מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.

נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.

נוצר שבר הקשור גם בכך שהתקיפה המחרידה הייתה אירוע שלא עלה על הדעת קודם. הזעזוע לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – לא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים

עוצמת המתקפה סתרה רעיון מופנם נוסף – שלפלסטינים אין את הידע והתחכום לבצע פעולה בהיקף כזה. הניסיון להחזיר את הסדר על כנו ולהחזיר את מבני הכוח הקודמים, ובכך לבטל את הרגשת התבוסה ולצאת מחוסר האונים, לווה בדחף לנקום בכל תושבי עזה.

המנהיגים ליבו את הזעם ואת האשליה שניתן למגר את הרע באמצעות מחיקה מוחלטת של האחר. התפיסה המפוצלת בה האנושיות ודחף החיים מופקדים רק בקבוצת השייכות שלי, אינה חדשה, אך קיבלה ביטוי ממשי וקטלני בתגובה של ישראל.

עשרות אלפי בני אדם חפים מפשע, מתוכם מעל חמישה-עשר אלף ילדים, נהרגו בעזה, זאת בנוסף לפגיעה בפלסטינים בגדה. אלה כמעט ולא סוקרו בישראל. הצנזורה על ידיעת המתרחש בעזה ובגדה מגיעה מהצבא ומהמדינה. נכונות כלי התקשורת הישראלים, "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", לקחת חלק בהסתרת המידע מעידה על הזדהות עם האיסור על ידיעה. הציבור הישראלי נחשף רק לחלק מזערי מהגלוי לשאר העולם, וספק אם יש בדיווחים אלה לסדוק את חומת אי-הידיעה.

הסיקור המועט של כלי התקשורת משקף גם את רצון הציבור לא לדעת. במשך שנה וחצי השיח הציבורי כמעט ולא עסק בגורל תושבי עזה. קולות הקוראים להפסקת המלחמה התרבו בעיקר לאחר חידוש הלחימה במרץ האחרון. אז אנשי בריאות נפש, רופאים, עיתונאים, אנשי אקדמיה, ואפילו אנשי צבא, החלו להביע התנגדות.

זה תאם את הלך הרוח בו מרבית הציבור הרגיש שמדובר בשיקול פוליטי וזעם על המחיר שהציבור הישראלי-יהודי משלם על הפרת הסכם הפסקת האש, החל בחיי החטופים ועד ימי המילואים והמחיר הכלכלי שלא ניתן לעמוד בו. המחיר שתושבי הרצועה משלמים בחיי אדם ובהרס תשתיות, אם הוזכר, נוסח לרוב באופן זהיר.

הצנזורה על ידיעת המתרחש בעזה ובגדה מגיעה מהצבא ומהמדינה. נכונות כלי התקשורת הישראלים, "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", לקחת חלק בהסתרת המידע מעידה על הזדהות עם האיסור על ידיעה

החברה הישראלית-יהודית שותקת כבר שנים לנוכח המתרחש בגדה ובעזה הנצורה ובכך מנרמלת דיכוי ודה-הומניזציה. מכאן אמירות כמו "אין חפים מפשע", "צריך לחסל את כולם" ו"יש לי אפס אמפתיה לעזתים" הופכות כעת לבון-טון של מדינה שלמה, ואילו אזכור של ממדי ההרג, הרעבה והרס נחשב למוקצה ולבגידה.

ההתקוממות נגד המשך הלחימה וקודם נגד ההפיכה המשטרית מתקיימת מבלי שיש בהכרח חיבור לשורשי התהליך הא-דמוקרטי שמקבל תאוצה בשנים האחרונות, אך החל הרבה קודם.

למרות הזליגה אל תוך הקו הירוק של פרקטיקות דיכוי הנהוגות בגדה ובעזה ומאפיינות משטר שאינו דמוקרטי, לא מתעוררת התנגדות גורפת למתרחש שם. נדמה שארוכה הדרך לחיבור בין המתרחש משני צדי הגדר.

בשולי המחאה בקפלן עומדת מדי שבוע קבוצת אנשים המחזיקה בתמונות של ילדים שנהרגים בעזה. על כל תמונה מודפס השם, הגיל ומקום המוות. "התפרשנו לעמידה שקטה", מספרת אחת המשתתפות במיצג, "ביד אחת אחזנו בתמונת ילדה או ילד וביד השנייה נר זיכרון. על פנינו חלפו מפגינים הקוראים להשבת החטופים ואף לעצירת המלחמה. לא כולם עצרו כדי לקרוא את שמות הילדים, לשם כך צריך היה להתקרב. נשמעו מעט ביטויי כעס, צקצוקי לשון, ומשפטים כמו 'קודם כל החטופים', לצד אהדה, דמעות וקולות חרישיים של תודה. לפתע נשמעה זעקה של אישה: 'חשבתי שאלה ילדים שלנו! הם לא שלנו! הם לא שלנו'".

החברה שותקת לנוכח המתרחש בגדה ובעזה ובכך מנרמלת דיכוי ודה-הומניזציה. אמירות כמו "אין חפים מפשע", "צריך לחסל את כולם" ו"יש לי אפס אמפתיה לעזתים" הפכו לבון-טון, ואזכור ממדי ההרס – לבגידה

ייתכן שכל עוד התמונה רחוקה, ללא שם, מתעוררת הציפייה שההתקרבות אליה תאושש את הרגש המוכר, צער עמוק על ילדים ישראלים שנפגעו. במקום זאת, הצופה נחשף בעל כורחו למה שהנפש ביקשה להשתיק, לידיעה שבעזה נהרגים ילדים, ילדים בדיוק כמו הילדים שלנו.

ידיעה מורכבת ממידע על המציאות ומהמשמעות בה היא נטענת בהתאם לתפיסת עולם. תפיסה מורכבת ולא מפוצלת עשויה לקרב אותנו לבלתי נסבל – להיווכח במגבלות הכוח של עצמנו, בדמיון בינינו לאחר, ובידיעה שהכאב, הכמיהות ואפילו הרצחנות הם אוניברסליים. חדירת התמונות לתודעה מייצרת חלקיקי ידיעה, אך כאשר הנפש לא רוצה או לא יכולה לדעת היא מנסה להדוף ולהתעלם ממה שנחווה כבלתי נסבל.

רק בימים אלה קראנו כי המשטרה מודיעה על איסור להניף בהפגנה תמונות של ילדים או תינוקות מעזה, כמו גם תמונות של החטופים – בטענה ש"יש בהם משום הסתה לפעילות אלימה או מנוגדת לחוק" (20.4.25). נראה שהפעילות המסוכנת היא פעולת הידיעה.

כל עוד פני האחר אינם נראים, ניתן להתעלם מאנושיותו ומהציווי המוסרי לדאוג לו, וניתן לשתוק אל מול סבלו. הדרישה העומדת בבסיס מיצג התמונות, לראות את פני האחר באופן הכי קונקרטי, נמצאת בקונפליקט עם התביעה המופנמת לנאמנות קבוצתית ולהרחקת כל מה שנתפס כמאיים על לכידות החברה הישראלית-יהודית.

חרישיות התודות יכולה להעיד על מתן כבוד לעמידה השקטה במייצג אך גם על אי-נוחות וחשש לצאת נגד מעשי הצבא שכולנו, אנחנו או הקרובים לנו, לקחו או לוקחים בו חלק. ההערכה המובעת לפעולה שנעשית ברבים, קשורה לאפשרות להצטרף להבעת הזעזוע והכאב ובכך להשתחרר מכבלי השתיקה שעליה מצווה החברה.

המשטרה אוסרת על הנפת תמונות ילדים או תינוקות מעזה בהפגנות, כמו גם תמונות חטופים – בטענה ש"יש בהם משום הסתה לפעילות אלימה או מנוגדת לחוק". נראה שהפעילות המסוכנת היא פעולת הידיעה

גילוי הדעת של אנשי בריאות נפש בנושא מחיר השתיקה והכחשת אירועי המלחמה, יצא על מנת להגביר מודעות למחיר החברתי והנפשי שכל תושבי האזור משלמים. גילוי הדעת נכתב ביוזמת איה לייבושור מ"זעקת האמהות", יחד אתנו (הכותבות) מ"פסיכואקטיב", ואליו הצטרפו עד כה מאות חותמים.

בעצם מתן פומבי לשמם על גבי גילויי הדעת הקוראים להפסקת הפגיעה בחפים מפשע, החותמים עושים פעולה אקטיבית המחברת בין הידיעה וההתנגדות, הן לזוועות שנעשות בעזה ובגדה והן לשתיקה שמגבה דיכוי ומחיקה שהולכים ומתרחבים לקבוצות נוספות.

רשימת החותמים מתעדכנת. 

דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.

מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".