הדרמה של בנימין נתניהו מעוררת רגשות עזים ומטלטלת את המדינה. כך גם הנאום שלו, בתגובה להגשת כתב האישום, מעורר הזדהות רבה לצד כעס גדול. באמת נאום מדהים ומעורר מחשבות.

גם אחרי שנים של הוראה ומחקר על תקשורת ופרשנות, מפליא לראות את הקריאות השונות של אותו נאום עצמו. הזדהות והתרגשות עם קרבן מצד רבים מתומכיו, לצד כעס על סירובו של נתניהו לנהוג בממלכתיות, ובחירתו בהתקפה והסתה יחד עם התבצרות במשרתו.

כאשר ראש הממשלה מסרב לקבל את הדין, ואת מרותם של מוסדות החקירה והמשפט, אנו נמצאים בסכנה של ממש לגלישה לאנרכיה ואולי אף מלחמת אחים. זהו נאום מרגש ואפילו קצת מפחיד. האם זה ראש הממשלה שלנו? האדם שקובע שיש כאן ניסיון הפיכה? ואם זה המצב, מה יקרה עכשיו? הפיכה? מלחמה? שקיעה?

התיאור של נתניהו בנאום שלו כאילו ההחלטה של מוסדות החוק שלנו – משטרה, פרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה – הם בעצם הפיכה מצידם של קושרים ואויבים, משמעה קריאה לתומכיו לא לציית להם. ואם אין לציית לשומרי החוק, אז למי כן?  ומי ישמור עלינו ברחובות?

זהו נאום מרגש ואפילו קצת מפחיד. האם זה ראש הממשלה שלנו? האדם שקובע שיש כאן ניסיון הפיכה? ואם זה המצב, מה יקרה עכשיו? הפיכה? מלחמה? שקיעה?

ואני שואל את עצמי, האם באמת נתניהו חושב שיש כאן ניסיון הפיכה לא לגיטימי? ואם כן, מי עומד מאחוריו? הרי נוני מוזס, האויב המיתולוגי, נמצא איתו ביחד בכתב האישום. אז מי עומד מאחורי ההפיכה לכאורה? בני גנץ?  גדעון סער? הם אלה שמפעילים את שי ניצן וליאת בן ארי ? הפרקליטות  מקבלת הוראות מפוליטיקאים שרוצים להחליף את נתניהו?

האם באמת נתניהו חושב שיש כאן ניסיון הפיכה, או שהוא רק אומר זאת כדי לגייס את תומכיו?

בעוד אני מתלבט בשאלה הזאת, נחתה בי ההבנה כי בעצם הוא מרגיש שאין לו ברירה. הוא שבוי. הוא לא יכול להכיר במציאות לפיה הוא נאשם בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, ועליו לפנות את כסאו. הוא חייב לספר לעצמו סיפור אחר, חילופי, שיציל את כבודו ואת מעמדו בפני אוהדיו.

המראה של ביבי עומד עם הגב לקיר, על רקע שלושה דגלים, עם מבט כבוי וטקסט הזוי, הוא מראה שמזכיר שבוי שמדקלם את מה שנדרש ממנו.

נתניהו שבוי של תומכיו ואוהדיו. של אותם אנשים שבטוחים שהוא המשיח, שלא יהיה כלום כי אין כלום. אותם אנשים שהוא מבטיח להם כבר שנים, שהוא שומר צור ישראל ובטחונה, שרק הוא עומד מול כל האויבים, ורק הוא יכול להוביל את המדינה. הוא שבוי של הרטוריקה שלו עצמו במשך השנים.

לצד התומכים והמעריצים הגמורים, יש אנשים רבים נוספים שחייבים לו את עצם קיומם הפוליטי, הציבורי, הכלכלי, גם להם הוא חב חוב גדול, שבוי של עדת המעריצים והלקקנים שבלעדיו הם כלום. הם יודעים שהם נמצאים במקום הבכיר והנוח שהם נמצאים בו רק בזכותו, ובשל הנאמנות שהפגינו כלפיו.

יש אנשים רבים נוספים שחייבים לו את עצם קיומם הפוליטי, הציבורי, הכלכלי, גם להם הוא חב חוב גדול, שבוי של עדת המעריצים והלקקנים שבלעדיו הם כלום

האם הוא יכול לומר להם, סליחה, זה נגמר?  ברור שלא. הם לא יתנו לו. מה פתאום? אתה עוזב אותנו, נוטש? משאיר אותנו לגורלנו העלוב. בלעדיך אנחנו כלום.

נראה שביבי שבוי לא רק של משפחתו הקטנה, אלא של לשכה שלמה, עדה שלמה, יועצים, עוזרים, שליחים, מלחי פינכה, פוליטיקאים, חברים ונאמנים שבמשך שנים מתפרנסים ומשגשגים בזכותו. הם לא ירשו לו ללכת, לרדת, לוותר. הם זקוקים לו, הם זקוקים לכוחו, והוא הפך מאדונם למשרתם.

האופציה השפויה של התפטרות, עזיבה, ירידה בשקט לניהול המשפט הפלילי, ואולי גם הסדר טיעון וחנינה, לא קיימת עבורו. הגולם קם על יוצרו.

ביבי, שגם פיזית כבר נראה כמו בובה, פוחלץ, מאופר, מסורק וצבוע, איבד כנראה את היכולת לקבל החלטה עצמאית, אישית, אנושית, טבעית ופשוטה, לוותר.

ביבי, שגם פיזית כבר נראה כמו בובה, פוחלץ, מאופר, מסורק וצבוע, איבד כנראה את היכולת לקבל החלטה עצמאית, אישית, אנושית, טבעית ופשוטה, לוותר

שבוי בדימוי של עצמו בעיני שרה ויאיר, הוא שם כדי להילחם עבור מיקי זוהר, מירי רגב, אמיר אוחנה, והם לא יתנו לו הנחה או מנוחה. הוא חייב להם את המאבק עד טיפת דמו האחרונה.

שופכים את דמי, הוא צועק, אבל לא עוצר את הדימום. נדחף על ידי המעריצים ליפול על חרבו בקרב גדול, בהתקפה נגד הדמוקרטיה הליברלית, כנופית שלטון החוק, השמאל, האליטות, הערבים, ואיראן. הכל ביחד הפך לבלילה אחת גדולה של אלה הרודפים אותו, בלי להפריד בין אויב, ליריב פוליטי, ובין יריב, לאנשי מקצוע שממלאים את תפקידם הציבורי.

אני רואה בנאום של ביבי גם קריאה לעזרה. תעצרו את הגלגל הזה, אני רוצה לרדת, ולא יודע איך.

טרגדיה גדולה לאיש, וגם לנו.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.