הדרמה של בנימין נתניהו מעוררת רגשות עזים ומטלטלת את המדינה. כך גם הנאום שלו, בתגובה להגשת כתב האישום, מעורר הזדהות רבה לצד כעס גדול. באמת נאום מדהים ומעורר מחשבות.

גם אחרי שנים של הוראה ומחקר על תקשורת ופרשנות, מפליא לראות את הקריאות השונות של אותו נאום עצמו. הזדהות והתרגשות עם קרבן מצד רבים מתומכיו, לצד כעס על סירובו של נתניהו לנהוג בממלכתיות, ובחירתו בהתקפה והסתה יחד עם התבצרות במשרתו.

כאשר ראש הממשלה מסרב לקבל את הדין, ואת מרותם של מוסדות החקירה והמשפט, אנו נמצאים בסכנה של ממש לגלישה לאנרכיה ואולי אף מלחמת אחים. זהו נאום מרגש ואפילו קצת מפחיד. האם זה ראש הממשלה שלנו? האדם שקובע שיש כאן ניסיון הפיכה? ואם זה המצב, מה יקרה עכשיו? הפיכה? מלחמה? שקיעה?

התיאור של נתניהו בנאום שלו כאילו ההחלטה של מוסדות החוק שלנו – משטרה, פרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה – הם בעצם הפיכה מצידם של קושרים ואויבים, משמעה קריאה לתומכיו לא לציית להם. ואם אין לציית לשומרי החוק, אז למי כן?  ומי ישמור עלינו ברחובות?

זהו נאום מרגש ואפילו קצת מפחיד. האם זה ראש הממשלה שלנו? האדם שקובע שיש כאן ניסיון הפיכה? ואם זה המצב, מה יקרה עכשיו? הפיכה? מלחמה? שקיעה?

ואני שואל את עצמי, האם באמת נתניהו חושב שיש כאן ניסיון הפיכה לא לגיטימי? ואם כן, מי עומד מאחוריו? הרי נוני מוזס, האויב המיתולוגי, נמצא איתו ביחד בכתב האישום. אז מי עומד מאחורי ההפיכה לכאורה? בני גנץ?  גדעון סער? הם אלה שמפעילים את שי ניצן וליאת בן ארי ? הפרקליטות  מקבלת הוראות מפוליטיקאים שרוצים להחליף את נתניהו?

האם באמת נתניהו חושב שיש כאן ניסיון הפיכה, או שהוא רק אומר זאת כדי לגייס את תומכיו?

בעוד אני מתלבט בשאלה הזאת, נחתה בי ההבנה כי בעצם הוא מרגיש שאין לו ברירה. הוא שבוי. הוא לא יכול להכיר במציאות לפיה הוא נאשם בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, ועליו לפנות את כסאו. הוא חייב לספר לעצמו סיפור אחר, חילופי, שיציל את כבודו ואת מעמדו בפני אוהדיו.

המראה של ביבי עומד עם הגב לקיר, על רקע שלושה דגלים, עם מבט כבוי וטקסט הזוי, הוא מראה שמזכיר שבוי שמדקלם את מה שנדרש ממנו.

נתניהו שבוי של תומכיו ואוהדיו. של אותם אנשים שבטוחים שהוא המשיח, שלא יהיה כלום כי אין כלום. אותם אנשים שהוא מבטיח להם כבר שנים, שהוא שומר צור ישראל ובטחונה, שרק הוא עומד מול כל האויבים, ורק הוא יכול להוביל את המדינה. הוא שבוי של הרטוריקה שלו עצמו במשך השנים.

לצד התומכים והמעריצים הגמורים, יש אנשים רבים נוספים שחייבים לו את עצם קיומם הפוליטי, הציבורי, הכלכלי, גם להם הוא חב חוב גדול, שבוי של עדת המעריצים והלקקנים שבלעדיו הם כלום. הם יודעים שהם נמצאים במקום הבכיר והנוח שהם נמצאים בו רק בזכותו, ובשל הנאמנות שהפגינו כלפיו.

יש אנשים רבים נוספים שחייבים לו את עצם קיומם הפוליטי, הציבורי, הכלכלי, גם להם הוא חב חוב גדול, שבוי של עדת המעריצים והלקקנים שבלעדיו הם כלום

האם הוא יכול לומר להם, סליחה, זה נגמר?  ברור שלא. הם לא יתנו לו. מה פתאום? אתה עוזב אותנו, נוטש? משאיר אותנו לגורלנו העלוב. בלעדיך אנחנו כלום.

נראה שביבי שבוי לא רק של משפחתו הקטנה, אלא של לשכה שלמה, עדה שלמה, יועצים, עוזרים, שליחים, מלחי פינכה, פוליטיקאים, חברים ונאמנים שבמשך שנים מתפרנסים ומשגשגים בזכותו. הם לא ירשו לו ללכת, לרדת, לוותר. הם זקוקים לו, הם זקוקים לכוחו, והוא הפך מאדונם למשרתם.

האופציה השפויה של התפטרות, עזיבה, ירידה בשקט לניהול המשפט הפלילי, ואולי גם הסדר טיעון וחנינה, לא קיימת עבורו. הגולם קם על יוצרו.

ביבי, שגם פיזית כבר נראה כמו בובה, פוחלץ, מאופר, מסורק וצבוע, איבד כנראה את היכולת לקבל החלטה עצמאית, אישית, אנושית, טבעית ופשוטה, לוותר.

ביבי, שגם פיזית כבר נראה כמו בובה, פוחלץ, מאופר, מסורק וצבוע, איבד כנראה את היכולת לקבל החלטה עצמאית, אישית, אנושית, טבעית ופשוטה, לוותר

שבוי בדימוי של עצמו בעיני שרה ויאיר, הוא שם כדי להילחם עבור מיקי זוהר, מירי רגב, אמיר אוחנה, והם לא יתנו לו הנחה או מנוחה. הוא חייב להם את המאבק עד טיפת דמו האחרונה.

שופכים את דמי, הוא צועק, אבל לא עוצר את הדימום. נדחף על ידי המעריצים ליפול על חרבו בקרב גדול, בהתקפה נגד הדמוקרטיה הליברלית, כנופית שלטון החוק, השמאל, האליטות, הערבים, ואיראן. הכל ביחד הפך לבלילה אחת גדולה של אלה הרודפים אותו, בלי להפריד בין אויב, ליריב פוליטי, ובין יריב, לאנשי מקצוע שממלאים את תפקידם הציבורי.

אני רואה בנאום של ביבי גם קריאה לעזרה. תעצרו את הגלגל הזה, אני רוצה לרדת, ולא יודע איך.

טרגדיה גדולה לאיש, וגם לנו.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.