מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
מאז אוקטובר 2023, עשרות אלפי ילדים וילדות התייתמו לפחות מהורה אחד וחוו אובדן אלים ופתאומי של האדם הקרוב ביותר – אותו אדם שאמור או אמורה יותר מכל נפש אחרת בעולם להגן, לגונן, לשמור, לדאוג עליהם ולאהוב אותם.
עבור ילדות וילדים אובדן של הורה הוא אירוע טראומטי מהקשים ביותר שיש, על אחת כמה וכמה כשהאירוע הוא פתאומי ואלים, ונותר ללא עיבוד רגשי. הסכנה לפגיעה בהתפתחות הנפשית, הקוגניטיבית והפיזיולוגית גדולה ונרחבת.
נירית בן חורין היא עו"ס, יו"ר ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים". הארגון נאבק בתופעה הנרחבת של מעצרי ילדים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ולמען זכויות של קטינים פלסטינים בהליך הפלילי.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
עוד אחת אהבלה שחושבת שרק היא חומלת ורק לה איכפת מילדים, אז לא!! לכולם איכפת וכואב, למעט החמאס הרצחהיים והאנסים, אם יבואו לשחוט את הילדים והנכדים שלך תקריאי להם את המאמר, כמו שויויאן סילבר הקריאה את משנתה על דו קיום לפני שמרחו אותה על הקירות ולא נמצאו פיסות מהגופה לזהות אותו, פרוגרסיבים עלובים מתנשאים ומרגישים נשגבים ונעלים על חשבון בילדים שלנו, לעולם אל תכניסי בני חולדות רצחניות ביחד עם ילדי ישראל, טינופת
התמזלתי בבלנדר, שמצטיין בהכנת שייק פירות, אבל מטרטר כמו הליקופטר לפני המראה. כשהבעתי חשש בפני שכנתי היקרה שהרעש יעיר את בנה הפעוט, היא הניפה את היד ופסקה: "אין אירוע כזה".
אירוע.
שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מעורר מחשבה.. אני חושב שהשכחה שלנו בזמנים של תנועת מידע מהירה, משפיעה עלינו לקבל את האירועים כאילו נולדו הרגע. וכך אנחנו משחזרים את המתח הזה שכבר הורגלנו בו, תחושה של להיות במוכר, בבית..
בקיץ הזה תלבשי מזגן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וואוו! עוד נושא שחושבת עליו שנים ! לא רק שצריך כמו בחו"ל גם כאן שירותים ציבוריים, צריך גם שהם יתוחזקו כמו בחו"ל ולא יהפכו למרכז ריח רע ולכלוך, אחרת לא הועלנו…באירופה , עובדי הניקיון של השירותים לובשים חליפות נקיות , כולן/ם אסתטיים ונקיים , כן, גובים תשלום סמלי אך זה שווה , השירותים תמיד נקיים ומבושמים , גם אלו שלא מקפידים להשאיר אחריהם נקי לצערינו… מרגישים לא נוח ללכלך. בכלל בארץ היכן שיש שירותים ציבוריים כמו בקניונים בתל אביב וכנראה בעוד ערים, זה ברור שכדאי לךלהתאפק.. תמיד הסרטון חוגג ! לחשוב שתיירים באים לעיר הקודש ירושלים לשירותים בתחנה המרכזית , טראומה !!! זה חלק מהפנים של המדינה ונורא מביש! כתבה חשובה הלוואי שזה יעזור.
יום הולדתו של המוזיקאי קובי אשרת, מלחין "הללויה", שחל השבוע (15 ביולי), הוא הזדמנות לעמוד מעט על הייחודיות שבדמותו ובאופי יצירתו.
דומה כי לא היה גיבור מוזיקלי גדול יותר עבור ילדי שנות ה-70 וה-80 מאשר המלחין קובי אשרת. הוא ליווה אותנו עוד בשחור-לבן בתכניות הטלוויזיה "ראש כרוב", "הצריף של תמרי", ו"קרוסלה".
ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.
יש לנו בת נכת צה"ל 100+.
בזמנו היא התגוררה בבית שלידנו ביישוב יד-חנה, כשעדיין היה קיבוץ. אחר-כך הקיבוץ עבר הפרטה ושינוי סיווג ונעשינו סוג של כפר קהילתי, ובנינו לנו בית חדש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בכל התרחישים המצב הוא ביש ואין מה להתפאר בו. גוש מתנגדי נתניהו אינו מצליח להשיג רוב. הליכוד חייב לאבד מנדטים כשתומכיו המחודשים יאבדו התלהבות מאיראן ויזכרו מחדש במי שחתום על 7 באוקטובר ועל הפקרת החטופים, העוטף הצפון והמלחמה הבלתי נגמרת בעזה
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "