1

אי אז בשנות התשעים של המאה הקודמת יצא בישראל עיתון בשם "חדשות טובות". היו בו רק ידיעות חיוביות – בלי ביקורת על השלטון, בלי עיתונאים חמוצים.

האנשים מאחורי היוזמה, אני משער, האמינו שישברו את השוק. אם "העם נגד תקשורת עוינת", כמאמר סטיקר פופולרי באותם ימים, אז בטח "העם בעד תקשורת מפרגנת".

אז זהו, שלא. העיתון נסגר אחרי זמן קצר מפאת חוסר עניין. הציבור אולי אוהב חדשות טובות, אבל רצוי שגם יהיו מעניינות.

גם העיתון שיצא השבוע לראשונה, "היום שיהיה", מפרסם רק חדשות טובות. רק שבניגוד לקודמו המנוח, הוא עוסק במשאלות עתידיות: "החדשות שהיינו רוצים לקרוא ב-2025".

גם העיתון שיצא השבוע לראשונה, "היום שיהיה", מפרסם רק חדשות טובות. רק שבניגוד לקודמו המנוח, הוא עוסק במשאלות עתידיות: "החדשות שהיינו רוצים לקרוא ב-2025"

מדובר ביוזמה של קרובי משפחה של קורבנות ה-7 באוקטובר, כשהעורך הראשי הוא רוני ניימן, דודה של רותם ניימן שנרצחה במסיבת הנובה.

גיליון "היום שיהיה" (צילום: אביב לביא)

יותר מהזמנה לקריאה, הגיליון הזה הוא הזמנה למחשבה: מה היינו רוצים שיקרה בשנה הקרובה? איזה חדשות היינו שמחים לקרוא? במציאות שבה שולטים ייאוש וחוסר תקווה לא מזיק לדמיין, ודמיון כידוע לעיתים יוצר מציאות.

לשמחתי, ובמידה מסוימת להפתעתי, חלק לא מבוטל מהידיעות שיוצרי העיתון מבקשים לקרוא בשנה שהתחילה השבוע נוגעות לנושאי סביבה.

עמית שגב כותב על מהפך בתחבורה הציבורית בערים, שכולל גם הפעלת שירותי אוטובוס בשבת בערים שבהן הציבור מעוניין בכך.

מאיה יעקבס מדמיינת כי בעקבות סיום המלחמה, ממומש סוף סוף ההסכם בין ישראל לירדן "מים תמורת חשמל", והמגהוואטים הרבים שהירדנים מייצרים עבורנו באמצעות פאנלים במדבר הירדני מאפשרים להוזיל את תעריף החשמל ב-15%.

מאיה יעקבס מדמיינת כי בעקבות סיום המלחמה, ממומש סוף סוף ההסכם בין ישראל לירדן "מים תמורת חשמל", והמגהוואטים הרבים שהירדנים מייצרים עבורנו מאפשרים להוזיל את תעריף החשמל ב-15%

מפעל נשר, כותבת ענבל מירון-לוי, מצמצם את זיהום האוויר ב-90%; ועודד רהב חולם שאחרי 40 שנה, סוף-סוף מפלס ים המלח התייצב ושיקום האזור כולו יוצא לדרך.

ידיעה מעתיד מבטיח בעיתון "היום שיהיה" (צילום: אביב לביא)

לקינוח, בחזון של "היום שיהיה", ישראל הפכה לאחת המדינות המובילות בעולם בהפקת אנרגיה נקייה, כש-45% מהחשמל שלה מגיע מהשמש.

מכיוון שמדובר בהזמנה לחלום, החלטתי להיענות לה. להלן כמה כותרות שהייתי מוכן לתת הרבה כדי לקרוא ב-2025:

• פעולה בין-משרדית נחושה של הממשלה הצליחה לסלק את ארגוני הפשיעה מתחום הפסולת, להחזיר את הניקיון לערים הערביות ולמגר סוף סוף את מפגע שריפות הפסולת ברחבי הארץ.

פעולה בין-משרדית נחושה של הממשלה הצליחה לסלק את ארגוני הפשיעה מתחום הפסולת, להחזיר את הניקיון לערים הערביות ולמגר סוף סוף את מפגע שריפות הפסולת

• הסתיימה התקנת פאנלים סולאריים על כל מבני הציבור, החניונים, המחלפים, ומגרשי הספורט בישראל.
• בתום ישיבה סוערת, הממשלה החליטה לבטל את הקמת כל היישובים החדשים והמיותרים שתוכננו בשנים האחרונות, ולהזרים את התקציבים שהוקצו לכך לשיקום מרכזי הערים בדירוג סוציואקונומי 1-5.

שדה פאנלים סולאריים בדרום הארץ (צילום: משה שי/פלאש90)

• מהפך באוצר: הוחזר המס על החד"פים והמשקאות הממותקים.
• התקציבים שנחסכו מסגירת שורה של משרדי ממשלה מיותרים הועברו לתגבור שירותי האוטובוס וסלילת נתיבי אופניים בערי ישראל.
• הדיג בספינות מכמורת נאסר לחלוטין בחופי הארץ.
• אלף אתרי טבע עירוני בערי ישראל הוגדרו כאתרים לשימור שהבנייה אסורה בהם, וכתוצאה מכך בוטלה בין השאר התוכנית לבנות בסיס משטרה על מצפתל בירושלים.

אלף אתרי טבע עירוני בערי ישראל הוגדרו כאתרים לשימור שהבנייה אסורה בהם, וכתוצאה מכך בוטלה בין השאר התוכנית לבנות בסיס משטרה על מצפתל בירושלים

• הממשלה קיבלה את ערעור המשרד להגנת הסביבה וקצא"א לא תורשה להגדיל את כמויות הנפט שמשונעות במפרץ אילת.
• בעקבות החמרת הקריטריונים והגברת הפיקוח על היתרי כריתה לעצים, צומצם מספר העצים שנכרתו השנה בישראל ב-60%.
• המחלוקת המתמשכת בין האוצר, רשות המים ומשדר הבריאות נפתרה והמדינה מוסיפה סוף סוף מגנזיום למי השתייה המותפלים.

עצים כרותים. אילוסטרציה (צילום: נתן אלבז/רשות הטבע והגנים)

רשימת הכותרות שיהיה נהדר לקרוא בשנה הקרובה עוד ארוכה. די בכך שחלק קטן ממנה יתממש כדי להצדיק הוצאת עיתון יומי. שתהיה 2025 מוצלחת לכולנו.

2

בתחילת השבוע הוזמנתי לפגישה בקצה הדרומי של בת ים. המרחק מביתי בתל אביב למיקום הפגישה – כ-12 ק"מ – הוא בטווח שמייצר התלבטות בין נסיעה במכונית לרכיבה באופניים. הסופה עוד לא נכנסה לתוקף, ותכול השמים הכריע בעד האופניים.

עד גבול יפו-בת ים וגם קצת מעבר לו, על תוואי הרכבת הקלה, הרכיבה הייתה נוחה ומהירה: כולה התבצעה על נתיבי אופניים ייעודיים. ואז הם נגמרו. ברוך הבא לבת ים.

עד גבול יפו-בת ים וגם קצת מעבר לו, על תוואי הרכבת הקלה, הרכיבה הייתה נוחה ומהירה: כולה התבצעה על נתיבי אופניים ייעודיים. ואז הם נגמרו. ברוך הבא לבת ים

רכבתי קילומטרים בכמה מהרחובות הראשיים בעיר – הקוממיות, כצנלסון, ניסנבאום ועוד – ולא היה רמז לשבילי אופניים. גם לא על הטיילת. טיילת בלי שביל אופניים זו כבר החמצה מקו השער.

הטיילת בבת ים, ללא שביל ייעודי לאופניים. אוגוסט 2024 (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

ניצבו בפניי שתי ברירות: לרכוב על הכביש, לחטוף צפירות של נהגים עצבניים ולהסתכן במפגש מלבב עם אוטובוס; או לדווש על המדרכה ולספוג מבטים זועמים (וגם נזיפה קולנית מבעל קיוסק אחד) מהולכי הרגל שחשים מאוימים ופגיעים. אלה צודקים וגם אלה צודקים, ורק ראש העיר צביקה ברוט טועה. אם לשפוט לפי מצב תשתיות האופניים בעיר, הוא פשוט לא חושב שזה חשוב.

בת ים הייתה יכולה להיות עיר אופניים קלאסית: היא אחת הקומפקטיות בישראל, שוכנת לחוף הים, מחוברת לרכבת הקלה. מערכת יעילה של נתיבי אופניים הייתה יכולה לאפשר לתושבי העיר להגיע בקלות אל תחנות הרכבת הקלה ומשם להמשיך ליפו ותל אביב. או פשוט לדווש ישירות עד מרכז תל אביב.

מערכת יעילה של נתיבי אופניים הייתה יכולה לאפשר לתושבי בת ים להגיע בקלות אל תחנות הרכבת הקלה ומשם להמשיך ליפו ותל אביב. או פשוט לדווש ישירות עד מרכז תל אביב

רשת שבילים שמנגישה את הניידות מחיה את המסחר ומזרימה דם בעורקיה של העיר. ברוט רק צריך להביט מה קורה אצל השכנה תל אביב כדי לראות איך זה עובד.

קשה להסביר למי שאינו רוכב עד כמה התשתית היא גורם מכריע. רוכב אופניים בלי שביל הוא כמו הולך רגל בלי מדרכה. התנועה הופכת מסכנת חיים במקרה הרע ומאוד לא נוחה במקרה הטוב.

מבט אווירי על בת ים וחולון (צילום: עומר פיכמן/פלאש90)

זה גם מתבטא בלו"ז: עד בת ים קצב הרכיבה שלי תאם במדויק את התחזית של גוגל; מרגע שנכנסתי לבת ים התחלתי לפגר בלוחות הזמנים ואיחרתי לפגישה ברבע שעה.

צביקה ברוט כבש את רשות עיריית בת ים לפני יותר משש שנים. זה מספיק זמן בשביל להפוך עיר קטנה למעצמת אופניים. עד הבחירות הבאות יש עוד ארבע שנים. עדיין לא מאוחר לצאת לדרך.

צביקה ברוט כבש את רשות עיריית בת ים לפני יותר משש שנים. זה מספיק זמן בשביל להפוך עיר קטנה למעצמת אופניים. עד הבחירות הבאות יש עוד ארבע שנים. עדיין לא מאוחר

3

בשלהי החורף שעבר, כשהגליל ספג מטחים הולכים וגוברים של טילים, ביקרתי אצל סרחיו הלמן. החומוסייה שלו, "בלו בס", הייתה המקום היחיד שהיה פתוח במתחם "גן הצפון" שעל כביש 99. כולם עזבו, אבל הוא נאחז בשגרה בציפורניים, המשיך להוציא מנות חומוס נהדרות ולקבל בחום את החיילים וקומץ הגליליים שנשארו באזור.

השבוע חזרתי אל סרחיו, ונדהמתי לגלות שהוא עדיין כמעט היחיד בסביבה שעובד. שמורות הטבע באזור אמנם נפתחות כמו פטריות אחרי הגשם שירד בנדיבות, אבל אם "גן הצפון" הנטוש הוא אינדיקציה, הגליל אפילו לא מתחיל לחזור לשגרה.

המלבי הטבעוני של סרחיו הלמן במתחם "גן הצפון" (צילום: אביב לביא)

קבלת הפנים הייתה מחממת לב כמו תמיד, החומוס רק השתבח, אבל בינתיים נוספה מנה חדשה לתפריט: מלבי טבעוני, שילוב שאף פעם לא משאיר אותי אדיש.

סרחיו מפציר באורחים לטעום מהמלבי, ויודע למה. הוא רקח מתכון מיוחד, מבוסס על חלב סויה וקרם קוקוס ועוד שורה של מרכיבים שהוא מתנדב לפרט

סרחיו מפציר באורחים לטעום מהמלבי, ויודע למה. הוא רקח מתכון מיוחד, מבוסס על חלב סויה וקרם קוקוס ועוד שורה של מרכיבים שהוא מתנדב לפרט: תמצית וניל, מי ורדים, קורנפלור, סוכר וקוקוס יבש. על המלבי הוא מפזר שקדים שהוא קלה וסיכר ועליהם נמזג מעט מייפל.

אפשר לנסות לבד בבית, אבל יותר מומלץ לצאת לטייל בגליל ולעצור אצל סרחיו ב"גן הצפון".

4

התמונות מעוררות הקנאה של השבוע: בחוץ מבול, בתוך המים 28 מעלות צלזיוס. הסאונה המהבילה הזאת לא נמצאת בפינלנד או איסלנד, בסך הכול עין השלושה. לא סתם קוראים לזה הסחנה (בערבית: החמה).

(וידיאו: עמירם עזרא, רשות הטבע והגנים)