בחג הפסח הזה, כשישבנו סביב השולחן וסיפרנו שוב את סיפור יציאת מצרים, שאלתי את עצמי: מהו הסיפור שאנחנו באמת מספרים – ומהו הסיפור שאנחנו שוכחים לספר?

ההגדה של פסח, על פי המסורת, מספרת את סיפורו של עם שהשתחרר משעבוד לחירות, בסיוע אלוהי. יש המאמינים בכך באמונה שלמה, אחרים רואים בטקסט תיעוד היסטורי מיתי, שמחבר את העם היהודי למכנה משותף של זיכרון ומסורת. אך מאחורי הסיפור המוכר עולה שאלה טורדת מנוחה: אם אכן יצאנו מעבדות, כיצד זה שבכל דור אנחנו ממשיכים להקריב את בכורינו?

הגדה פסח מספרת את סיפורו של עם שהשתחרר משעבוד לחירות, בסיוע אלוהי. אך מאחורי הסיפור המוכר עולה שאלה טורדת מנוחה: אם אכן יצאנו מעבדות, כיצד זה שבכל דור אנחנו ממשיכים להקריב את בכורינו?

והרי אם לא אלוהים, מי הוציא אותנו ממצרים? הייתה זו כנראה התארגנות של יחידים, שהפכו לקבוצות ואז  לרוב. וכבר אני כבר מתארת לעצמי את ההודעות בקבוצות הוואטסאפ הקוראות בחצות הליל לשפוך צבע אדום ליאור, או לשחרר מיליוני צפרדעים ברחובות קהיר. את ההתעוררות האזרחית הקוראת לצאת מעבדות לחירות.

ואז אני מגיעה למכת הבכורות.

בין אם נאמין שזה היה מעשה אלוהים, ובין אם נקרא את ההגדה כתיעוד הסטורי, בכורי המצרים נרצחו, במוצדקת (הראשונה) שבמלחמות העם היהודי – למען שחרור מעבדות.

ואיני יכולה שלא לחשוב על בני בכורי, שמשרת (שוב) במוצדקת שבמלחמות העם היהודי, ולחשוב על הבכורים שאנחנו מקריבים, ושולחים להקריב את בכוריהם של אויבינו.

האם בגלל החטא הקדמון ההוא של רצח בכורי המצרים, נגזר עלינו לשלוח את בכורינו אלי קרב לנצח? האם "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", או שאולי עם חלוף הדורות, זווית הראיה צריכה להשתנות? אנחנו כבר לא העבדים שיצאו ממצרים, אבל ממשיכים להרוג ולהיהרג.

האם בגלל החטא הקדמון של רצח בכורי המצרים, נגזר עלינו לשלוח את בכורינו לקרב לנצח? האם "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", או שאולי עם חלוף הדורות, על זווית הראיה להשתנות?

מלחמת "חרבות ברזל" כבר מזמן חרגה מגבולות ההגנה העצמית. היא הפכה למלחמה ללא תכלית מדינית, ללא חזון ברור. זוהי מלחמה שמונעת מרוח נקמה, משימור שליטה, ובעיקר – מהיעדר מוחלט של תקווה. דור שלם בישראל לא מכיר מציאות אחרת. הוא לא ידע תהליך מדיני, לא חווה אופק להסכם, ולא פגש מנהיג שאינו בנימין נתניהו. דור שלם שגדל לתוך תפיסה של ניהול סכסוך נצחי, במקום פתרונו.

הבן שלי הוא מהדור "שלא ידע את יוסף", הדור שלא ידע תקווה. בעוד אני ובני דורי זוכרים את תחושת התקווה שלאחר הסכמי אוסלו, ואת האווירה אחרי הסכם השלום עם מצרים כשהיינו ממש ילדים, הם לא יודעים איך זה מרגיש. ולתוך חוסר התקווה הזה יוצקים הכהניסטים והמשיחיים שנאה, נקמה וגזענות, בדרכם להגשים את הפנטזיות של ארץ ישראל השלמה.

הדור של בני לא רואה איך אפשר לחיות לצד הפלסטינים בשלום.

ולכן דווקא עכשיו, בלב השבר, ראוי לשאול – אולי הגיע הזמן לסיפור חדש. לא כזה שמבקש למחוק את הזיכרון, אלא כזה שמסוגל לפרש אותו מחדש. הגדה חדשה שתספר לא רק על יציאה מעבדות מצרית, אלא גם על שחרור מהעבדות למלחמות אין קץ. כזו שתספר לילדים של היום, הדור שנשלח להילחם בגבולות עזה ולבנון, שגם העתיד יכול להיות שונה – שיש דרך אחרת.

אפשר לחכות לאלוהים, לבית המשפט העליון או למנהיגים שיביאו את השינוי. ואפשר, כמו אז, לקום ולעשות זאת בעצמנו. לא בלילה של ניסים, אלא באור יום של אומץ, שינוי והכרעה מוסרית.

מלחמת "חרבות ברזל" כבר מזמן חרגה מגבולות ההגנה העצמית. היא הפכה למלחמה ללא תכלית מדינית, ללא חזון ברור. זוהי מלחמה שמונעת מרוח נקמה, משימור שליטה, ובעיקר – מהיעדר מוחלט של תקווה

כי אם בכל דור ודור אנחנו באמת רוצים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים – אולי הגיע הזמן לצאת.

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.