הופעת הספר "וכיתתו" מאת אלון ליאל ויהודה ליטני ז"ל (הוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד), היא מאורע של חג. הספר עוסק בפתרון לכאורה אפשרי, ואף יעיל, של סכסוכים עקובים מדם ברחבי העולם תוך התייחסות לאזורנו.

מאז הופעת הספר התבהר קצת עולמם של אנשי שמאל רבים; אלה שחשים בטעות כי הם עומדים אחרונים על איזו חומה שנפרצה מזמן. והם מתחילים לפקפק אם לא אבדה להם צלילות-השיקול. אך הספר נתקל גם בביקורת, כמי שמבטא "משאלת לב קיטשית" וניחן ב"תמימות חולמים רומנטית".

מאז הופעת הספר התבהר קצת עולמם של אנשי שמאל רבים; אלה שחשים בטעות כי הם עומדים אחרונים על איזו חומה שנפרצה מזמן. והם מתחילים לפקפק אם לא אבדה להם צלילות השיקול

ד"ר אלון ליאל, דיפלומט ואיש אקדמיה בתחום היחסים הבינלאומיים והעיתונאי יהודה ליטני ז"ל שסיקר במשך עשרות שנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב"הארץ" לקחו על עצמם משימה כבירה: לחשוף את הפסיכולוגיה המסובכת, לגלות את מעמקי הנפש, את החיבוטים, את מערכות-ההגאים-והבלמים שבכוחם להביא סכסוכים בינלאומיים לסיומם.

עטיפת הספר "וכיתתו" של אלון ליאל ויהודה ליטני

מה שיפה כל כך, מיוחד ומקורי בספר, שהוא לא עוסק בסכמות, בנוסחאות מכניות או במבנים אידיאולוגים שמקדמים הסכמים. היפוכו של דבר, השניים עורכים ראיונות אישיים מרתקים ומרגשים עם אנשים, שהיו מעורבים בסכסוכים או שהיו משקיפים ועדים שלהם כדי להוכיח שהאתגר נמצא במקום אחר – עמוק בתוך גבולות הטבע האנושי והסגולות האנושיות.

מדובר באתגר מתון, כמעט אפשר לומר טבעי או אנין, שבכוחו להסדיר כל סכסוך, גם האכזרי ביותר. מדובר במשהו יסודי, טבעי ובסיסי, פשוט להבנה הגם שמורכב לביצוע והוא – חובה מוקדמת לכונן רחשי כבוד הדדי בין הניצים היריבים.

אחד היסודות המהותיים ביותר המאפשרים פתרון של שלום, קובעים השניים, אולי ברוח א"ד גורדון, הוא עקרון ה"הדדיות של כבוד", תוך סילוק השחצנות, הבוז והעוינות כלפי היריב.

כמובן, במציאות הנחשבת חסרת-פתרון כשלנו, עם הגזענות, עם תביעה לגבולות ההבטחה ואמונה שלמה בביאת הגואל – בהידברות עם הפלסטינים יקשה על הנושאים ונותנים לכונן תחושות של כבוד הדדי. מה גם שאין הדדיות של כבוד בתוך החברה הישראלית עצמה בין אשכנזים, ספרדים, חרדים וערבים.

לכן, אתגר "אנין" זה נראה כמו הזיה או חלום. אך ליאל וליטני טוענים שמדובר בדבר מעשי שעלה יפה באזורי סכסוך אחרים. וכי אפשר לעשות מעשה ולהפשיל שרוולים, ועם אופטימיות עוקרת הרים ו"דף חדש" אז – "יכול נוכל".

אחד היסודות המהותיים ביותר המאפשרים פתרון של שלום, קובעים אלון ליאל ויהודה ליטני ז"ל, אולי ברוח א"ד גורדון, הוא עקרון ה"הדדיות של כבוד", תוך סילוק השחצנות, הבוז והעוינות כלפי היריב

הספר, כאמור, משרטט דרך עיני משקיפים ומעורבים, באמצעות ריתמוס אנושי, מגוון ומורכב, את הסכסוכים האלימים והקשים ביותר שנודעו בעידן שלנו –  סכסוך דתי בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד, סכסוך לאומי בין הטורקים והיוונים בקפריסין וסכסוך על רקע גזעי בין השחורים והלבנים בדרום אפריקה.

ב-1974 פלשה טורקיה לקפריסין והשתלטה על צפונו. ב-1983 הכריז המיעוט הטורקי הקפריסאי על הקמת רפובליקה טורקית של צפון קפריסין. במשך שנים רבות התנהל משא ומתן לאיחוד האי ללא הצלחה וחלוקת האי נשמרת לצד שכנות סבירה.

המחברים מביאים את דבריו של גלפקוס קלירידיס, יווני-קפריסאי שהיה נשיא קפריסין במשך עשור:

"הקונפליקט הוא לא בקרב הציבור הרחב – זהו קונפליקט אך ורק בין פוליטיקאים. לכן יבוא בעתיד שלום מלא בין שני קנטונים".

אירלנד ידעה שנים ארוכות של מהומות דמים בין קתולים ופרוטסטנטים שלוו באכזריות חסרת תקדים עם הרג המוני והתעללויות פיזיות. הסכם השלום נחתם 4 שנים לאחר שהצבא האירי הרפובליקאי הקתולי הכריז על הפסקת אש (1994). בהתאם להסכם מורכב, בריטניה שנקראה להגן על המיעוט הקתולי, ממשיכה לשלוט בצפון אירלנד.

ב-2008 ליאל וליטני ביקרו בצפון אירלנד וניהלו 15 ראיונות המשקפים את הרגיעה ההדרגתית. הנימה העולה מהשיחות היא ההבנה העמוקה אליה הגיעו הצדדים הניצים כי "מה ששנוא עליך אל תעשה אף לאויבך".

ב-2008 ליאל וליטני ביקרו בצפון אירלנד וניהלו 15 ראיונות המשקפים את הרגיעה ההדרגתית. הנימה העולה מהשיחות היא ההבנה העמוקה אליה הגיעו הצדדים הניצים: "מה ששנוא עליך אל תעשה אף לאויבך"

מייריד מגוויר, כלת פרס נובל לשלום סיפרה שהאזרחים הבינו לבסוף שאלימות מביאה רק עוד אלימות, וכי אווירת הייאוש היא זו שאפשרה לחברה האזרחית לקום ולעצור את ההידרדרות "השלום נבנה מלמטה, במצעדי המחאה של העם", סיפרה.

הניצחון של נלסון מנדלה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה שנערכו ב-1994 הביא להקמת ממשלת אחדות, שכללה גם את המפלגה הלאומית של פרדריק וילם דה-קלרק, מכוננת האפרטהייד בזמנו. מנדלה ביקש לרפא את האומה מפצעיה בתהליך של קתרזיס לאומי והקים לשם כך ועדת פיוס. אך הפיוס התקשה לבוא ודרום אפריקה של ימינו עדיין כאובה.

המסע שליאל וליטני עורכים נמשך יותר מחמש עשרה שנה. כלפי האידיאולוגיה של היריבים הניצים העומדים משני צדי המתרסים, מתייחסים השניים מעט בספקנות, כאומרים: אכן, אנשים מחזיקים בכל מיני דעות, אלא שהדעות אינן אלא גלגול מרוסן ומהוגן של יצרי לב ורגשות – והם המכריעים במשא ומתן ובהסכמים לשלום. יש לפרוץ את גבולות התרבות, ולחפש את האנושיות החבויה מתחת לקרומיה, עם סבלנות לבני-גוונים ולמשחקי אור-וצל.

לדעתם – וזה עולה מהראיונות האישיים הרבים – יש להבקיע עמוק, אל זרמי כוח וזרמי רוח ואל כל מה שאפשר למצוא מתחת לציוויליזציה – ולהגיע אל האדם עצמו. גם אם הוא היריב המר ביותר שלך, אפשר לרדת אתו אל עומק החוויה הראשונית שבחיים – חמלה והכרה בסבלו של האויב ובכאבו, מתוך כמיהה למכנה משותף ותקווה לשיתוף.

ואמנם, לטלאפה מפאללה, שעסק בפעילות אלימה נגד משטר האפרטהייד, סיפר להם שלימים הבין זאת:

"אני כבר לא מאמין באלימות כמענה לאלימות".

לדעתם, וזה עולה מהראיונות, יש להבקיע עמוק, אל מתחת לציוויליזציה, ולהגיע אל האדם עצמו. גם אם הוא יריבך המר ביותר, אפשר לרדת אתו לעומק החוויה הראשונית – חמלה והכרה בסבל האויב

הספר מרתק כל כך, כי ביסודו מונחת תובנה שהיא עניין דק שכמעט אי אפשר לקבוע אותו במושגי מדע היחסים הבינלאומיים, והוא – שביסוד הסכסוכים ופתרונם עומד האדם הבודד עם חמלה וסליחה. ועליו טבוע חותם האחריות הכבירה – להסיר כל צל של פוזה, זיוף או שקר כדי להשיג הסכם מדיני עם יריבו.

מסתמא בספר אם כן, פקפוק עמוק בכוחם של ארגון, מפלגה, מדינה, ככאלה, לתקן את העולם. ההליכה היא אל היחיד, אל האדם הבודד שבצד הנגדי, תוך השמטת כל ערמומיות, אכזריות, מניפולטיביות, התבהמות.

יש לבוא ולחפש איזו דלת-סתר אנושית שבעדה אפשר להגיע מן "המרתף המעופש" ישר אל עליית הגג, אומרים המחברים. ומסכסוך הדמים להוציא מתק-סתרים אנושי. והכול לא בפיטומי-מליצות ולא בעורמת-תכסיסים אלא בזכות אותה תחושה של אחריות הדדית אנושית ועמוקה.

ועל פי הצער – השכר. כעומק הפצע – כן כוח הזעקה להדדיות של כבוד. כשהצד החזק בסכסוך אמור לשאוף דווקא לחזק את הצד החלש ולהעצים את כבודו ואת ביטחונו העצמי; וזאת, מתוך אינטרס קיומי משותף.

תובנה זו אליה הגיעו שני הסופרים יפה וטובה לדבריהם לגבי כל הסכסוכים האמורים, וכנראה, לכול סכסוך באשר-הוא. וזאת הגם שהמציאות בקפריסין אינה דומה לזו שבצפון אירלנד וזו אינה זהה למציאות שבדרום אפריקה וכולן אינן דומות למציאות הישראלית-פלסטינית.

הם מפקפקים בכוחם של ארגון, מפלגה, מדינה, ככאלה, לתקן את העולם. ההליכה היא אל היחיד, אל האדם הבודד שבצד הנגדי, תוך השמטת כל ערמומיות, אכזריות, מניפולטיביות, התבהמות

אלא שלטענתם, הסימטריה מצויה בתוך האיבה המרה והעקבית ומרחץ הדמים, שעשויים, בתנאים של אנושיות, להתחלף בהבנה הדדית ובהסכם. ואמנם, בעוד המציאות הישראלית-פלסטינית מדממת, באירלנד שנקטה מדיניות כזאת, כבר קיים הסכם המיושם בהצלחה. בקפריסין הסכסוך אמנם לא נפתר, אך נשלט ואינו מביא עוד לשפיכות דמים. בדרום אפריקה הסכסוך נפתר במלואו, אף שהשלווה המיוחלת לא הגיעה.

למרבה הפלא, את התובנה החשובה והאנושית הזו קיבלו שני הסופרים לא מאנשי רוח או אנשי מדע המדינה או מנהיגים מהוללים, אלא מפיו של ניאזי איידניז – מסעדן ומלונאי קפריסאי בא בימים, שמעולם לא היה מעורב בפוליטיקה.

המסר שלו עם תום הקרבות באי היה פשוט ביותר: רגשי נקם ושנאה מצטברים אצל הצדדים במהירות, בעיקר בזמן האירועים האלימים, אבל אם מצליחים להיכנס בכנות וביושר לנעלי האויב, ממש בגובה העיניים, ולהבין מה עבר גם עליו, אפשר לאפסן את תחושות הפחד והשנאה ולנוע קדימה להסכם מתוך שוויון של כבוד. על פי נאזי, בסכסוך אלים כולם בעצם קורבנות – אף אם עשרות שנים יכולות לחלוף עד שאתה מבין שגם הצד השני קורבן ולא רק אתה.

ספר זה יוצא נגד "עובדות החיים" הנוהגות פה, ונגד "ההתפכחות" שלקו בה רבים אחרי השבעה באוקטובר. תפיסה לפיה אל הערבים אפשר לדבר רק בכוח, ובעצם – אל כל העולם אפשר לדבר רק בכוח ובלי מוסר כליות, ומי שנרמס – נרמס, כי "ככה עושים כולם".

ואמנם, אנחנו כולנו, כעם וכיחידים, הולכים ומתרגלים לחיות בעולם ובמזרח תיכון על פי תורת "רק כך" ו"רק בכוח".

הספר יוצא נגד "עובדות החיים" הנוהגות פה, ונגד "ההתפכחות" שלקו בה רבים אחרי השבעה באוקטובר. תפיסה לפיה אל הערבים, ובעצם אל כל העולם, אפשר לדבר רק בכוח ובלי מוסר כליות

אלא שאז, בינך לבין עצמך אתה חושב אם כן, מה נורא המקום הזה, אם הלב חוגג ומשבח את ליאל וליטני על שהם מייעצים לעשות מה שכל ילד יודע לעשות (עד שהילד "מתפכח"): להשתמש נכונה ברגשות – שימוש אנושי, מושכל, מואר ונכון.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.