה השיפוטית מעוררת תמיהה בחלקה:

ייחוס חשש לשיבוש מהלכי משפט לכל ארבעת הנאשמים, למרות שעבירת השיבוש מיוחסת רק לשניים מהם; והסקת מסקנה של מסוכנות הנשקפת מהם, המתבססת על יחסיהם העכורים של הנאשמים עם שוטרי משטרת חדרה – אלה אינם נימוקים שראוי למצוא בהחלטה שיפוטית כזו.