ניסיון להבין מה שקרה וקורה עם גדעון סער – שלא דרך התבטאויות חריפות שהוא סופג ואפולוגטיקה לא סבירה שהוא מגיב בה – מעלה הסבר בסיסי. סער נכנע.

מעשית, סער הודה שהמרד שלו נגד בנימין נתניהו – שהחל בהגשת מועמדות-נגד בבחירות הפנימיות בליכוד לראשות המפלגה (שבעקבותיהן ביבי, שנבחר, נקם בו באי-מינויו מחדש לשר) ובהמשך עבר לפרישה עם קבוצה מהליכוד והצטרפות אח"כ למחנה הממלכתי – קרס.

סער הודה שהמרד שלו נגד נתניהו – שהחל בהגשת מועמדות-נגד בבחירות הפנימיות בליכוד לראשות המפלגה ובהמשך לפרישתו עם קבוצה מהליכוד והצטרפות למחנה הממלכתי – קרס

כך הוא בבירור מרגיש וזו גם הסיבה שהוא כתב, ממש לאחרונה, שאין לאופוזיציה סיכוי להפיל את הממשלה. הוא גוזר הכללה זו ממה שאירע לו. נתניהו מצטייר בעיניו כפוליטיקאי-על שתמיד מצליח להישאר בשלטון.

העובדה שזה מושג ע"י נתניהו תוך שימוש גם באמצעים פסולים וללא עכבות ידועה לו היטב. אבל סער הוא בראש ובראשונה פוליטיקאי, לא איש מוסר או משקיף אקדמי מהצד. לכן, אלה הם שיקולים מעשיים, או ראייה פוליטית "מפוכחת", שבסופו של יום מכריעים את הכף אצלו. פוליטיקה היא נשמת אפו והוא יעשה כל מאמץ להישאר שחקן בה.

אולם מעבר לשיפוט מוסרי של צעדו האחרון עומדת עדיין השאלה האם הוא אכן משרת את מטרותיו שלו. וכאן מתברר שזה כנראה לא כך.

לאחר הפרישה שלו מהמחנה הממלכתי, הרשימה העצמאית שהקים, הימין הממלכתי, לא זכתה בתמיכה מספקת כדי להיכנס לכנסת – באף סקר היא לא עברה את אחוז החסימה. לכן, הוא הגדיר עצמו מחדש באופן בולט כאיש ימין, כהצדקה נוחה לצעד החבירה לממשלה שנקט. וכמו כן, שזה עיקר העניין, הוא מכפיף את הראש בפני נתניהו ומוכן לשתוק על דברים רבים שזמן רב זכו לגינוי ממנו.

סער העריך שהרוב הקטן של הקואליציה מספקים לו הזדמנות ייחודית להצטרף לקואליציה או אף לחזור לליכוד. אחרת, אם נתניהו היה מרגיש יציב, הוא בכלל לא היה מדבר איתו. אצל נתניהו אין סנטימנטים – הכל משועבד אצלו למטרה – הוא זה שנשאר בראש.

פוליטיקה היא נשמת אפו של סער והוא יעשה כל מאמץ להישאר שחקן בה. אולם מעבר לשיפוט מוסרי של צעדו האחרון, עומדת עדיין השאלה האם הצעד אכן משרת את מטרותיו שלו. וכאן מתברר שזה כנראה לא כך

בסתר ליבו יש לסער עוד שיקול ותקווה. כשנתניהו יפרוש, מה שמטעמי גיל ובריאות לא נראה מאד רחוק, סער יוכל לנסות להיות חלק מתחרות הירושה. וזאת בהתחשב בעובדה שאין בליכוד עתה פוליטיקאי-מנהיג בסדר גודל של נתניהו. יריב לוין הוא הקרוב ביותר לנתניהו, גם סגן רה"מ, אך הוא דמות נעדרת כריזמה. הוא "שני" נוח אבל לא יותר מזה.

אלא שבחשבונו זה, סער חי בהכחשה. סוג האנשים שבהם מילא ביבי את הליכוד, כמו טלי גוטליב, גלית דיסטל אטבריאן, יריב לוין, דודי אמסלם, מירי רגב, אריאל קלנר ועוד, הם לא כאלה שיעברו אז בשתיקה על "בגידותיו" בעבר.

חזרתו עתה של סער לא עושה עליהם שום רושם. הם ימשכו אותו למטה למאבקי רפש, שאצלם זה מגרש משחקים טבעי, אך סער לא יוכל לרדת לשם אם ירצה לשמור על משהו מתדמיתו ואף מעצמיותו.

מעשית, סער טעה בחשבונו. הוא לא היה צריך לפרוש מהמחנה הממלכתי. הישארות שם הייתה משאירה אותו שחקן מרכזי בהנהגת הגוף הזה והוא היה זוכה בוודאות בתפקיד הנהגתי בכיר במקרה של מהפך שלטוני במדינה. הוא אמנם נואש ממנו אך המהפך בוא יבוא. בכל מקרה, עתה, הוא יכול למצוא עצמו יוצא קירח משני הצדדים.

טענתו שהוא עשה מה שעשה מטעמים אידיאולוגיים – כי הוא "ימין" – לא משכנעת. הפעם זה בבירור לא החתך ימין או שמאל שעל הפרק אלא משהו עמוק ומהותי הרבה יותר. שזה ראשית, המאבק שמתנהל בשופטים ובעצם בעצמאות המערכת השיפוטית. סער ער לבעייתיות העצומה באופן ההתנהלות של יריב לוין כשר המשפטים. הוא היה בתפקיד זה לא כל כך מזמן ודעתו וגישתו היו אחרים. אך יריב לוין הוא איש-אמונו הקרוב של נתניהו ולכן ההכנעה בפני זה האחרון עוברת כהשלכה, לראשון.

סער טעה בחשבונו. הוא לא היה צריך לפרוש מהמחנה הממלכתי. הישארות שם הייתה משאירה אותו שחקן מרכזי בהנהגת הגוף הזה והוא היה זוכה בוודאות בתפקיד הנהגתי בכיר במקרה של מהפך שלטוני במדינה

סער גם מבין את הפסול באופי הדילים של נתניהו עם החרדים (ולא רק בעניין האי-גיוס) – הוא גינה אותם לא פעם – אך גם זאת הוא עתה מרגיש שהוא חייב לקבל כעובדה מוגמרת. ועוד יש גם את עניין החשוב של אחדות העם.

כך שהרבה מונח על כף המאזניים וההבדל בין ימין לשמאל לא באמת משמעותי בהקשר זה. קשה גם להניח שאיתמר בן גביר, הסמן הקיצוני של הימין, הוא משאת נפשו של סער.

הטענה שסער השמיע לאחרונה, לפיה אנשים הגונים באופוזיציה מכירים בניהול המוכשר של נתניהו את המלחמה, היא אכן נכונה. גישתו היותר קשוחה ולוחמנית של נתניהו במקרה זה הוכחה, בדיעבד, כמוצדקת. אלא שאף זה אין בו כדי להצדיק הישארות בקואליציה הנוכחית משלל הסיבות לעיל.

סער העלה עצמו על דרך לא דרך. התייאש מוקדם מדי ולקח הימור לא סביר והוא גם בוודאות יצטרך לבלוע עוד ועוד. באיזושהי נקודה הוא ממילא ייאלץ להגיד די.
לפיכך, יש מקום מבחינתו לשקול מהפך.

כללית, יש עתה חרדה עמוקה בציבורים רחבים, כאלה שסער צריך את אהדתם, ממה שקורה עם המדינה. יש את התוכניות להמשך ההפיכה המשטרית והמלחמה בבג"ץ; צעדים צפויים כמו פיטורי היועמ"שית ואולי גם של ראש השב"כ; גם מה שקורה עם המשטרה תחת בן גביר; והמשך הכניעה לדרישות ההולכות ומתעצמות מהחרדים.

זהו סה"כ מצב של טראומה אצל רבים וטובים פה, מה שמאפשר לסער עוד הזדמנות אחרונה אחת. הוא צריך עתה לעשות את הדבר הנכון – לחבור שוב ל"טובים", בדרך זו או אחרת, תוך מציאת סיפור כיסוי מתאים לכך. מכיוון שהכל עתה במצב של זעזוע עמוק – זה אפשרי.

סעד העלה עצמו על דרך לא דרך. התייאש מוקדם מדי ולקח הימור לא סביר והוא גם בוודאות יצטרך לבלוע עוד ועוד. באיזושהי נקודה הוא ממילא ייאלץ להגיד די.
לפיכך, יש מקום מבחינתו לשקול מהפך

כמו כן עוצמת הייאוש אצל קבוצות רבות ומרכזיות במדינה – לא פוליטיות אלא אזרחיות – מהמסלול בו נמצאת עתה המדינה היא כזו, שמי שיצליח לעזור בתיקון, אסירות התודה לו תגבר על כל דבר אחר.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.