העוצר התקשורתי שהטילה אמש כחול-לבן על חבריה, נועד לעבות את הערפל סביב הסיכויים להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. בני גנץ מקווה שכפי שבנימין נתניהו התקפל ומינה את נפתלי בנט לשר הביטחון, למרות הסבירות הנמוכה שיחבור לכחול-לבן, כך יגבר חששו מממשלת מיעוט על השיקול הרציונלי, והוא יאפשר הקמת ממשלת אחדות בתנאים נוחים יותר.
מי ששמע אמש את ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו משתלח בח"כ עופר כסיף מהרשימה המשותפת ב"פגוש את העיתונות", הבין שהסיכוי להקמת ממשלת מיעוט כמעט לא קיים, ופני המערכת הפוליטית לבחירות נוספות.
"לא סתם ועדת הבחירות המרכזית פסלה אותו מלהתמודד לכנסת", אמר פורר על כסיף. "האיש הזה, אין לי שום שיג ושיח איתו. ביקשתי לפסול אותו מלהתמודד לכנסת, ואני מקווה שבסיבוב הבא בג"ץ לא יהפוך את ההחלטה".
על הרקע הזה מתפרשים צעדי נתניהו כחלק מקמפיין בחירות מרץ 2020. אמש הודיע דוברו על "כנס חירום של הליכוד נגד ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות", שיתקיים הערב בשש בגני התערוכה בתל אביב, בנוכחות התקשורת. מאוחר יותר בערב נמסרה הודעה על מפגש נוסף של ראשי בלוק הימין, שיתקיים היום בצהריים במשרד ראש הממשלה. הכל כדי להפוך את גנץ לאוהב ערבים.
ההבנה שזהו המצב – ושקרוב לוודאי שמערכת הבחירות הבאה כבר החלה – מונעת מכחול-לבן ומישראל ביתנו להתקדם לממשלת מיעוט. מלבד החשש לתשלום מחיר כבד בקלפי, אם יתקדמו במתווה שיתוף הפעולה עם הרשימה המשותפת, חלק ניכר מחברי המפלגות האלה מחזיקים בעמדות אותנטיות השוללות את שיתוף הערבים בשלטון.
הסיבה לפסילת הרשימה המשותפת עמוקה בהרבה משיקולי הביטחון, שעלו לסדר היום הציבורי בעקבות סבב הלחימה מול עזה. מחקרי דעת קהל מלמדים כי הציבור היהודי בישראל אינו בשל לקבל את האזרחים הערבים כאזרחים שווי זכויות, למרות מחויבות הצהרתית לדמוקרטיה ולשוויון.
מחקרי דעת קהל מלמדים כי הציבור היהודי בישראל אינו בשל לקבל את האזרחים הערבים כאזרחים שווי זכויות, למרות מחויבות הצהרתית לדמוקרטיה ולשוויון
כחלק מפרויקט "שותפות בעירבון מוגבל" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, העוסק ביחסי יהודים-ערבים, נשאלו אזרחים יהודים ב-2017, האם ליהודים בישראל צריכות להיות יותר זכויות מאשר לאזרחים הערבים. 41% מהמשיבים היהודים טענו שכן, בעוד 56% שללו את התפיסה הזאת.
כאשר השאלה נפרטת לפרטים, מתברר שגם הרוב הלא גדול התומך בשוויון מלא, פריך מאוד. רק 29% מהיהודים הסכימו שיש לאפשר לערבים לרכוש קרקעות בכל מקום במדינה, לעומת 41% שהשיבו כי יש לאפשר זאת רק ביישובים ושכונות של ערבים, ו-25% הסבורים שיש לאסור על ערבים לרכוש קרקעות באופן גורף.
כדי להסתיר את הקונצנזוס נגד האפליה הגזעית, הנובעת מעקרון ציוני, ולהעמיד פנים שאנחנו חיים בדמוקרטיה מתוקנת, מסבירים הפוליטיקאים את הדרת הערבים מהשלטון באמצעות תמרונים מילוליים וירטואוזיים, שבחלק גדול מהמקרים אינם מבוססים. כך נוצר מנגנון הכחשה המאפשר להתעלם מהבעיה, שאותה מכסים בהצהרות יפות על שוויון מלא לכל האזרחים.
ערבים – כן. ח"כים ערבים – לא
ישנם ארבעה טיעונים עיקריים נגד שיתוף האזרחים הערבים בשלטון. הראשון הוא שהרשימה המשותפת והמפלגות המרכיבות אותה אינן מייצגות את האזרחים הערבים במדינה. לאחרונה אמרה איילת שקד כי "יש הבדל בין החברה הערבית לבין הנציגים של החברה הערבית בכנסת". אביגדור ליברמן אמר: "הרשימה המשותפת לא מייצגת את האוכלוסייה הערבית".
אלא שנתוני הבחירות מלמדים שיותר מ-90% מהמצביעים הערבים בוחרים ברשימה המשותפת ובמפלגות המרכיבות אותה, מה שמוביל לטיעון השני, שאותו הציג בין השאר ח"כ דוד ביטן: "95% מכלל ערביי ישראל בוחרים ברשימה המשותפת שלא מייצגת את ערביי ישראל, אלא את האינטרס הפלסטיני".
את המסר הזה הדהדה גם שקד: "רוב חברי הכנסת הערבים, פחות מתעסקים בחברה האזרחית הערבית ויותר מנסים לייצג את הפלסטינים". גם בכחול-לבן יש על כך הסכמה, כפי שניסח זאת משה יעלון באוגוסט האחרון: "המפלגות הערביות לצערי – ואני שומע את זה גם מערביי ישראל – לא מייצגות אותם".
במציאות, לפחות 97% מהצעות החוק של חברי הכנסת הערבים עוסקות בנושאים אזרחיים. עיתונאי חדשות 13 עקיבא נוביק בדק בשנה שעברה קרוב ל-3,500 הצעות חקיקה כאלה, ומצא כי רק 95 מהן עסקו בסוגיות לאומיות, כולל מצב הפלסטינים בשטחים הכבושים.
במציאות, לפחות 97% מהצעות החוק של הח"כים הערבים עוסקות בנושאים אזרחיים. העיתונאי עקיבא נוביק מצא שמתוך כ-3,500 הצעות חקיקה, רק 95 עסקו בסוגיות לאומיות, כולל מצב הפלסטינים בשטחים
מחקר דומה, של ארגון "יוזמת קרן אברהם", בחן 158 הצעות חוק פרטיות שהגישו חברי כנסת ערבים ב-2011-2012, ומצא שרק שלוש מהן עסקו בפלסטינים בשטחים.
מכיוון שגם הטיעון הזה אינו מחזיק מים, פונים הפוליטיקאים לטיעון-מטא, שאותו הציג ח"כ צבי האוזר לפני בחירות אפריל: "מפלגות פוליטיות שהסיבה לקיומן, שתוכנת ההפעלה שלהן לא מקבלת את העקרון הבסיסי שישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית, לא רלוונטיות לקואליציה… זה הייצוג, ואני חושב שהוא פוגע בערביי ישראל, הוא מעליב אותם".
את אותו טיעון העלה גם יעלון: "כל עוד המפלגות הערביות לא מכירות בנושא יהודית ודמוקרטית כמדינת ישראל, אין לנו שיג ושיח – ודאי לא לקואליציה". גבי אשכנזי החרה-החזיק: "אנחנו לא נוכל לשבת עם המפלגות הערביות שלא מכירות במדינת ישראל כמדינת העם היהודי".
הנורמה הזאת אינה מוחלת על המפלגות הדתיות. אחד הרבנים הבולטים של הבית היהודי, הרב אלי סדן, אמר כי "התורה היא החוקה של המדינה, זה ה-DNA". גם המפלגות החרדיות, שהאידיאל האולטימטיבי שלהן הוא מדינת הלכה, אינן נפסלות בשל כך.
טיעון הפסילה הרביעי הוא הביטחוני, ויש בו היגיון מסוים – הרשימה המשותפת אכן תתנגד תמיד לצעדים כוחניים ביחס לפלסטינים ותקרא למו"מ מדיני. יש מי שיסבור שזוהי עמדה לגיטימית, אך גם מי שמתנגד לכך לא מעלה בדעתו שבלוק חוסם של המשותפת כולל זכות וטו על החלטות קבינט, וממילא יש התלכדות של הציבור היהודי בזמן לחימה.
מדינה יהודית ו"דמוקרטית לגמרי"
הטיעון המהותי המרכזי, אם כך, לפסילת הרשימה המשותפת, הוא אי הקבלה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בניגוד לטענה כי נבחרי הציבור אינם מייצגים בסוגיה זאת את הציבור ששלח אותם, מלמד סקר "שותפות בעירבון מוגבל" כי זוהי הדעה הרווחת בקרב האזרחים הערבים. 67% מהם השיבו בשלילה על השאלה אם "לישראל יש הזכות להיות מוגדרת מדינת הלאום של העם היהודי", בעוד 27% בלבד הסכימו.
אלה המקווים שקידום שוויון זכויות יקל על הערבים לקבל את היותה של ישראל מדינה יהודית צפויים להתאכזב. רק 29% מהערבים מסכימים עם ההנחה הזאת, לעומת 64% הסבורים שהיא אינה נכונה. מדובר בתפיסת עומק.
למרות זאת, אותו מחקר מצא גם כי 52% מהאזרחים הערבים חושבים שישראל יכולה להיות גם מדינה יהודית וגם "מדינה דמוקרטית לגמרי".
התמונה מסתבכת עוד יותר לאור נתון מהשנה, ולפיו 65% מהאזרחים הערבים גאים בישראליות שלהם. 70% מהנשאלים הערבים הסכימו גם, כי "אפשרי שערבי אזרח ישראל שמרגיש חלק מן העם הפלסטיני, יהיה גם אזרח נאמן למדינת ישראל". רק 26% לא הסכימו עם האפשרות הזאת.
הסיטואציה שבה נמצאים הערבים הישראלים ייחודית. בעוד שקיימות מדינות דמוקרטיות רבות המעניקות אזרחות לזרים על בסיס אזרחות של דורות קודמים, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המעניקה אזרחות אוטומטית על בסיס אתני, שאת קיומו או היעדרו קובעים כהני דת.
אפילו נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, שלכל הדעות אינו איש ימין, לא הצליח להניח את דעתם של הערבים בסוגיה הזאת. במאמר "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", ניסה ברק ליישב את המתח בין שני חלקי ההגדרה "יהודית ודמוקרטית".
ברק כותב כי ההגדרה "יהודית" עומדת על שתי רגליים: מורשת ישראל, כולל המסורת ההלכתית, וההיבט היהודי של הציונות, כתנועה שביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי. הערכים הדמוקרטיים, לדבריו, מכתיבים ש"יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים בזכויותיהם במדינת ישראל".
ביחס לחוק השבות כותב ברק: "כאשר הטעם המונח ביסוד הקמת המדינה הוא שהיא תשמש בית לאומי ליהודים באשר הם, הרי שמתן זכות עלייה ליהודים אין בו הפליה כלפי מי שאינו יהודי. יש בו הכרה בשונות שאינה מפלה".
הלוליינות המילולית שבה בחר ברק היא כנראה התשובה היחידה לחידה ללא פתרון. קשה להניח שאזרח ערבי, חיובי ככל שיהיה, יוכל לקבל הטענה שמדובר ב"שונות שאינה מפלה", ודאי לנוכח האפליה השיטתית של האזרחים הערבים בכל תחום שהוא – קרקעות ומגורים, חינוך, שירותי רפואה, תעסוקה ועוד.
בניסיון נוסף לרכך את הסתירה ולהתיר את התסבוכת, מבהיר ברק שישנם סוגים רבים של דמוקרטיה, ולכן ישראל עומדת בהגדרה הרחבה של המושג. גם כאן, מנקודת מבט ערבית ישראלית, ישנו חשש למרמור קל על כך שדווקא הדמוקרטיה הזאת היא בעלת מאפיינים כה נדירים.
המציאות משתנה
המציאות הזאת, לצד הסכסוך עם הפלסטינים, הופכת את מצבם של הערבים הישראלים לא רק לייחודי אלא לבלתי אפשרי. השאיפה הפשוטה והטבעית לדמוקרטיית כל אזרחיה פוסלת אותם מהשתתפות בשלטון. כל עוד המחירים ששילם הציבור היהודי על הדרת הערבים לא היו כבדים, היה קל להדחיק ולהכחיש את הבעיה, כפי שממשיכים לעשות הפוליטיקאים מהמרכז והימין. אך המציאות הזאת השתנתה.
בימים האלה, לראשונה, חשים רבים מהיהודים שממשלת ימין נוספת בראשות נתניהו, תקלע את הדמוקרטיה הליברלית בישראל לסכנה מוחשית. כהונה נוספת של ממשלה כזאת עלולה לפגוע אנושות במוסדות ובעקרונות הדמוקרטיים, בעוד שממשלה חילונית ודמוקרטית מובהקת, שתמנע מהמציאות הזאת להתממש, יכולה להתקיים רק בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת.
בני גנץ ושותפיו בכחול-לבן נקרעים בימים אלה בין התובנה הזאת, לבין השמרנות של חלק ממפלגתם ומהמצביעים שלהם. הם מבינים היטב שמחיר הדרת הערבים מהשלטון הוא שימור זכות הווטו של המפלגות הדתיות על השלטון וסיכול מהלכים בסוגיות כמו לימודי ליבה, מונופול הרבנות, עיגון סמכויות מערכת המשפט ושומרי הסף בחוקי יסוד וצעדים חשובים נוספים.
נכון לעכשיו נראה שאביגדור ליברמן מוציא בשביל גנץ את הערמונים מהאש. אם הוא אינו מוכן ללכת לממשלת מיעוט, ההתלבטות בנושא ממילא אינה רלוונטית. למרות זאת, הפגישה של גנץ עם איימן עודה ואחמד טיבי לאחר שקיבל את המנדט וההצהרה שנתן בכך ששיחרר צילום משותף איתם, מתווספות לשיח התקדימי המתקיים בימים אלה על שיתוף הערבים בשלטון. זהו כשלעצמו הישג לא מבוטל לשוחרי הדמוקרטיה הליברלית.
אף שבימים הקרובים רעיון ממשלת המיעוט ייעלם כמעט בוודאות מסדר היום, זוהי הזדמנות להעצים את השיח בנושא, ולתהות האם הנוקדנות ביחס להשקפת העולם של האזרחים הערבים באמת חשובה יותר ממה שעומד על הפרק. זה עשוי לשוב ולהיות רלוונטי בעוד חודשים ספורים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם