יום השנה להסכם השלום הישראלי-מצרי, שחל השבוע (26.3), תפס את מערכת היחסים בין שתי המדינות במצב לא מעודד במיוחד. 46 שנים חלפו מאז החתימה על ההסכם במדשאה של הבית הלבן, ומדובר לכל הדעות בשלום יציב ואסטרטגי בעל חשיבות עצומה. וזאת למרות היעדרה של חמימות רבה בטמפרטורת היחסים בין שני העמים, או מה שמכונה "שלום קר".

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

מלחמת "חרבות ברזל" וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה של אתגרים, שמצטברים לסימני שאלה רבים

מדובר ברצף, חסר תקדים למען האמת, מבחינתה של מצרים:

1

משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק (למרות הצהרותיו הלוחמניות של הנשיא דונלד טראמפ). לסיוע הפיננסי החיצוני, אם ממדינות המפרץ או הסיוע האמריקאי מאז הסכם השלום, מחיר מדיני גובר ומכביד.

2

המשך המלחמה, ובדגש על רצועת עזה, וסירובה של ישראל למתווים שונים של הפסקת אש, ולא כל שכן מתווה מעשי של "היום שאחרי", מאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה של מצרים. סוגיית הטרנספר ("הריביירה האמריקאית"), שהוטלה לזירה ולמעשה עודנה שם, למרות אמירותיו של הנשיא טראמפ שלא מדובר בהגירה בכפייה, מדירים שינה מעיני המשטר בקהיר. "מקורות ערביים" עלומים דיווחו בימים האחרונים על הסכמה מצרית לכאורה לקלוט בסיני חצי מיליון פלסטינים, מה שגרר מיידית הכחשה כועסת מקהיר; וישראל מצידה כבר מקימה "מנהלת לעידוד הגירה מהרצועה".

3

המשטר החדש בסוריה, הנסמך על משנה אידיאולוגית אסלאמית-רדיקלית, מדאיג עד מאוד את המצרים, אף אם זה מגלה סימני פרגמטיות מעודדים. החשש המצרי מהתחזקותו, או שובו מחדש של האסלאם הפוליטי עמו הצליח משטר א-סיסי להתמודד בעקבות אירועי האביב הערבי, ממשי.

אין תמה על-כן, שקהיר התמהמהה ארוכות בטרם בירכה את אחמד א-שרע (מוחמד אל ג'ולאני), והשלימה עם מה שקורה כעת בדמשק. השתתפותו של א-שרע בפסגה הערבית בקהיר והפגישה עם הנשיא המצרי היו מחויבי המציאות, אולם לא הפחיתו את החששות בקהיר.

אגב, אירוח הפסגה הערבית בקהיר שיקף את מעמדה המרכזי של מצרים, אולם לא הסתיר את הפחת בו, ומעברו לכיוון המפרץ. היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה, אף אם החלטותיה התקבלו על דעתם וכלל המדינות, שיקף את המערך החדש של יחסי הכוחות בעולם הערבי.

משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק

4

החשש מן ההתפתחויות בסוריה מועצם לנוכח התחזקותה של טורקיה, ושאיפותיה לנצל את מערכת היחסים ההדוקה שלה עם א-שרע, כדי לחזק עוד יותר את מעמדה האזורי לכדי אולי "הגמוניה טורקית", שמאוד חביבה על רג'פ טאיפ ארדואן. מהלכיו בזירה הפנימית, שנועדו להבטיח לו המשך כהונה בניגוד למותר בחוקה (שאולי תשונה?) מבטיחים, כך נראה, שעידן ארדואן טרם הגיע לסיומו. קהיר משמרת את השיפור ביחסים עם אנקרה, שהושג בשנים האחרונות, אך כאמור עוקבת בדאגה אחר המדיניות הטורקית האזורית.

5

מבט מצרי דרומה ומערבה איננו מעודד, בלשון המעטה. המחלוקות עם אתיופיה (בדגש כמובן על סוגיית מי הנילוס), ההתפתחויות בסודאן, המשך הפיצול הפנימי בלוב ומעורבותם בזירה זו של שחקנים חיצוניים שאינם מקובלים על מצרים, מהווה אתגר של ממש וכאב ראש גדול.

*  *  *

משטר א-סיסי מתמודד אם-כן עם שורה ארוכה מאוד, כמעט חסרת תקדים, של אתגרים. לזכותה של מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל.

אולם, וזה שונה מבעבר, האתגר מכיוונה של וושינגטון חדש ומאיים במיוחד. נכון הוא, שגם בעבר התגלעו מחלוקות ממשיות עם ארה"ב. זכורה תמיכתו, או נכונותו, של הנשיא ברק אובמה להשלים עם אתגר אסלאמי במצרים, אם יעלו "האחים המוסלמים" לשלטון, כפי שאכן קרה. א-סיסי, הצבא והמערכת הפוליטית הצליחו לחולל שינוי והשיבו את המושכות לידיהם לאחר שנה אחת של שלטון מוחמד מורסי. אולם בזמנו גם בישראל שררה חוסר שביעות רצון ממדיניות אמריקאית זו, שכאמור "תוקנה" לאחר שנה בלבד.

משטר א-סיסי מתמודד עם שורת אתגרים  כמעט חסרת תקדים. לזכות מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל

מה השתנה כעת? ובכן, אם מביטים על משולש היחסים ישראל-מצרים-ארה"ב התמונה המצטיירת מאוד מדאיגה מבחינתה של מצרים. לראשונה אולי היא מאותגרת על-ידי שתי הצלעות האחרות: ישראל מאיימת לדחוף את רצועת עזה לפתחה של קהיר, ואף מעבר לכך לסיני; הבית הלבן, כך נראה ובכך משוכנעים בקהיר, תומך בכך.

דבריו של סטיבן ויטקוף (בראיון הארוך והמאוד מעניין לטאקר קרלסון) ביחס למשבר הכלכלי במצרים וסימני השאלה שהעלה לגבי היכולת להכילו, מחריפים עוד יותר את התחושות בקהיר. אגב, וזה חשוב, ויטקוף התמקד אך ורק בקטאר, ובחיוב רב, כאשר דיבר ובהרחבה על ניסיונות התיווך מול רצועת עזה, מה ששב והמחיש את הפחת במעמדה של מצרים.

ומה באשר לישראל?

התחושה המדאיגה הינה, שבירושלים לא מפנימים די את מערכת הלחצים על מצרים, ואת האיום על האינטרסים החיוניים שלה, שאפשר וישליכו בהמשך הדרך על היחסים בין שתי המדינות.

כבר עתה, ולאורך כל המלחמה, שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים – הנשיא וראש הממשלה. מערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון נמשכת, כמו גם ניסיונות התיווך המצריים. אולם, וזה שונה וחמור מן העבר, דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו.

בין היתר, נערך בירושלים מסע הכפשה ביחס להפרות צבאיות מצריות, ושיח אודות הסכנות מהתעצמותו של הצבא המצרי. אמנם נשמעו הכחשות מקרב מערכת הביטחון בישראל ביחס להפרות, או למידת חומרתן, אולם הרושם שנוצר בציבור הרחב הינו של פחת בחשיבותו של השלום הישראלי-מצרי.

שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים בישראל ומצרים. התיווך המצרי ומערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון, נמשכים, אך דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו

למדיניות הננקטת על-ידי הממשלה מאז ה-7 באוקטובר השלכות אזוריות משמעותיות וחמורות מאוד. ולענייננו – גם על שתי המדינות שחתמו עמנו הסכמי שלום – מצרים וירדן (ועליה בסיכום נפרד).

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/