כאשר יום השואה ויום הזיכרון לרצח העם הארמני חלים באותו תאריך, יש הזדמנות להרהר יחד בעבר המשותף – ובעתיד כשותפים.

*  *  *

השבוע, ה־24 באפריל השנה, ציין רגע נדיר ורב-עוצמה: לראשונה זה שנים יום השואה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל – חל במקביל ליום הבינלאומי לציון רצח העם הארמני משנת 1915. הצירוף הזה הוא הרבה מעבר לסמלי – הוא מזמן ליהודים ולארמנים הזדמנות עמוקה להכיר בהיסטוריה המשותפת של סבל, הישרדות, ומאבק ממושך לצדק ולהכרה.

הצירוף של שני ימי הזיכרון, לשואה ולרצח העם הארמני הוא מעבר לסמלי – הוא מזמן ליהודים ולארמנים הזדמנות עמוקה להכיר בהיסטוריה המשותפת של סבל, הישרדות, ומאבק ממושך לצדק ולהכרה

בישראל, יום השואה הוא יום של התייחדות לאומית. צפירות עוצרות את התנועה וקורעות את הדממה לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה – גברים, נשים וילדים שהושמדו על ידי המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. זהו לא רק יום של אבל, אלא עמוד תווך בזהות הישראלית: הציווי לזכור.

באותו אופן, ה־24 באפריל מציין את רצח העם הארמני, כאשר בשנת 1915 החלה האימפריה העות'מאנית במסע של גירוש המוני וטבח כלפי האוכלוסייה הארמנית שלה. מעל מיליון ארמנים נספו ככל הנראה, ורובם המוחלט של הניצולים הוגלו מאדמותיהם ההיסטוריות. לצד השמדת ההררו והנאמה בנמיביה על ידי גרמניה בין 1904 ל־1907, מדובר ברצח העם הראשון של המאה ה־20.

היטלר, על פי מחקר עדכני על התפתחות האנטישמיות שלו, כנראה חשב על השמדת הארמנים בעת ששקל כבר בראשית שנות ה־20 את האפשרות של השמדת היהודים. חוגים חשובים בימין הקיצוני בגרמניה באותה תקופה ראו בטבח הארמנים מודל שימושי להתמודדות עם המיעוט ה"בעייתי" של גרמניה – היהודים.

"מי בכלל מדבר היום על השמדת הארמנים?" צוטט היטלר כאומר לגנרלים שלו ערב הפלישה לפולין, כדי לשכנעם לא לגלות רחמים. והרומן המפורסם של פרנץ ורפל – "ארבעים הימים של מוסה דאג" – היווה השראה ללוחמים במרד גטו ורשה.

ובכל זאת, רצח העם הארמני נותר בלתי מוכר עד היום על ידי ממשלות רבות – כולל, באופן בולט ומביש, מדינת ישראל.

חוגי הימין הקיצוני בגרמניה הנאצית ראו בטבח הארמנים מודל שימושי להתמודדות עם היהודים. בכל זאת, רצח העם הארמני נותר בלתי מוכר עד היום על ידי ממשלות רבות – כולל, באופן בולט ומביש, מדינת ישראל

התאריך הזה צריך לעורר לא רק זיכרון, אלא תחושת קרבה עמוקה בין שני עמים עתיקים שחוו טראומה קיומית. הארמנים והיהודים אינם רק ניצולי שואה; הם תפוצות חזקות, עמים קטנים שעיצבו את זהותם סביב אמונה וזיכרון, ותרמו תרומות משמעותיות לתרבות, מדע וחדשנות עולמית.

הסיפורים שלהם, אף שהם שונים, מהדהדים. שניהם נפלו קורבן להרס אימפריאלי ואובדן ריבונות. שניהם חוו הכחשה ומחיקה. שניהם למדו שעל המצפון העולמי אי אפשר תמיד לסמוך. ובכל זאת, שניהם בחרו לבנות ולא לסגת – לזכור מבלי להתקבע בכאב.

היחסים בין ישראל לארמניה, לעומת זאת, מורכבים מהקשרים גיאו-פוליטיים. ישראל מקיימת קשרים קרובים עם אזרבייג'ן – יריבתה של ארמניה – שהיא ספקית נפט מרכזית לישראל. ישראל מספקת לה נשק מתקדם, שנעשה בו שימוש נרחב בעימותים האחרונים, ובאופן טרגי במיוחד במתקפה הצבאית של 2023 שהביאה לעקירה המונית של 120,000 ארמנים מהאזור השנוי במחלוקת נגורנו-קרבאך.

כצפוי, דינמיקה זו העיבה על הקשרים. ארמניה הכירה בשנה שעברה במדינת פלסטין – מהלך שפורש על ידי גורמים מסוימים בישראל כעוינות, במיוחד לנוכח המלחמה המתמשכת. אך הצגת ההכרה כצעד אנטי-ישראלי מחמיצה את העיקר. מדיניות החוץ של ארמניה מושתתת זמן רב על תמיכה בזכות להגדרה עצמית ובמשפט בינלאומי, כולל הכרה בקוסובו ודרום סודן. לא מדובר באקט של איבה, אלא של עיקרון.

התאריך הזה צריך לעורר לא רק זיכרון, אלא תחושת קרבה עמוקה בין שני עמים עתיקים שחוו טראומה קיומית. הארמנים והיהודים אינם רק ניצולי שואה; הם תפוצות חזקות, שעיצבו את זהותן סביב אמונה וזיכרון

כמו כן, סירובה של ישראל להכיר ברצח העם הארמני מאכזב את הארמנים מזה זמן רב. מעבר לחשש שיחליש את ייחודיות השואה – חשש שגוי כשלעצמו – קיימים שיקולים אסטרטגיים: השפעתה של טורקיה וחשיבותה של אזרבייג'ן הביאו ממשלות ישראל ברצף להעדיף אינטרסים פוליטיים וכלכליים על פני בהירות מוסרית.

אך כיום, נראה שהחישוב הזה משתנה. טורקיה בהנהגת רג'פ טאיפ ארדואן נוקטת קו עוין יותר ויותר כלפי ישראל, עם תמיכה בלתי מתפשרת בחמאס. במקביל, אזרבייג'ן מידרדרת לדיקטטורה קיצונית יותר, עם בחירות חסרות לגיטימציה ודיכוי מתמשך של עיתונאים וקולות אופוזיציוניים.

על רקע זה, שותפות מחודשת בין יהודים לארמנים תהיה לא רק צודקת מוסרית – אלא גם נבונה אסטרטגית. ארמניה מפנה את מבטה למערב, מחזקת קשרים עם ארה"ב והאיחוד האירופי, ושואפת לשותפויות חדשות בתחומי הטכנולוגיה, הביטחון והחינוך. ישראל ממוקמת באופן ייחודי לתמוך במעבר הזה ולהעמיק את שיתוף הפעולה. פתיחת שגרירות בירבאן והכרה ברצח העם יהיו צעדים חשובים – לא כהוקעה של אחרים, אלא כהכרה בכישלון מוסרי מתמשך, ובבחירה כעת לתמוך בארמניה במקום להשתתף בפגיעתה.

המטרה איננה לגרום לישראל להצהיר הצהרה ריקה לצורכי תדמית. מדובר בהזמנה לנצל את הרגע ההיסטורי הזה: כדי שיהודים וארמנים יתקרבו, יכירו בדמיון העמוק שבין סיפוריהם, ויפעלו יחד לעתיד המבוסס על זיכרון, סולידריות וכבוד הדדי.

כיום, נראה שהחישוב האסטרטגי משתנה. טורקיה בהנהגת ארדואן נוקטת קו עוין יותר ויותר כלפי ישראל, עם תמיכה בלתי מתפשרת בחמאס. במקביל, אזרבייג'ן מידרדרת לדיקטטורה קיצונית יותר

הרובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים, אחד מארבעת הרבעים ההיסטוריים, עומד כעדות חיה לקשר הזה. הארמנים שוהים בירושלים ברציפות מאז המאה הרביעית. חוקרים ארמנים היו מראשוני המדפיסים בעיר, וכמרים ארמנים שימשו כאחראים שקטים על מקומותיה הקדושים. כיום, בעוד שני העמים מתמודדים עם עבר כואב ועתיד לא ברור, אותם חוטים של קשר יכולים להפוך לבד של שותפות מתמשכת.

יש כבר תשתית קיימת לצמיחה. קהילות ישראליות, יהודיות וארמניות בתפוצות משתפות פעולה בתחומי הרפואה, התקשורת ועוד.

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה, מתגבשות קהילות יהודיות חדשות בארמניה, בה מצאו מקלט יהודים אוקראינים ורוסים. מתחת לפני השטח קיימת הערכה הדדית, כבוד ושיתוף פעולה – יש רק לאמץ אותם ולטפחם.

ביום זיכרון זה, שחל אתמול, כאשר יהודים הדליקו נרות לזכר קורבנות אושוויץ וארמנים הניחו פרחים באנדרטת ציצרנאקברד בירבאן, יהי רצון ששני העמים לא רק יזכרו את עברם – אלא יביטו זה בזה. שיכירו לא רק בכאבם הם, אלא גם בכאב שהם מזהים בזולתם. ושהכרה זו תהפוך לבסיס למשהו מתמשך – שותפות הנובעת לא מתועלת, אלא ממצפון.

יהי רצון ששני העמים לא רק יזכרו את עברם – אלא יביטו זה בזה. שיכירו לא רק בכאבם הם, אלא גם בכאב שהם מזהים בזולתם. ושהכרה זו תהפוך לבסיס למשהו מתמשך – שותפות הנובעת לא מתועלת, אלא ממצפון

בעולם ההולך ונעשה ציני ומבוסס על דיפלומטיה תועלתנית, יהודים וארמנים יכולים להציע מודל אחר. שבוע ה־24 באפריל הוא הזדמנות לא רק להתאבל – אלא לזכור יחד, להחלים יחד, ולבנות יחד.

ד"ר שמואל לדרמן מתמחה בתיאוריה פוליטית ולימודי הג'נוסייד. הוא מרצה באוניברסיטת חיפה ומשמש כעמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. בימים אלו הוא עובד על ספר בנושא ג'נוסייד במאה העשרים.