בנאומו האחרון במועצה האטלנטית בוושינגטון, פרס שר החוץ האמריקאי היוצא טוני בלינקן, את תוכניתו ליום שאחרי המלחמה בעזה. תוכנית נכונה וראויה, שעיקרה הקמת מנגנון שלטוני שבסיסו הפיכת הגדה ורצועת עזה ליישות אחת בהובלת הרשות הפלסטינית, בתמיכה בינלאומית וערבית.

נאום בלינקן מהווה את אקורד הסיום של מעורבות ממשל ביידן באזור, ומסמל יותר מכל את הכוונות הטובות לסייע לישראל מחד ואת הכישלון להוציא את מדיניותו אל הפועל מאידך. לאורך כל הדרך ממשל ביידן שם על השולחן את הרעיונות הטובים והנכונים ביותר, אך נכשל במימושם.

נאום בלינקן מהווה את אקורד הסיום של מעורבות ממשל ביידן באזור, ומסמל יותר מכל את הכוונות הטובות לסייע לישראל ואת הרעיונות הנכונים מחד, ואת הכישלון להוציא את מדיניותו אל הפועל מאידך

בנימין נתניהו, ראש הממשלה שכשל בשבעה באוקטובר, הפך בחודשים שלאחר הטבח ל"עכבר ששאג", מנהיג מדינה פצועה וכואבת, שהצליח להפחיד את המעצמה החזקה בעולם.

באופן חסר עכבות, כשהוא מאמין (כנראה שלא בצדק) שדונלד טראמפ לצידו, סנט נתניהו ותקף את ג'ו ביידן וממשלו, אם בעצמו ואם באמצעות שליחיו ומקורביו, והכניס את הממשל האמריקאי כולו לעמדת התגוננות ולצידה להתפרקות מרוב מנגנוני הלחץ שהיו לו.

במקום להוביל את האזור כולו ליום שאחרי, ניהל ממשל ביידן עם ממשלת ישראל סוג של ריקוד טנגו מוזר, כשכל צעד קדימה, מלווה בשני צעדים לאחור. כל דרישה או אולטימטום, לוו מייד לאחר מכן באמירות מתגוננות שניסו להמעיט בחשיבותם. כל ביקורת על מדיניות נתניהו לוותה בראיונות, שהטילו את עיקר האשם על היעדר עסקה על חמאס.

נתניהו, שהפחד שלו מאיתמר בן גביר ומבצלאל סמוטריץ' הפך לבסיס מדיניותו, הצליח לנטרל את כל מנופי הלחץ האמריקאים, כמעט ללא התנגדות. נתניהו ניצח על מקהלה ימנית, ישראלית ואמריקאית שערערה את ממשל ביידן, שחשש כי יתוייג כ"אנטי ישראלי".

תוצאות הבחירות הוכיחו כי לחשש הדמוקרטי לא היה ביסוס, כשבניגוד לרוב קבוצות האוכלוסייה האחרות בהן גדלה התמיכה בטראמפ, היהודים הצביעו לקמלה האריס ב-2024 באחוזים גבוהים כפי שקורה בכל מערכת בחירות. אבל הפחד עשה את שלו.

נתניהו, שהפחד שלו מבן גביר וסמוטריץ' הפך לבסיס מדיניותו, הצליח לנטרל את כל מנופי הלחץ האמריקאים, כמעט ללא התנגדות. נתניהו ניצח על מקהלה ימנית, ישראלית ואמריקאית שערערה את ממשל ביידן

התוצאה של העימות המבויים עם הממשל האמריקאי, לצד הבחירות הקרבות ובאות לנשיאות והחולשה הדמוקרטית לקראתן, היתה שיתוק של מרבית מנופי הלחץ האמריקאים על ממשלת ישראל.

הדרישות של הממשל מישראל היו מוצדקות – קידום תוכנית ליום שאחרי בתיאום עם הרשות הפלסטינית ומדינות ערב, והדרישות הבסיסיות לפיהן גם במלחמה מוצדקת צריך להילחם כפי שדמוקרטיות נלחמות לפי כללי הדין הבינלאומי, להפריד בין חמאס לאוכלוסייה האזרחית ולאפשר סיוע הומניטרי.

אבל ההיענות הישראלית הייתה חלקית בלבד. היו מעט ניסיונות של הממשל לעשות שימוש במנופים, שנתניהו בחר להפוך אותם לגדולים בהרבה ממה שהיו באמת. כך הצליח לצייר באופן מעוות את הממשל הציוני ביותר בתולדות ארצות הברית, ככזה שמסכן את ביטחונה של מדינת ישראל.

מה שהיה חסר לאורך כל הדרך זו חד משמעיות – וחסרונה הוא שהביא לכך שנתניהו בחר בחשש מהשותפים הקואליציוניים שלו, על פני דרישותיה של בעלת הברית החזקה והחשובה ביותר של ישראל.

בלינקן הגיע לכאן פעמים רבות, שליחים באו והלכו, אך כולם קיבלו את אותו היחס של הנהוני ראש ומריחת זמן, מבלי שהייתה לממשלה הישראלית תחושת דחיפות להתכנס לקבלת החלטות לשחרור החטופים או לעיצוב היום שאחרי המלחמה.

מה שהיה חסר לאורך כל הדרך זו חד משמעיות – וחסרונה הוא שהביא לכך שנתניהו בחר בחשש מהשותפים הקואליציוניים שלו, על פני דרישותיה של בעלת הברית החזקה והחשובה ביותר של ישראל

המעורבות הפעילה בשבוע האחרון של סטיב וויטקוף, השליח המיועד של טראמפ לאזור, הוכיחה כי מה שהיה לא יהיה. ממשל טראמפ לא מגיע אמנם עם סט הערכים והתוכניות של ממשל ביידן, אך עם שני דברים אחרים, שאולי יהיה ביכולתם סוף סוף להוציא את האזור מהשיתוק שדבק בו – חד משמעיות ומנופי לחץ.

אחרי שלאורך השנה האחרונה, הימין הישראלי הילל ושיבח את טראמפ והציגו כמעט כמושיע ישראל, יקשה עליהם להציגו באופן הפוך, מה גם שטראמפ כנשיא בקדנציה שנייה, לא עומד בפני בחירות.

ההתייצבות של נתניהו במשרדו במהלך השבת כדי להיפגש עם השליח סטיב וויטקוף, מלמדת גם היא עד כמה מה שהיה לא יהיה. וויטקוף הוא שקבע את לוח הזמנים ולא אפשר לנתניהו למרוח את הזמן כהרגלו, גם כשחיי החטופים על המאזניים.

אלו, בצירוף התקווה של טראמפ לזכות בפרס נובל לשלום, יכולים להשפיע על עתידנו הרבה יותר מהמילים היפות והתוכניות הנכונות של אנשי ממשל ביידן.

טוב עשה בלינקן שהציג את תוכניתו ליום שאחרי בעזה, אולי ממשל טראמפ יצליח היכן שנכשלו קודמיו, הן ביישום התוכנית הזו, כמו גם בהחזרת כל החטופים, סיום המלחמה וקידום עסקת הנורמליזציה האזורית שלצידה מתן האופק המדיני לפלסטינים.

הנשיא ביידן ייזכר לנצח כמי שעמד לצד ישראל בשעתה הקשה ביותר. מי שה-DON'T המפורסם שלו הדהד בכל רחבי המזרח התיכון, שנושאות המטוסים ששלח הרתיעו את אויבינו. נשיא שמחויבותו לביטחון ישראל הייתה מלאה ושהסיוע שהעביר היה חשוב לחוסנה של המדינה, בטח בחלקה הראשון של המלחמה, כאשר לא היה עוררין על צדקתה.

ממשל טראמפ לא מגיע אמנם עם סט הערכים והתוכניות של ממשל ביידן, אך עם שני דברים אחרים, שאולי יהיה ביכולתם סוף סוף להוציא את האזור מהשיתוק שדבק בו – חד משמעיות ומנופי לחץ

אבל יש לקח נוסף מתקופתו של ביידן והוא שההתנגדות לשימוש במנופים אמריקאים אינה מסייעת למדינת ישראל, אלא לממשלות הימין כאן, שעתיד ישראל פחות מעניין אותן מאשר החזונות המשיחיים וההישרדות הפוליטית שלהן.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.