שבעה באוקטובר מעלה שאלה לגבי החינוך הליברלי שלנו ההורים. מה הקשר? ובכן, קיים פער בין מאפייני החינוך הליברלי שלנו, לבין המציאות של מצב הליברליות עצמה, המאוימת מבחוץ ומבפנים.

חלק מתהליך התיקון מזמין אותנו לבחון מחדש את עצמנו. החינוך הליברלי הישראלי מאופיין בעיסוק עיקרי בפיתוח האישי של הילדים, הצבתם במרכז ובהגנה עליהם מפני סביבה מאתגרת.

חלק מתהליך התיקון מזמין אותנו לבחון מחדש את עצמנו. החינוך הליברלי הישראלי מאופיין בעיסוק עיקרי בפיתוח האישי של הילדים, הצבתם במרכז ובהגנה עליהם מפני סביבה מאתגרת

הנטייה של מרביתנו היא לגונן עליהם מפני התמודדויות קשות. אם בגן מישהו הרביץ לילד, התלוננו בפני הגננת. ביסודי נלחמנו כדי שהוא יקבל הקלות, בחטיבה כעסנו כשלא שובץ בכיתה עם חבריו. בתיכון, לחצנו על הקלות. לפני גיוס דאגנו לשלם על כל ההכנות וכו'. אפשר לסכם זאת כחינוך מגונן ותועלתני: כזה הממרכז משאבים להגן על הילד ולדחוף אותו להתפתחות תוך הזזת מכשולים מדרכו.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.

מערכת החינוך לא במיטבה וטעונת שיפור, אבל לפני שנפנה אצבע מאשימה לעברה, חובתנו לשאול את עצמנו לגבי תפקידנו כהורים. האם החינוך המגונן מפתח ומעודד סמכות, מאפשר הסתגלות טובה לשינויים, מאפשר חשיבה ברורה לגבי המציאות, הבעיות והדרכים לפתור אותן? האם הוא מסייע לצעירים לסמוך על עצמם?

משבר הוא הזדמנות לשינוי ולתיקון. התפיסה שצריך להתגונן מפני העולם או להתלונן עליו מתגלה כנראה פחות רלוונטית. מסתבר שליווי צמוד של הילד וסידור חייו בכל שלב, מהגיל הרך ועד אחרי צבא, אינם בדיוק השיטה שמפתחת חוסן בהתמודדות עם אתגרי החיים.

יתרה מכך, חינוך מגונן מחליש מרחבי סמכות, עד כדי כך שהילד לא יכול לסמוך אפילו על עצמו. כשכל חיכוך שהילד מתמודד אתו נחווה כתקלה או עוולה, ורצים לסייע לו, הילד מבין שאין לו הכוחות להתמודד.

כשאדם לא יכול לסמוך על עצמו, איך תתפתח סמכות? מה המשמעות של סמכות, אם לא היכולת שלנו לסמוך זה על זה? נוצרה אשליה שהסביבה צריכה להתאים את עצמה אליהם ולא ההפך. בתפיסה כזו כמעט כל חוויה הופכת לאתגר וקושי.

האם החינוך המגונן מפתח ומעודד סמכות, מאפשר הסתגלות טובה לשינויים, מאפשר חשיבה ברורה לגבי המציאות, הבעיות והדרכים לפתור אותן? האם הוא מסייע לצעירים לסמוך על עצמם?

דווקא כשהחינוך מגונן מדי, פעולות היומיום, כמו להזמין בחורה לצאת, להתמודד עם אנשים שונים ממני או לנהל קונפליקט, נעשות מורכבות ומאיימות, והחיים (בשפע ובנוחות) מאתגרים כפליים.

היכולת לפתח סמכות נובעת מתפיסה חינוכית שמכירה בחשיבותה של סמכות. כדי שהילד יחווה סמכות הוא צריך להתנהל בתוך גבולות ברורים. אנו ההורים צריכים לספק לו משענת מוצקה שאפשר להישען עליה מחד גיסא, ושתדחוף אותו להתמודדות מאידך גיסא; משענת שלא מוותרת לילד ובכך לא מוותרת עליו.

אם הילד מבקש הסעה לחוג, אך יש לו אפשרות להגיע לשם גם באוטובוס, כדאי שיבחר באפשרות השנייה. מסוגלות מגיעה ממאמץ, אך גם מתחושה שסומכים עליך שאתה יכול לעשות את מה שאתה לא אוהב ולהתאמץ כשקשה לך. לא מוותרים. הוויתור, שבא ממקום של נוחות והגנה, מחליש את הדורות הבאים.

אסון שבעה באוקטובר מטיל ספק גם בחינוך התועלתני  – גילינו מחדש את התועלת במקצועות שירדו מגדולתם, כגון גיאוגרפיה, היסטוריה ואזרחות. צעירים שואלים  "איפה העוטף", "איפה עזה ואיפה לבנון", "מה זה אומר קו כחול וירוק", או "איפה עובר הגבול". חלקם אינם מכירים את ההיסטוריה של ארץ ישראל על כל מורכבותה, את מלחמות ישראל, את ההיסטוריה של העם היהודי בתפוצות ואת תולדות הציונות.

כמה מביך היה לשמוע כזו בורות. לימודי גיאוגרפיה והיסטוריה התגלו כרלוונטיים להבנת המציאות ולהתמודדות איתה. התפיסה התועלתנית האישית, הדוגלת בלמידה צרה שתפקידה להבטיח מקום עבודה מסודר, אינה מספקת להתמודדות כאזרח וכחברה עם המציאות הקשה שלנו. לעומתה, תפיסה של הרחבת אופקים מאפשרת התפתחות, העמקה ומעורבות חברתית עניינית ופחות אמוציונלית. אם הם כל כך חכמים כפי שאנחנו חושבים, מדוע שלא ילמדו יותר ולעומק?

מסוגלות מגיעה ממאמץ, אך גם מתחושה שסומכים עליך שאתה יכול לעשות את מה שאתה לא אוהב ולהתאמץ כשקשה לך. לא מוותרים. הוויתור, שבא ממקום של נוחות והגנה, מחליש

פרדוקס החינוך הליברלי

אם ברצוננו לפתח בילדים רצון למעורבות חברתית ותחושת אחריות ציבורית, אנו מוכרחים להבין מה קורה בחברה כולה, במדינה כולה. ואיך נדע אם לא נלמד? עלינו להתבונן במראה ולשאול מה אנחנו מלמדים אותם. האם יש מקום ללימודי היסטוריה וספרות, גיאוגרפיה ואזרחות? האם אנחנו מדברים בבית על עובדות ונתונים בתחומים אלו – או שבעצם זה לא כל כך חשוב, במילא אין בזה מקצוע או שאולי נצא בזמן הזה לחופשה משפחתית בחו"ל?

תופעה פרדוקסלית בחינוך הליברלי היא האופן שבו יש מוכנות לשיח על מצוקות רגשיות ולדיאלוג עמוק על חיי הנפש, לצד מוכנות מעטה להתמודדות עם רגשות קשים כגון כעס, תסכול ואי נחת. הסמכות המגוננת שומרת על הילד גם מרגשות קשים. אם הוא כועס צריך להרגיע אותו, אם הוא מתוסכל צריך להעלים את התסכול.

כשאנו סומכים על עצמנו שנוכל לשאת תסכול, אי נחת ומורכבות, אזי אנחנו יכולים לנהל דיונים מורכבים, להתווכח, לגבש תפיסה משותפת ותנועה לפעולה. חינוך לסמכות ליברלית ציונית ואיתנה מחייב עידוד של שיח עמוק והתמודדות עם שאלות מוסריות שבפניהן ניצבת החברה הישראלית.

כשכל אחד עושה לביתו, איש לא סומך על איש ואין מספיק אנשים איכותיים שסומכים על עצמם להיות מנהיגים, לא מן הנמנע שהרבה מעמדות הכוח יאוישו על ידי אנשי שררה שלא בהכרח מאמינים בערכי הליברליזם, ולא על ידי בעלי סמכות עמוקה ויסודית שיכולים לעמוד איתן בסערות החברה והפוליטיקה. חינוך ליברלי מגונן מקטין סיכויים לפגוש מנהיגים ומנהיגות איכותיים.

אנחנו לימדנו את ילדינו לדאוג לעצמם, ולהאמין שעולמם הפרטי חשוב הרבה יותר מעולמם הציבורי. עכשיו הגיעה העת לאזן את התמונה החינוכית. תפקידנו לדאוג שחינוך ילדינו יכלול את תפיסת הגם וגם – גם הפרטי חשוב וגם הציבורי חשוב. זאת ועוד, הפרטי מושפע מהציבורי וההפך. לכן הפרטי משפיע על המתרחש בחברה והחברה משפיעה על המתרחש בפרטי.

חינוך משולב הכולל את ראיית הפרט בתוך קונטקסט של הכלל, מאפשר אחריות משותפת, ערבות הדדית ומוכנות לוותר לפעמים על צרכים אישיים למען הכלל. יש בכך הזמנה לפתח סמכות ומנהיגות ליברליות דמוקרטיות, מהסוג שקשה לאתר היום.

חינוך משולב הכולל את ראיית הפרט בתוך קונטקסט של הכלל, מאפשר אחריות משותפת, ערבות הדדית ומוכנות לוותר לעתים על צרכים אישיים למען הכלל. יש בכך הזמנה לפתח סמכות ומנהיגות ליברליות דמוקרטיות

התיקון נמצא בבית עם שיטות החינוך שלנו כליברלים. חינוך הוא תשתית בסיסית ומכרעת. וללא קשר לכשלים של מערכת החינוך, תפקידנו כהורים הוא לבחון מחדש את השיטה הישנה של הסמכות התועלתנית והמגוננת, ואת הרלוונטיות שלה ליום שאחרי שבעה באוקטובר ולבנות חלופה, חינוך ליברלי מאתגר, חברתי ומעמיק.

לילך דורה היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות בכירה. בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בתחום. תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני בהתנהגות ארגונית, תעודה בהנחיית קבוצות , תעודה קורס דירקטורים ותעודה ב- System Thinking מטעם Cornell University . מרצה באוניברסיטה העברית. מובילה תפיסה של מנהיגות וניהול אחראיים וממלכתיים, נשואה ואמא לארבעה ילדים, חברת קיבוץ אייל.