מסכימה עם כל מילה.הדרך היחידה היא להידבר,לקבל את עובדת היותם כאן עצמו ועם אותן זכויות. וכמובן להחליש את השנאה ההדדית של אילו שרוצים קונפליקט שזה מקור הזהות שלהם.מקור הזהות שלי ושל כמותי,הוא הסכמה. הכלה אל אני לוקחת מילה מתחום הטיפול
דעתי מבולבלת.כי החינוך,בטח של הגור שלנו הוא ללכת ליחידות קרביות,לתת ולתרון.אולי היה נכון לפעם שהיה אפשר להזדהות עם המדיניות עם השלטון.אבל כבר לא אז תגידו למין המדינה.בסדר.לא יותר טוב למדינה שיהיה שלום.אני לא רוצה מתים יהודים ולא מתים ערסים.את זה היכרנו.עכשיו צריך לחפש דרכים אחרות.ותמיד עולה הדוגמה של אירלנד כמקור ללמידה
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
לפני כשנה וחצי הגעתי לחדר מיון בצפון לונדון בשל כאבים בחזה. חדר המיון היה חשוך, מוזנח ומתפקע מסבל אנושי. היו שם אנשים תחת השפעת סמים; אחרים סבלו ממצוקות נפשיות ומכאבים קשים. אסיר אזוק, מלווה בשני שוטרים, לא שתק לרגע. אנשים דיממו על הספסלים, והורים מודאגים ליוו ילדה קטנה.
"וואו, כמה אנשים שבורים", אמרתי לעצמי, ומייד חשבתי: "הם בטח חושבים את זה גם עליי".
ישבתי בפינת החדר, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי. אחרי בדיקות והמתנה ממושכת, בדקה אותי רופאה, בישרה שאין ממצאים מדאיגים ושאלה אם יש גורמי לחץ בחיי.
ישבתי בפינת החדר בחדר המיון, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי
"הקבוצה שלי שיחקה 50 דקות עם תשעה שחקנים וניצחה", אמרתי.
"אתה כזה מצחיק", היא אמרה.
"לא צחקתי", אמרתי. אני מאלה שלוקחים כדורגל ללב.
מה יש בכדורגל שמביא אנשים לחדרי מיון, הופך אותם לאובססיביים, אלימים, מאושרים או מדוכדכים? מה עובר בראשו של אוהד, ואילו תהליכים מובילים אותו – אותי, אותנו – למצב הזה?
ד"ר דמיאן פירס הוא פסיכולוג אנגלי המטפל בעיקר בטראומות ובהפרעות פוסט־טראומטיות, אוהד וולבס ומחבר הספר Till I Die, שיצא בהוצאת Oneworld. שם הספר שאוב מקריאת אוהדים פופולרית בנוסח "וולבס עד המוות", וכותרת המשנה שלו היא: "מדוע כדורגל הוא הכול (גם כשהוא לא אמור להיות)".
הספר הוא מסע אישי של פירס בעקבות האובססיה הפרטית שלו, ובו כמה מקרי מבחן של התנהגות אוהדים בקצה הספקטרום: אוהד שפרץ למגרש והכה שחקן, אוהד שלעג למותו של ילד חולה סרטן שאהד קבוצה יריבה, ואוהד קנייתי של קבוצה אנגלית ששם קץ לחייו בעקבות הפסד.
פירס היה עיתונאי וסבל מהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, עד שהגיע לשפל ובחר לשנות את חייו. הוא נכנס למרכז לטיפול בהתמכרויות, ושם נחשף לעולם התרפיה והפסיכולוגיה. "חשבתי שזה יהיה כיוון טוב לפרק חדש בחיי", הוא אומר.
פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס נותר גורם יציב בחייו
פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס – וולברהמפטון וונדררס בשמה המלא, שמגיעה ממרכז אנגליה – נותר גורם יציב בחייו, למרות המרחק הגדול מאצטדיון מוליניו של הקבוצה.
"זו בעיה", הוא אומר. "לוקח לי שש שעות להגיע לשם, לכן אני מגיע אולי למשחק אחד בעונה ואני צופה ברוב המשחקים לבדי. בזמן ששאר האוהדים יכולים להיות בקשר עם אוהדים אחרים ביציע ולווסת את הרגשות, אני צריך להתמודד עם הרגשות הסוערים האלה לבדי. אני לא מעבד את הסערות האלו עם שאר האוהדים, אלא רק עם עצמי, עם הכלב ועם אשתי".
ביום שבו דיברנו התפרסם סרטון קצר ממשחק סוער בין שתי יריבות שכנות, סאות'המפטון ופורטסמות'. בסרטון נראה ילד כבן עשר, אוהד סאות'המפטון, מאבד את עשתונותיו ביציע. הוא משתולל ומניף את ידיו בתנועות מגונות וזועמות, במה שנראה כמו מבוא לחוליגניזם.
פירס: "גם בלי לפגוש את הילד הזה, נראה שיש לו צורך רגשי שלא מקבל מענה מחוץ לאצטדיון. כפסיכולוג, אני שואל את עצמי מה עובר עליו, ומה גורם לו להפנות זעם כזה כלפי שחקן על המגרש.
"זה לא מחזה נעים. הייתי רוצה לדעת מה קרה לו, מה הוא עבר ובאיזו משפחה גדל, שהביאו אותו לכעס כזה. ההתנהגות שלו נראית מזעזעת, אבל אם להיות כן – היא לא רחוקה מהאופן שבו אני מתנהג כשאני לבדי".
"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך"
פירס חושב שהוא מכור לכדורגל, או ליתר דיוק – מכור לעצם היותו אוהד (הוא גם אבחן אצלי תסמינים דומים). במאמר ב"סייקולוג'י טודיי" הוא כתב: "הפסיכיאטר מאסימו לנזארו טוען שחלק מחובבי הכדורגל מגלים תסמינים של התמכרות התנהגותית:
"(1) התעסקות חוזרת שמובילה לחוסר תפקוד.
"(2) אובססיה, נסיגה והשתוקקות.
"(3) ניסיונות כושלים להפסיק.
"(4) הזנחה של תחומי חיים אחרים.
"(5) המשך למרות הנזק.
"(6) פגיעה במערכות יחסים".
הרשימה לא אמורה להפתיע אף אוהד – מלבד, אולי, הסעיף השלישי. טרם פגשתי אוהד שניסה באמת להפסיק את ההתמכרות הזו.
![אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/10/AFP__20090625__Par2633862__v1002__HighRes__FblWc2010ConfedSoccerFanFeature.jpg "אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)")
הכדורגל מעניק לאוהדים לא מעט, אם כי לעיתים במחיר כבד. הכול נובע ממה שפירס מגדיר Identity fusion, כלומר "מיזוג זהויות" או "התכת זהויות". את המונח טבע האנתרופולוג הארווי וייטהאוס, שחקר שבטים וכתות ברחבי העולם ובחן כיצד חברי קבוצה מתלכדים ויוצרים קשרים הדוקים.
"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך במשך ימים אחרי סוף המשחק. זה היה חסר היגיון כאדם מבוגר וכפסיכולוג.
"ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה"
"וכשדיברתי עם האנתרופולוגית ד"ר מרתה ניוסום על 'מיזוג זהויות', זה התחיל להיות הגיוני. זה שונה ועמוק יותר מהזדהות עם קבוצות אלו ואחרות. אני מזדהה עם הרבה קבוצות – למשל, אני פסיכולוג. אני מזדהה גם כאוהד אנגליה: כשהם משחקים זה בידור; כשהם מנצחים אני שמח; כשהם מפסידים אני קצת מאוכזב, אבל תחושת הקיום שלי לא עומדת במבחן. זה כובע שאני יכול להוריד.
"אבל כשוולבס מפסידים, כל הסטטוס האישי שלי עומד למבחן. המיזוג מתרחש בעיקר בילדות כשאנחנו חווים חוויות עזות עם הקבוצה שלנו. עבורי זה היה כשהלכתי בגיל שש לראות את וולבס מול סנדרלנד על הכתפיים של אבי. החוויה הרגשית הזו חיברה אותי, ריתכה אותי ממש, למועדון".
![ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/10/MixCollage-22-Oct-2026-11-35-AM-9032.jpg "ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die")
"זה גם קשור לסבל קבוצתי", הוא מוסיף, "ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה. עבורי לא היה את זה במשחקי אנגליה, לא היה את החום והאנרגיה כדי לאחד אותי איתה".
פירס חווה עונה מהגיהינום בשנה שעברה. לא רק שוולבס ירדה מהפרמייר ליג, הליגה הבכירה, לצ'מפיונשיפ, היא גם לא הצליחה לנצח במשך 19 משחקים רצופים.
"זה היה נורא", אומר ד"ר פירס. "זה היה עינוי. צפיתי בכל משחק וזה הכאיב. כתבתי את הספר באותו זמן והייתי בדיכאון בלתי פוסק. אני מבין מה קרה לי מבחינה הורמונלית ויכולתי להבין מאיפה זה בא, אבל זו הייתה סיטואציה מכאיבה.
"גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר"
"ביקשתי מאשתי לעזור לי לא לצפות במשחקים, אבל זה לא עזר. אני חושב שבשל התמכרויות העבר שלי, יש בי נטייה כזו. יש אנשים שנוטים יותר להתמכר, ואני אחד מהם. האפשרות לניצחון, האקסטזה הזו, השאירה אותי שם.
"זה היה כמו לשתות משקה אלכוהולי – אתה יודע שהמשקה הבא ייגמר באסון, שגלולת האקסטזי הבאה תיגמר בבושה והקוקאין כבר לא עובד, אבל האפשרות של רגע אופורי אחד גדול משכה אותי. ביום רביעי אמרתי שאני לא אסתכל על המשחק, אבל בשבת בבוקר הקול הקטן בראש אמר שאולי הפעם זה יהיה אחרת".
הסבל הזה מחבר את האוהדים לקבוצה וזה לזה. אוהדים נושאים איתם את רגעי השיא ואת הצלקות הנפשיות באותה מידה. שער האליפות של מיגל ויטור או הפסד בגמר גביע להפועל רמת גן – שניהם עיצבו את חיי.
לכאורה, אין לי על מה להתלונן. כאוהד הפועל באר שבע אני חווה תור זהב מפואר, עם ארבע אליפויות ב־11 עונות. אבל למעשה, תמיד יש ממה לסבול. בעונה תחרותית, כל משחק הוא מקור ללחץ נוראי, אלא אם הקבוצה מובילה בהפרש של שלושה שערים. תיקו הוא אסון, ומקום שני הוא כישלון.
פעם דיברתי עם קולגה שאוהד את באיירן מינכן והתלונן על מר גורלו אחרי עונה לא מוצלחת, מחזה נדיר למדי. "וואו, איזה חיים קשים יש לך", אמרתי בסרקזם. "אתה לא מבין, זה סוג אחר של לחץ", הוא ענה.
כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי
פירס: "יש משהו בכדורגל שמאפשר את האיחוד הרגשי הזה. גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר. ומכיוון שכדורגל הוא משחק עם מעט שערים, הסיכוי לתחושה הזו גבוה מאוד.
"ב'כת המוות' של ג'ים ג'ונס, שהרעיל את כל המאמינים שלו, הוא יצר את תחושת המצור וסיפר להם שיש חיילים ביער שרוצים לתקוף אותם – וזה דומה למה שאנחנו חווים בכדורגל. ישנו איום חיצוני על מה שיש לנו. וזה מחבר את האוהדים ביחד ואת האוהד למועדון".
להתמכרות לכדורגל יש רקע ביולוגי מובהק. פירס מעגן את המוכר והידוע במסגרת רחבה של פסיכולוגיה, ביולוגיה, ניסויים, ראיונות וידע אישי.
כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי. שער בכדורגל אינו שקול לסל אחד, או לשתי נקודות מתוך 170 במשחק כדורסל רגיל. התגובה, כפי שגילו חוקרים בסקוטלנד, דומה לתגובה שמעורר קוקאין במוח.
המשמעות היא גם שכדורגל הוא ענף שבו התוצאה פחות צפויה מבכל ענף אחר. הפתעות יכולות להתרחש למרות פערי כוחות גדולים, והמתח נמשך לאורך רוב דקות המשחק.
מצבים להבקעת שער, החמצות וכדור שניתז מהמשקוף – כולם מפעילים מעגלים במוח, בדומה למכונות המזל בקזינו, שמתגרות במהמרים באמצעות "כמעט הצלחות", אבל מדי פעם מהבהבות ומרעישות ומבשרות על מבול של מטבעות.
רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר
"המשיכה של הכדורגל נמצאת באפשרות המתגרה של 'מה שיכול היה לקרות', לא רק במה שקורה בפועל", אומר פירס. "המוח מתגמל את המחסור, אחרת התשוקה הייתה נכבית לאור מיעוט השערים".
משחק כדורגל שמעורר מעורבות רגשית גבוהה הוא מתכון למערבולת של הורמונים. טסטוסטרון, אוקסיטוצין וקורטיזול הופכים משחק חשוב לחוויה מתישה, גם כשצופים בו מהכורסה או מהמקום הקבוע ביציע.
החיבוקים ביציע אחרי שער משחררים את ההורמון אוקסיטוצין, שזכה למוניטין של "הורמון האהבה" – אבל התמונה מורכבת יותר.
פירס: "היה לו (לאוקסיטוצין) מוניטין של הורמון החיבוקים, וכולם היללו אותו כסם פלא, תרופה לעוינות בעולם. אנשים קנו ספריי אוקסיטוצין ואנשים דיווחו על תחושות אהבה, אבל בהמשך גילו שהמשתמשים גם הפכו לאגרסיביים יותר כלפי מי שנתפס כ'אחר'.
"לאחרונה גילו שאומנם הוא מחבר אותך לקבוצה ומחזק תחושות אהבה ואחדות כלפיה, אבל הוא גם הופך אותך לעוין כלפי הקבוצה היריבה. גילו שזה מעורר אגרסיביות־יתר כלפי קבוצות אתניות זרות, וכנראה זהו הצד השני של קרבה".
השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם
רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר.
בברצלונה גילו עלייה במספר הלידות תשעה חודשים אחרי ניצחונות חשובים של הקבוצה בשנות השיא שלה, ואילו בסנדרלנד נרשמה עלייה במספר אירועי הלב אחרי הפסדים.
השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם, כמו באותו משחק של הפועל באר שבע בתשעה שחקנים מול מכבי נתניה, שבסיומו הייתי מותש מכדי לחוות את אופוריית הניצחון הנדיר.
"כאוהד, אני מכיר את התחושה המעיקה הזו וזה לא נעים", אומר פירס. "כמטפל, אני אומר שאתה צריך לשים לב להרגשה הזו, לדעת שזה קורטיזול, שזה קשור לחוויות קודמות, לנשום עמוק – ולנסות להירגע".
חלק מרכזי בקשר למועדון הוא גם העוינות כלפי אחרים – מועדונים יריבים ואוהדיהם. לקשר הקבוצתי הזה יש צדדים חיוביים, כמו ההתגייסות של מועדוני הכדורגל למען החברה אחרי אסון 7 באוקטובר, אבל יש לו גם צדדים אפלים.
פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית
אסונות הפכו לעוד דרך להתגרות באוהדים יריבים ברחבי העולם, וגם בישראל. אנחנו צריכים מישהו לאהוב, אבל כנראה גם מישהו לשנוא. פירס כותב בהרחבה על שמחה לאיד, שנתפסת כלא יותר מצחוק לא מזיק על חשבון אוהדים אחרים, אבל בעיניו מסתתר בה משהו אפל בהרבה.
"זה קורה אצלנו באופן טבעי", הוא אומר. "בניסוי ראו אזורים במוח שנדלקים כשאוהדי קבוצה יריבה קיבלו שוק חשמלי. ישנה טענה בספרות המקצועית ששמחה לאיד היא מעין מחנה אימון לגרימת נזק של ממש. בני אדם הם יצורים חברתיים שמתוכנתים לא לגרום סבל, אבל השמחה לאיד מאפשרת לנו לסלוד מקבוצות באופן שמאפשר לשנוא אותן, ובהמשך לפגוע בהן – פיזית או רגשית.
"זה כבר יותר קל למוח. זה עונג שמתעורר באופן טבעי, אבל ברגע שאתה גולל את פיד האוהדים בטוויטר, אתה חוצה קו לעבר גרימת נזק של ממש בעתיד".
בסרט התיעודי The Workers Cup מתוארות קבוצות כדורגל של עובדים זרים בקטאר, שהועסקו בהקמת אצטדיונים לקראת מונדיאל 2022. מה שהחל כמניפולציה קטארית לצורכי תעמולה (ספורטסוושינג) הפך בתוך זמן קצר לליגה אורגנית של ממש.
השחקנים הפכו לגיבורים בקרב עמיתיהם, האוהדים חגגו ניצחונות וזכייה בגביע כאילו הייתה זו ליגה לכל דבר, וחייהם העגומים התמלאו בתוכן. המסקנה העולה מהסרט, בלי קשר לציניות הקטארית, היא שהחלוקה לקבוצות וההשתתפות במשחקים תחרותיים הן תופעות טבעיות לגמרי.
"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה"
פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית.
אם ילדים שלבשו חולצה בצבע אחר הרסו משהו, הדבר נעשה, מבחינתם, "בכוונה וכדי להכאיב". לעומת זאת, כשהנזק נגרם בידי ילדים שלבשו חולצה באותו צבע, הם פירשו זאת כתאונה תמימה.
פירס עוסק גם בחוויית האהדה בעולם המודרני, המשתנה ללא הרף. בעבר אוהד היה מגיע למגרש, צופה במשחק, אולי קורא עליו בעיתון למוחרת בבוקר, ובכך הייתה מסתכמת חוויית האהדה שלו.
מאוחר יותר הגיעו תוכניות סיכום המחזור ומספר מצומצם של משחקים בשידור חי באירועים מיוחדים. משם עברנו לכיסוי טלוויזיוני מלא של כמעט כל משחק, ולאפשרות לצפות בכדורגל בשידור חי כמעט בכל יום. לכך הצטרפו הרשתות החברתיות, המחברות אוהדים זה לזה באופן ישיר, לצד אתרי חדשות ואתרים של קבוצות ואוהדים, המציפים אותם בתכנים בלתי פוסקים – והכול בהישג יד.
ילדים בקצה אחד של העולם צופים במשחקים של קבוצות מפורסמות מאירופה, או משחקים במשחקי מחשב, והופכים לאוהדים שלהן במקום לאהוד את הקבוצה המקומית. חוויית האהדה משתנה משנה לשנה.
"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר"
"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה. בעונה איומה קשה להתמודד עם הזרם העכור הזה".
החשיפה המוגברת פירושה גם היכרות קרובה יותר עם האוהדים ועם שחקני הקבוצה, והבנה שבמקרים רבים אין לכם דבר אחד במשותף – מלבד המועדון שהתגלגלתם לאהוד מסיבה כלשהי.
ההבנה הזו מובילה לעיתים למשברים, להכרה בכך שהקשר הזה בחלקו מומצא ובחלקו מנופח, ושכדי לקיים אותו נדרשת התעלמות מאינספור דברים. אבל בבוקרו של יום משחק, המשברונים האלה נעלמים.
"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר".
למה ניתחת את המקרים הקיצוניים, ומה הם מלמדים על האוהדים הנורמטיביים יותר?
"הספר מנסה לבחון מדוע אירועים קיצוניים מתרחשים. החברה מצמצמת את הטווח הרגשי שלנו. ישנם הרבה רגשות שנבנים בתוכנו שלא נוח להפגין בציבור. אני מדבר על זעם ושנאה, וגם על אושר במידה מסוימת – והבעיה היא שאין להם מוצא. אתה לא יכול להביע אותם כמו בעבר, אבל הם צריכים לצאת איכשהו.
אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, וגם: רכש
"אנשים הולכים למשחקי כדורגל כי האצטדיון הוא מרחב ציבורי שבו מותר להם להשתחרר ולפרוק רגשות שנאצרו בתוכם. לפעמים הרגשות האלה מתפרצים בצורה אכזרית, ואני לא תומך בכך. אבל בעולם שאנחנו חיים בו יש הרבה סיבות לכעס, והשאלה היא לאן הוא מתנקז.
"לא כל אחד יכול לפנות לטיפול נפשי, ולא לכל אחד יש במשפחה מי שיקשיב לו. כשהרגשות האלה נשארים ללא מוצא, הם עלולים לגרום לנזק של ממש.
"נוסף על כך, לפני 20–30 שנה אירועים כאלו התרחשו ונשכחו, אבל היום, עם טלפונים סלולריים וכיסוי טלוויזיוני מלא, אנשים ותקריות כאלו הופכים לוויראליים".
אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, ועוד שחקנים חדשים. רכש.
מרגע שהעונה מסתיימת, האוהדים רוצים רכש ועוד רכש, רצוי של שחקנים זרים. הם סופרים כמה ימים עברו בלי רכש. אנשים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים בסופרמרקט, בלי יכולת להמתין ובלי הבנה של הקשיים הכרוכים בכך.
"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע"
פירס: "הדרישה לשחקנים חדשים מתחברת לצורך האנושי בדברים חדשים ובחידושים. המוח שלנו דורש דברים חדשים כל הזמן, והכול מתודלק בפרסומות ובצריכה. כל הזמן אנחנו צריכים את הדבר החדש הגדול הבא, דברים נוצצים חדשים שישפרו את חיינו – וגם את השחקן החדש המבריק שישנה את הקבוצה.
"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע".
פירס נחשף לעוצמתו של הכדורגל במהלך ביקור באצטדיון של ברייטון. במסגרת פרויקט מקומי, אנשים המתמודדים עם דמנציה צופים בהקלטות של משחקי כדורגל ישנים, במטרה לעורר זיכרונות מעברם.
אפשר היה לראות כיצד האנשים הכבויים מתעוררים וזוכים לשעת חסד בזכות זיכרונות הכדורגל הקדומים שלהם. "זה מתחבר לגרעין הזהות שלנו", אומר פירס. "לרגשות וזיכרונות שטבועים בנו. הזיכרונות הופכים להיות 'מה שאנחנו', כאילו יש דגל קטן שמחובר אליהם. לי יש זיכרונות רעים מבית הספר, אבל יש לי גם זיכרון שלי על הכתפיים של אבא שלי במשחק של וולבס מול סנדרלנד.
"אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו"
"כך נוצרת זהות, הזיכרונות הופכים להיות מי שאתה. לכן היה מרגש כל כך לראות את פרויקט הדמנציה של ברייטון. אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו. אלו מגירות של זיכרונות שנשמרו, ולכן פרויקטים כאלו הם חשובים ומרגשים כל כך. לכן כדורגל חשוב כל כך".
איזה כיף להיות בוחר ימני. כל כך הרבה אפשרויות יש לו. פשיזם, גזענות, טרנספר, כוחנות, עליונות, שמרנות, פונדמנטליזם, צביעות, מלוכנות, טיפשות, אספסופיות, לפחות שני רבנים מאוד מתים, אלימות מדאורייתא, אלוהים אחד והיד עוד נטויה.
והשמאלן, כל כך מסכן. חצי מהאופציות שלו הן בכלל אחד מחמישים הגוונים של הימין והשאר ערבים. אז מה לעזאזל עושים בשבוע הבא?
אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.
הקישו על שם מפלגה או רחפו מעליו למידע נוסף.
*הרשימה המשותפת ורע"ם עשויות לתמוך בקואליציה בלי להצטרף אליה רשמית
בס"ד
כשהייתי ילדה הרגשתי שאת כל הזמנים הטובים כבר פספסתי: החלוצים כבר היו, ישובי חומה ומגדל כבר הוקמו, את הקמת המדינה כבר חגגו, נולדתי בעיר ולא במושב או קיבוץ. הוואדי מתחת לבית בשכונת כבביר בחיפה היה תחליף אפשרי, לא אידיאלי אבל סביר, ושוטטתי שעות ארוכות בחיפוש שבילים סודיים, מדמיינת שאני בספר אורי או אליפים. ובקיצור – הכול כבר קרה.
עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)
סוף סוף עמדה אחרת, מרעננת, באתר הזה ולא שמאל ושמאל.
ובמענה למגיבה הקודמת, אין שום הבדל בין הקיבוצים של 1937 לישובים היום.
המאחזים והחוות רובם ככולם באישור הממשלה או לקראת הכשרה.
וכמי שדמוקרטיה נר לרגליו (ופיו) צריך להודות בעובדה זו, גם אם לא לפי טעמו
(ממש כשם שפינוי חבל עזה היה בניגוד לאנשי הימין).
לחרף ולגדף מעשי התישבות הרואית של מי שלא בא לך טוב בעיניים….הלו!
כצנלסון לא היה בדיוק איש של מפלגת ימין. גם לא יגאל אלון ואנשי חוגעין ורד.
אגב, ישובי חומה ומגדל הוקמו בזמנו ביןצליל גם הם בניגוד לחוק הבריטי )אך לא נהרסו עקב לקונה מהחוק העותמני.
וכפי שההיסטוריה מלמדת, מה שלא חוקי הופך לחוקי. זו הציונות!
והכל באדמות מדינה כמובן וללא לקיחת אדמות.פרטיות.
סבא וסבתא שלי מתהפכים בקברם בקיבוץ בעמק בית שאן שהוקם ב-1937 במסגרת "חומה ומגדל", מההשוואה בין הקמת הקיבוצים טרום המדינה וכמה שנים לאחר הקמתה ובין ההתנחבלויות, המאחזים הלא-חוקיים ופסדאו-חוות (ב-4 שנים האחרונות) ; הקיבוצים זו תמצית !!! הציונות של שילוב בין לאומיות-סוציאליזם-התיישבות ; ישובי "טיומקין" הקרטוניים בגדה הם חיסול !!! הציונות, בכל אספקט שהוא: בטחוני, חברתי, כלכלי ובעיקר מוסרי.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
צריך לבער !!! את השחיתות מהפוליטיקה הישראלית ; החוקים צריכים להיות שמי שנמצא תחת כתב אישום ובעיצומו של משפט פלילי !!! לא יכול להיבחר לכנסת או להתמנות לרה"מ או לשר ומי שכבר מכהן יאלץ להתפטר ; הפתרון: שפוליטיקאים לא !!! יהיו מושחתים או עבריינים ; כמו שאמרו שצריך לפצל את תפקיד היועמ"ש כי הוא לא יכול להיות בשני כובעים במקביל: יועמ"ש לממשלה ומעמיד לדין שרים או ח"כים ; וגם כאן: שפשוט פוליטיקאים לא !!! יהיו עבריינים ומושחתים.
חוק כזה הוא רעיון גרוע, משום שמשמעותו היא שפקיד בכיר כלשהו בפרקליטות יוכל לשלוט בגורלו הפוליטי של פלוני, בכך שיחליט האם להגיש נגדו כתב אישום או שלא.
זאת לא הדרך הנכונה. הדבר הנכון לעשות הוא העברת חוק אחר: הגבלת קדנציות לראש הממשלה. לא יתמודד אדם שכבר היה ראש ממשלה למעלה משלוש קדנציות. זה הכל. והחוק ייכנס לתוקף החל מהכנסת שלאחר מכן.
| ישר בראשות איזנקוט | 23 |
|---|---|
| הליכוד | 21 |
| ביחד בראשות בנט | 11 |
| ישראל ביתנו | 9 |
| הרשימה המשותפת | 9 |
| ש″ס | 8 |
| הדמוקרטים | 8 |
| יהדות התורה | 8 |
| עוצמה יהודית | 8 |
| הציונות הדתית | 6 |
| רע″ם | 5 |
| המילואימניקים | 4 |
| עמך ישראל | 0 (3.00%) |
מתקשה להבין את אלו שרוצים שינוי והולכים לתמוך במפלגת אוויר כמו זילכה וההוא. זליכה שדיבר במחאה זה לא זליכה של השנתיים האחרונות. "חמייה חרמייה". זילכה ראית את הממשלה הזו והשחיתות, למה אתה פוגע ברצון לשינוי ? מילא אם היית מצטרף לאחת המפלגות בגוש השינוי, אבל זה לא כך ואתה מסכן אותנו.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו