עם בנימין נתניהו מחייך לצדו, דונלד טראמפ הצהיר השבוע שארצות הברית תשתלט על עזה, תבצע טרנספר לאוכלוסייה המקומית ותפתח את הנדל"ן שם, משל היה מדובר בריביירה שנייה.

"היינו כחולמים" צייץ עמית סגל, התקשורת איבדה את עצמה לדעת והימין המשיחי הגיב בצהלות ודמעות של אושר כאילו היה זה כ"ט בנובמבר. ולמקרה שמישהו העלה בדעתו אחרת, מנהיגי "האופוזיציה" – אתם יודעים, אלה שאמורים להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית וערכית לשלטון הנוכחי – מיהרו להצטרף לחגיגה ולברך על דברי הגביר המנותק והמשובש מאמריקה.

"היינו כחולמים" צייץ עמית סגל. התקשורת איבדה עצמה לדעת והימין המשיחי הגיב בדמעות אושר משל היה זה כ"ט בנובמבר. גם מנהיגי "האופוזיציה" מיהרו להצטרף ולברך על דברי הגביר המשובש מאמריקה

נתחיל בשורה התחתונה: הסיכוי שההצהרה הזו תקרום עור וגידים קלוש. טראמפ מצהיר על הרבה דברים, מעורר תגובות תדהמה – ואז יורד מהעץ. הפרשנים הפוליטיים שמבקשים לנתח את מהלכיו מציעים שלל אסטרטגיות מתוחכמות, אבל כפסיכולוג, הייתי נמנע בשלב זה מלקבוע דבר.

אם כבר, אני חושב שכל אותם פרשנים הם גם בני אדם מבוהלים שעומדים באימה מול אדם מופרע לחלוטין ופונים אל ההיגיון השורר בתוך עולמם הפנימי בניסיון נואש לייחס רציונליות כלשהי למהלכיו הקפריזיים.

אבל ניסיון זה כנראה נידון לכישלון. טראמפ אומר דבר והיפוכו לא כדי לשדר "שבעל הבית השתגע" אלא כי במבנה הנפשי שלו זה אפשרי לחלוטין: הפכים יכולים לדור ביחד, והמציאות החיצונית לעולם לא מאתגרת את הסתירה הפנימית.

עבור אדם שבעיניי עצמו לעולם לא מסוגל לטעות, אין שום בעיה להגיד משהו אחד ואז את ההפך המוחלט. אצל טראמפ אין חשיבות למילים הנאמרות אלא רק לעצם הכאוס שהן משקפות – ומגלגלות החוצה אל העולם.

באחת מקבוצות הדיון הפוליטיות שבהן אני חבר, עלו בשעות שאחרי הנאום אסוציאציות לטלוויזיה במעגל סגור ולתכניות ריאליטי. האסוציאציות עלו בהקשרים שונים ולאו דווקא בהקשר של הצהרת טראמפ. חלק מהאסוציאציות היו גם שלי. חשבתי על הסרטים "העולם של טרומן" ו"שאטר איילנד" ועל האפשרות שאנחנו חיים בתוך הכלאה פסיכוטית שלהם.

אם כבר, כפסיכולוג אני חושב שאותם פרשנים הם גם בני אדם מבוהלים שעומדים באימה מול אדם מופרע לחלוטין ופונים אל ההיגיון השורר בתוך עולמם הפנימי, בניסיון נואש לייחס רציונליות כלשהי למהלכיו הקפריזיים

האסוציאציות האלה יכולות להצביע על גודל הקרע שמתרחש לנגד עינינו במרקם של המציאות הנורמלית. המציאות של הסדר התקין של הדברים, מציאות שבה טוב הוא טוב ורע הוא רע – עוברת התקפה פרוורטית אלימה. מתקפה המבקשת להפוך אותה על הראש ולהציג בפנינו מציאות שבה הרע מתחזה לטוב בצורה מתוחכמת, שלא נתונה בקלות לביקורת שיפוטית.

ואל מול הקרע הזה, חלקים גדולים מהציבור, שמרגישים את רעידת האדמה המתחוללת, גם אם אינם יודעים לשיים אותה בדיוק – כמו שעכברים לכאורה יודעים להרגיש מתי הספינה עומדת לטבוע, מנסים להיאחז חזק חזק בסדר – גם אם הסדר עצמו כבר פרוורטי לחלוטין. גם אם זה סדר שאסור בשום פנים ואופן להשלים איתו.

זה הניסיון להיאחז בשגרת החיים הרגילה, להמשיך לעבוד, לבלות, לגדל ילדים, להשקיע בקריירה ולתכנן תוכניות כאילו שאנחנו לא חיים במציאות פרוורטית. זו מציאות שבה אנחנו עוצרים מדי שבוע לכמה שעות כדי לצפות בשידורי ריאליטי של חזרת חטופים מגיהינום נוראי, מתאמצים לחשוב שזה אירוע משמח ולהדחיק את כל הטראומה שעוטפת אותו, לחוות קתרזיס מדומה – ולהמשיך בענייננו – לא לפני שאנחנו מביעים תקווה שכולם יחזרו. וכן, גם הנכונות לדון באופן מעשי ברעיון של טרנספר שייכת למחוזות הפרוורסיה, שבה רעיון עוועים בלתי מוסרי בעליל יכול להפוך לרעיון לגיטימי לדיון.

טראמפ ונתניהו לא יביאו בשורה או גאולה. הם לא יזוהו עם פעמי משיח אלא רק עם הדלוזיה המשיחית לגביהם. כשעמית סגל מצייץ "היינו כחולמים", הלא-מודע שלו בעצם מודה בכך שהבשורה על פי טראמפ חסרת אחיזה במציאות, שהפנטזיות המשיחיות הן בדיוק זה – פנטזיות. ולכן הדבקות הקנאית בהן תוביל לחורבן, כפי שתמיד קרה לאורך ההיסטוריה.

בציוץ של סגל, הלא-מודע שלו בעצם מודה שהבשורה על פי טראמפ חסרת אחיזה במציאות, שהפנטזיות המשיחיות הן פנטזיות. ולכן הדבקות הקנאית בהן תוביל לחורבן, כפי שתמיד קרה לאורך ההיסטוריה

כי בסוף יש מציאות. בסוף יש עובדות. בסוף יש אמת – ואין זה משנה איזה הצהרות מצהירים לגביהן. אם נקרא ליום לילה וללילה יום, לא יהיה בכך כדי לשנות את סדרי העולם. אם נמחק מהרשתות את כל המידע לגבי מחלות מסוימות, הן לא תפסקנה להתקיים. אם נטען שאין משבר אקלים – קרחונים לא יפסיקו להימס ופני הים לא יפסיקו לעלות. באותו אופן, בעזה יושבים קרוב לשני מיליון איש וגם אם חלקם יעזבו מרצון, רובם לא הולכים לשום מקום.

אינני יודע אם טראמפ מאמין למילים היוצאות מפיו. אני מניח שהוא עצמו מעולם לא התעכב על השאלה. נתניהו כמובן ציניקן גמור ואכזרי, שירכב על הדברים המופרעים ביותר, ביודעו שהם כאלה, רק כדי לשרוד בשלטון. העניין הוא הציבור הלא מבוטל שמתמלא להט ותקווה אל מול הדברים – ושבאמת מאמין בהיתכנות שלהם.

נהוג להפליא בשבח הערכים המשותפים לישראל ולארצות הברית. כרגע משותף לנו דבר נוסף: בראש כל מדינה עומד אדם המרכז עוצמה אדירה ושנותן לציבור שלם להאמין שאפשר לחיות במציאות שבה לא חלה עליו שום מגבלה ושאפשר לממש בה כל פנטזיה – ולעולם לא לקבל עליה אחריות או לשלם עליה מחיר. זה הפיתוי האדיר שהם מציעים, האבן השואבת של התמיכה בהם – וגם הסכנה הנוראית שנשקפת משלטונם.

איני יודע אם טראמפ מאמין למילים היוצאות מפיו. נתניהו כמובן ציניקן גמור ואכזרי, שירכב על הדברים המופרעים ביותר כדי לשרוד בשלטון. העניין הוא הציבור הלא מבוטל שמתמלא להט ותקווה מול הדברים

ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים עולמיים שמנותקים מהמציאות במובן זה שהם מאמינים לא רק ביכולתם אלא גם בזכותם לעשות ככול העולה על רוחם בלי לשלם מחיר, מתגלים מהר מאוד כסכנה לכלל האנושות. השילוב של טראמפ ונתניהו אינו שונה.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.