שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד עם איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן

תמצאו היום גם ברשת וגם במרחב הציבורי קללות ואיומים נגד הורי החטופים שנלחמים על חיי ילדיהם, אלימות שמופעלת נגדם, גם על ידי נציגי החוק וגם על ידי אזרחים. נבחרי הכנסת מסלקים הורים לחטופים מבית הנבחרים. שרים שלא יוצרים קשר בכדי לנחם ולהתעניין, ותכף יקימו ועדת חקירה על סמל החטופים שמופיע מידי פעם בשמים. רחמנא ליצלן.

פעם זה היה אחרת. היו שבויים וחטופים במהלך כל שנות קיומנו. יעידו על כך חבריי האזרחים הוותיקים, שחייהם שזורים במלחמות ישראל. יותר נכון מולחמים היטב. החזרת השבויים והחטופים הייתה תמיד בקונצנזוס. ערך עליון שחצה את כל החברה הישראלית.

החזרת החטופים והתקופה הזאת מעלה בי זיכרון משנת 74'. התקופה המדוברת הייתה בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. כשחזרו שבויי המלחמה ממצרים וסוריה. היה זה כששבוי מלחמה מסוריה, אבי צוקר, חזר לביתו.

אבי צוקר היה שכן שלנו, ברחוב שבו התגוררנו בדרום תל אביב. הוא נפל בשבי הסורי עת היה חייל במוצב בחרמון. הוא שוחרר במסגרת הסכם חילופי שבויים עם סוריה בתחילת יוני 74'.

אני מעלה כאן סיפור שכתבתי על החזרה שלו מהשבי, יותר נכון, ממואר, הסיפור הופקד באוסף הסיפורים במוזיאון העיר תל אביב. בתפילה ובתקווה שכל החטופים יחזרו במהרה הביתה. שנחזור לערכים שהיו הבסיס לקיומנו כאן.

היו שבויים וחטופים במהלך שנות קיומנו. יעידו על כך חבריי האזרחים הוותיקים, שחייהם שזורים במלחמות ישראל. החזרת השבויים והחטופים הייתה תמיד בקונצנזוס. ערך עליון שחצה את כל החברה הישראלית

*  *  *

"אבי מלך ישראל" צעקתי במלוא כוחי יחד עם כל ילדי השכונה. כולנו, כמו גל ענק, התקדמנו לעבר המונית שעצרה במעלה הרחוב. אבי יצא מהמכונית מחייך, מספר גברי השכונה הרימו אותו על הידיים והובילו אותו באיטיות לדירה בקומה השנייה בבית הפינתי. מסביב המשכנו לצעוק ביחד "אבי, אבי, אבי" מנסים לגעת בו.

אבי צוקר חזר מהשבי הסורי לאחר 8 חודשים, ומי שלא ראה שמחה כזו ברחוב מימון הקטן בדרום תל אביב, לא ראה שמחה מימיו.

אבי היה יפה כמו אל יווני, בחור צעיר בן 19 בנוי לתלפיות, גוף של ספורטאי שנהג להתאמן בכדורסל בשכונה עם מוטי ארואסטי. עיניים כחולות ענקיות שהיו לוכדות אותך במבטן הטוב. השמש תמיד בצבצה בין שיערות ראשו הבלונדיני. הקצוות השרופים, כמעט לבנים, היוו מסגרת מלאכית לפניו המושלמים.

כול הנערות בשכונה היו מאוהבות בו וגם אני קצת.

ביוני 74', כשאבי חזר, הייתי בת 14, תלמידת תיכון. גרנו ברחוב מימון, בתים בני 2 קומות, גינות מטופחות, מלאות בעצי פרי ושיחי שושנים. כולם מכירים את כולם, דלתות פתוחות. ערב רב של ריח תבשילי עדות נישא באוויר.

יום  לפני החזרה מהשבי, נדמה היה כי חג העצמאות הגיע. כול הרחוב קושט בשרשראות של נוריות צבעוניות, מנצנצות, שנקנו בחנות של הבוכרי במסילת ישרים, הנורות נכרכו כמו נחשים סביב עמודי התאורה ולפתו בחוזקה את עצי הבוסתן בחצרות הבתים.

אבי צוקר חזר מהשבי הסורי לאחר 8 חודשים, ומי שלא ראה שמחה כזו ברחוב מימון הקטן בדרום תל אביב, לא ראה שמחה מימיו. אבי היה יפה כמו אל יווני, בחור בן 19 בנוי לתלפיות

דגלי ישראל, מאולתרים מסדינים לבנים, קישטו את המרפסות הקטנות בבתים. בכניסה לרחוב נתלה שלט ענק שהכינו הילדים "ברוך שובך הביתה". נדמה היה שגם העצים, המדרכות והבתים הקטנים מחכים בהתרגשות לבואו של אבי. ביתו של אבי קושט באלפי פרחים ודגלים וחיכה לבואו.

ביום החזרה מהשבי, התאספו כול אנשי השכונה, החל משעות הבוקר והמתינו לבואו של אבי. בקצה הרחוב עמדו על המשמר מספר נערים, לראות אם המכונית שמסיעה אותו מגיעה ולהודיע לכולם.

לקראת הצהריים הגיעו צלמי העיתונות ואז הבנו כי תכף הוא מגיע.

"הוא הגיע", צעק יוסי מהמרפסת בבית בקצה הרחוב וכולנו רצנו לעבר המונית שנעצרה, צועקים: אבי ,אבי ,אבי. אבי יצא מהמכונית, מיד הרימו אותו מספר גברים חסונים על הידיים ונשאו אותו עד לקומה השנייה בבית הפינתי של הוריו.

הדירה הקטנה התמלאה בשכנים ומכרים, כולם רצו לגעת בו, לחבק, לנשק. צלמי העיתונות נדחפו מכול עבר והחלו לצלם אותו.

עמדתי למטה ברחוב, מתחת למרפסת ביתו, דמעות זלגו על לחיי, חיכיתי יחד עם כולם לראות אותו עוד קצת. אבי יצא למרפסת הקטנה, חיוך גדול על פניו, הוא נפנף בידיו לשלום. פניו היו חיוורות, צבען אפור, שיער קצוץ, כמעט קירח. עיניו שהיו תמיד כחולות כמו הים, נראו לי פתאום אפורות.

גופו היה כחוש, שפוף קמעה, מידיו נתלשו הציפורניים והיה אפשר להבחין בכך מרחוק. הוא הביט לכל עבר, נופף מדי פעם למכר אחר ברחוב. עייף ותשוש נכנס חזרה לביתו.

אבי יצא למרפסת הקטנה. גופו היה כחוש, שפוף קמעה, מידיו נתלשו הציפורניים והיה אפשר להבחין בכך מרחוק. הוא הביט לכל עבר, נופף מדי פעם למכר אחר ברחוב. עייף ותשוש נכנס חזרה לביתו

עמדתי שם עוד שעה ארוכה, יחד עם כולם, מסרבת לחזור הביתה. השכנה מהקומה הראשונה יצאה מהבית וחילקה לכולם סוכריות. לקראת ערב, בחוסר ברירה כמעט, חזרנו כולם לבתינו, ברדיו ניגנו את השיר "כמה טוב שבאת הביתה".

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.