דונלד טראמפ, המכיר את עזה ממסכי הטלוויזיה וחרצובות לשונו משוחררות לחלוטין, יכול היה ללא שום הכנה ובחינה מוקדמות עם צוותו ומומחי משרדי החוץ וההגנה להטיל פצצה מדינית בהכריזו על התוכנית להעברת תושבי רצועת עזה לארצות אחרות כדי להפכה לנווה פורח לאורך חופי הים התיכון.

למרות אישיותו המוחצנת, הססגונית והבלתי קונבנציונלית, מדובר היה ברעיון מהפכני. לו הוא היה נשיא של מדינה קטנה עם כל סמכויותיו, טראמפ היה דומה לשליטים רודניים מסוגם של מועמר קדאפי בלוב או אידי אמין באוגנדה שבהתנהלותם הגרוטסקית הפכו ללעג ולקלס בזירה הבינלאומית.

אבל, טראמפ הוא נשיאה של המעצמה הגדולה והחזקה בתבל וכל מלה היוצאת מפיו או מתחת לידיו מהדהדת תוך שניות מקצה העולם לקצהו ומחייבת התייחסות ותגובה ללא קשר לתוכנה.

טראמפ הוא נשיאה של המעצמה הגדולה והחזקה בתבל, וכל מלה היוצאת מפיו או מתחת לידיו מהדהדת תוך שניות מקצה העולם לקצהו ומחייבת התייחסות ותגובה, ללא קשר לתוכנה

צריך לזכור שזהו האיש שבהיותו נשיא הציע להשתמש בתכשירי ניקוי במאבק נגד הקורונה, שמעולם לא הכיר בהפסדו בבחירות 2020 וממשיך היום ברעיונות חדשים להציע לקנדה להפוך למדינה ה-51 בארה"ב, לספח את גרינלנד או להשתלט על תעלת פנמה.

בישראל קיבל הימין כפשוטה ובשמחה גדולה את הכרזתו בעקבות נתניהו, שאמנם הופתע ממנה אבל מיהר בתגובה פבלובית להלל את הרעיון כפורץ דרך לפתור את בעיית עזה המדממת.

שר הבטחון ישראל כ"ץ מצדו "הנחה" את צה"ל לבחון דרכים לפינוי העזתים בדרך היבשה, אוויר והים – אותו כ"ץ שהבטיח מיד אחרי 7 באוקטובר לא להעביר להם מים, דלק וחשמל.

בעלי בריתו של נתניהו בממשלה רואים לנגד עיניהם את רצועת עזה מוכנה להתיישבות חדשה וסומכים על טראמפ כי יספק את הנדוניה, למרות שכבר הספיק לתקן כמה נקודות בתוכניתו.

אז מילא טראמפ, שמבחינתו גם הרעיון הזה נולד מחשיבה עסקית טהורה, ללא כל הקשר לשאלת הלאומיות וכיצד המוסלמים מקדשים את הקשר לאדמותיהם.

אבל נתניהו, שחי ליד העזתים, שמכיר את ההיסטוריה המשותפת ולמרות זאת לא השכיל להבין אותם עד 7 באוקטובר, אמור להבין, גם אם זה נוגד את תפיסותיו, כי הרעיון של טראמפ נדון לכישלון, כפי שכשלו נשיאי ארה"ב בעיראק ואפגניסטן כאשר חשבו שניתן להחיל בכוח על המקומיים ערכים של העולם המערבי.

מן הסתם נתניהו לא זכר או אולי בכלל לא יודע כי רעיונות על הגירת העזתים נדונו בחשאיות ברמה ממשלתית מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ואחת התוצאות הייתה מעברם של צעירים לירדן, הצטרפותם ליחידות הפת"ח שערפאת ארגן ופעולות חבלה בשטחנו בסוף שנות ה-60.

רעיונות על הגירת העזתים נדונו בחשאיות ברמה ממשלתית מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ואחת התוצאות הייתה מעברם של צעירים לירדן, הצטרפותם ליחידות הפת"ח שערפאת ארגן ופעולות חבלה בשטחנו

כאן טמונה המלכודת לתוכה נקלעת ישראל בימים אלה: מחד גיסא, המאבק המיידי מול חמאס חייב להתמקד בהחזרת החטופים הנותרים, החיים והמתים, כי מטרות המלחמה האחרות – פירוק כוחו הצבאי ומיטוט שלטונו לא הושגו במלואם.

השגת המטרה החשובה באמת תלויה בתמורות שישראל תידרש לשלם עד החטוף האחרון. כל חשיבה או אמירה על חידוש המלחמה היא הזיה המסכנת את חייהם של מי שנותרו מאחור.

מאידך גיסא, התלות במדיניותו של טראמפ היא מוחלטת, ומשמעותה כי ככל שמדיניות זו תהיה פתלתלה והפכפכה, כפי שלא אחת קורה אצלו, ישראל תיאלץ להתיישר בלית ברירה, כפי שעשתה השבוע כשתבעה את שחרור כל החטופים עד צהרי השבת, וזאת למרות שנתניהו מבין ויודע כי זה לא בר ביצוע וגם מנוגד להסכם החתום.

על רקע זה אני מציע כאן תסריט אפשרי: לאחר דיונים ובחינות אלטרנטיבות עם בעלי העניין במזרח התיכון, טראמפ מגיע למסקנה כי רעיון הפיכת רצועת עזה לאתר נופש שוקק חיים יקרום אור וגידים לא על ידי "ייבוש הבריכה" אלא ב"החלפת המים".

רוצה לומר, השלטון ברצועה יעבור לידי הרשות הפלסטינית המוכרת בעולם הרחב ומעליה פיקוח של מדינות ערב – דוגמת שלטון ארבעת המעצמות על גרמניה ושלטון אמריקאי על יפן בתום מלחמת העולם השנייה. בשני המקרים מדובר היה בתקופת מעבר של מספר שנים במהלכן שתי המדינות המובסות הצליחו להשתקם ולעמוד על רגליהן.

מטבע הדברים, תסריט כזה יהיה קשה מאוד לעיכולן של מפלגות הימין, שתמכו בקונספציה הוותיקה כי בעזה הרשות הפלסטינית היא נטל ואילו החמאס הוא נכס, הבחנה שנתניהו היה שותף לה והדהד אותה בעולם.

ואולם, מאחר שבחלוף 16 חודשים מאז 7 באוקטובר הוא לא הציע חלופה ליום שאחרי המלחמה, נטלה וושינגטון את המושכות. נגד מהלך כזה לנתניהו לא תהא ברירה אלא לכופף את האג'נדה שלו וזו עלולה לערער עד כדי נפילה של ממשלתו.

הרשות הפלסטינית שסולקה מעזה על ידי החמאס והימין הישראלי סולד ממנה, עשויה לשוב לשם במחיר הדמים הכבד שישראל שילמה במלחמתה הארוכה. יהיה זה שיעור כואב מאוד

אם וכאשר זה יקרה, יירשם דף היסטורי טראגי נוסף ביחסי ישראל והפלסטינים: הרשות הפלסטינית שסולקה מעזה על ידי החמאס והימין הישראלי סולד ממנה, עשויה לשוב לשם במחיר הדמים הכבד שישראל שילמה במלחמתה הארוכה. יהיה זה שיעור כואב מאוד וגם מאלף על מלחמה ומדיניות השלובות זו בזו.

הוגה הדעות הצבאי הגרמני קרל פון קלאוזביץ תמצת זאת בקביעה כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". קביעה זו לא עמדה במבחן ב-7 באוקטובר ועכשיו, לאור הנסיבות בשטח, זה אמור להיעשות בהיפוך היוצרות: "המדיניות היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים". ואם זה לא נעשה לבד, אז בהכוונת ידידים קרובים.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.