דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשת... המשך קריאה
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים ... המשך קריאה
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "
הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
ארצות הברית וערב הסעודית חתמו על הסכם בנושא אנרגיה גרעינית אזרחית, כך הודיע הלילה משרד האנרגיה האמריקאי. ההסכם מאפשר לממלכה לבנות כורים גרעיניים תוך שימוש בטכנולוגיה אמריקאית, וכן להעשיר אורניום.
הסכם גרעין אזרחי מול ערב הסעודית נמצא בעבודה כבר שנים, הן במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא דונלד טראמפ והן בתקופת כהונתו של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן.
בניגוד לתוכניתו של ביידן, ההסכם הנוכחי אינו כולל את מה שמכונה "הפרוטוקול הנוסף", המאפשר לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם (סבא"א) לבצע בדיקות פתע.
בנוסף, ההסכם יאפשר לערב הסעודית להעשיר אורניום ולעבד מחדש פסולת גרעינית – שני תהליכים המהווים נתיבים פוטנציאליים לפיתוח נשק גרעיני
בנוסף, ההסכם יאפשר לערב הסעודית להעשיר אורניום ולעבד מחדש פסולת גרעינית – שני תהליכים המהווים נתיבים פוטנציאליים לפיתוח נשק גרעיני. איחוד האמירויות הסכימה לוותר על שניהם כאשר חתמה על הסכם דומה עם ארה"ב בשנת 2009.
שר האנרגיה האמריקני כריס רייט ועמיתו, הנסיך עבד אל-עזיז בן סלמאן, חתמו על ההסכם, המוכר כ"הסכם 123", לצד הסכם אמצעי הגנה בילטרלי, כך מסר משרד האנרגיה האמריקאי בהודעתו.
הממשל ציין כי ההסכם עומד גם בהסכמי אי-הפצת נשק גרעיני המעוגנים בחוק האנרגיה האטומית האמריקאי, הנחשבים למחמירים בעולם. ערב הסעודית טענה במשך זמן רב כי אם לא תשתף פעולה עם ארה"ב, היא עשויה לחבור לסין או לרוסיה, להן יש תקני אי-הפצה שונים.
משרד האנרגיה מסר כי ההסכם עובר כעת לקונגרס. אלא אם הקונגרס יגייס את הקולות הנדרשים כדי להתנגד להסכם בתוך 90 ימי דיונים, ההסכם ייכנס לתוקף. עם זאת, יידרש רוב של שני שלישים כדי לעקוף וטו נשיאותי.
מספר מחוקקים דמוקרטים הביעו חשש כי ההסכם עלול לעורר מרוץ חימוש במזרח התיכון. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן אמר שוב ושוב כי אינו מעוניין שהממלכה תפתח נשק גרעיני, אך היא תעשה זאת אם איראן תעשה כן.
"הם מאפשרים לערב הסעודית, אומה לוחמנית וסמכותנית, לפתח טכנולוגיות לנשק גרעיני, תוך פתיחת מלחמה עם איראן במסווה של מניעת פצצת גרעין איראנית", אמר הסנאטור הדמוקרט אדוארד מרקי. "ההסכם הזה יהפוך את כולנו לפחות בטוחים".
משרד החוץ הבריטי עדכן את אזהרת המסע ל-13 מדינות במזרח התיכון, בהן ישראל, ירדן, טורקיה, קפריסין, קטאר וסעודיה.
בהודעה צויין כי אזרחים בריטים השוהים במזרח התיכון או מתכננים להגיע אליו נקראים להיות ערוכים לשינויים פתאומיים, סגירה זמנית של המרחב האווירי, עיכובים וביטולי טיסות.
כוחות צה"ל עצרו הלילה 14 פלסטינים מרצועת עזה בעיר קלקיליה שבגדה המערבית.
מהצבא נמסר כי העזתים נכנסו לישראל לפני מתקפת ה-7 באוקטובר עם היתרי עבודה בתוקף. עם זאת, לאחר ה-7 באוקטובר ביטלה ישראל את כל היתרי הכניסה של עזתים וסגרה את מעברי הגבול. 14 העצורים צפויים להיות מגורשים בחזרה לרצועה.
עזתים רבים שהו בישראל בזמן שחמאס פתח במתקפה, אך רבים מהם הוחזרו מאז לרצועת עזה. חלקם עברו לגדה המערבית, בדומה ל-14 שנעצרו הלילה.
בצה"ל מציינים כי הם פועלים לאתר עזתים נוספים ששוהים בגדה המערבית, כדי לגרש גם אותם חזרה לרצועה.
מפקד חיל האוויר והחלל של משמרות המהפכה מוסאווי איים כי איראן תנתק את החשמל לבעלות בריתה של ארצות הברית באזור, אם יותקפו גשרים או תחנות כוח בשטחה. האיום דווח בסוכנות הידיעות האיראנית תסנים.
במקביל, שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י הזהיר כי "כל תוקפנות נגד איראן תגרור תגובה עוצמתית ונחרצת".
בהודעה שפרסם ברשת הטוויטר, הוסיף עראקצ'י כי "כל גורם שיסייע לתוקפנות שכזו ייחשב גם הוא למטרה לגיטימית".
ההרס הישראלי הוא פירמידלי. יש חשיבות מיוחדת להראות שהוא פירמידלי ומהו התהליך המתרחש. ישנו אצלנו גן קטלני, שאם יוסיף להתנהל "כסדרו", אין מנוס מכך שיביא להרס המדינה היהודית. אפשר לדבר על פירמידות-הרס גם בארצות וזמנים אחרים, אבל זה לא יהיה דומה לשום דבר מן השנים האחרונות אצלנו, הרס פנימי וחיצוני כאחד.
האיש שבשפיץ
בחוד הפירמידה נמצא כבר זמן רב ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא "איש-השפיץ". הוא עוסק בהרס מדינה שיטתי על כל גווניו, ואין אצלו "מחוץ לתחום": סכסוך החברה על רבדיה וקבוצותיה השונים, בטירוף שלא היינו עדים לו בעבר; תשלום גדול ורב לכל הגורמים שמסייעים לו ולממשלו לשרוד, שמתוכו חלק ניכר לחרדים; הורדת הנחיות כיצד לטפל בסוגיית המשפט והחוק כדי להחליש את כוחם ואת כוחה של הדמוקרטיה, לפרקם ולפוררם עד דק; טיפוח ערוצי רעל מדממים ללא הרף; ובעיקר מזימות מכשילות הפועלות לכל הכיוונים.
ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
ד״ר פרנק, בארבע השנים האחרונות נכתבו אלפי מאמרים על השיטה שבה שולט ראש ארגון המחבלים הדיקטטור, הצורר, הבוגד (פרשות קטאר והצוללות) ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו במדינת ישראל. המאמר שלך,... המשך קריאה
ד"ר פרנק, בארבע השנים האחרונות נכתבו אלפי מאמרים על השיטה שבה שולט ראש ארגון המחבלים הדיקטטור, הצורר, הבוגד (פרשות קטאר והצוללות) ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו במדינת ישראל. המאמר שלך, כמו גם אלפי אחרים, לא מעלה ולא מוריד משום שהוא מתאר שוב ושוב את הבעיה, אבל אין בו אפילו רמז לפתרון. ביבים שקרניהו לא יירד מכס השלטון בישראל עד יום מותו, כי הוא יודע שברגע שהוא יורד מכס השלטון בישראל, הוא נכנס לכלא. הוא עושה את מה שהוא עושה רק כדי שגורלו האישי לא יהיה זהה לזה של קודמו בתפקיד (4 בינואר 2006 עד 1 באפריל 2009, לא מצחיק, עובדה) אהוד אולמרט. אין פתרון לבעיית ביבים שקרניהו, משום שהחברה היהודית בישראל חלשה מדי כדי לפתור את הבעיה, רוב היהודים בישראל לא רואים בכך בעיה, אלא הזדמנות שלטונית שלא תהיה כמותה. זה לא גזעני, אבל הערבים, כ-21 אחוזים מתושבי, לא משתתפים בפתרון משום שרובם לא רוצים להשתתף בפתרון הבעיה. תאר לך שהערבים יצביעו בבחירות הבאות (אני ממש לא משוכנע שיתקיימו בחירות) ב-90 אחוזי הצבעה, וש-90 אחוז מהקולות הללו יילכו למפלגות ערביות. כך יהיו למפלגות הערביות בין 19 ל-20 מנדטים כפול ממה שיש להם היום. כלומר עוגת המנדטים היהודית שמונה בכנסת הנוכחית 110 מנדטים תקטן באחת ל-100 מנדטים. האם במצב של עוגת 100 הפוליטיקאים היהודים ימשיכו לשחק את המשחק באופן הרגיל כמו בעשרות השנים האחרונות? אני ממש לא בטוח בכך.
כ-55% מהישראלים תומכים בהקמת בית המקדש – כך עולה מסקר של מכון "דיירקט פולס", שבחן את עמדות הציבור ביחס להר הבית ולמקדש. המדגם כלל 1,010 נשאלים בגילי 18 ומעלה.
תוצאות הסקר מצביעות על שינוי הולך וגדל בדעת הקהל, ועל התרחבות המגמה המשיחית. נתונים רשמיים של משטרת ישראל מגבים מגמה זו ומצביעים על שנת שיא במספר היהודים שעלו להר הבית: בשנת 2025 ביקרו במקום 62,851 יהודים – עלייה של כ-37% לעומת שנת 2023.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
55% מהישראלים, או מהישראלים היהודים. מה, גם פה התחלתם בסקרי אפרטהייד?
אגב, אלה בדיוק ה'בייס' הבבוני, משיחי, חרדי, חרד"לי, הבייס של המלך המשיח. זה שמביס אותנו פעם אחר פעם.
פעם היא מבריקה, פעם מאכזבת, ותמיד נדמה שהתשובה הבאה תהיה טובה יותר. השימוש בבינה מלאכותית מפעיל אצלנו מנגנונים פסיכולוגיים שמוכרים מהימורים, ממשחקים ומרשתות חברתיות.
* * *
זה מתחיל במשימה קטנה. מייל ללקוח, פסקה במצגת, כותרת למסמך. משהו שאפשר לסיים לבד בכמה דקות. אתם פותחים את הצ'אט רק כדי לחסוך זמן, לקבל כיוון, אולי למצוא ניסוח קצת יותר חד.
ליאור בורק היא מובילת חדשנות בינה מלאכותית ואנליסטית מודיעין עסקי. מתמחה ביישום כלי AI מתקדמים בעבודת המודיעין והמחקר, ומפתחת תהליכי איסוף וניתוח מידע מבוססי בינה מלאכותית. שירתה כחוקרת בחטיבת המחקר במודיעין (2014-2017).
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כרגע אני לא מצליח להבין מה הם מרוויחים (פרט לזה שאנחנו מוכרים את עצמנו ללא תמורה לתאגיד) מזה שאנחנו נשארים מחוברים: הרי כל פעם 'האם תרצה...' או 'תרצה ש...' משאירות אותנו מחוברים, וכמו ש... המשך קריאה
כרגע אני לא מצליח להבין מה הם מרוויחים (פרט לזה שאנחנו מוכרים את עצמנו ללא תמורה לתאגיד) מזה שאנחנו נשארים מחוברים: הרי כל פעם 'האם תרצה…' או 'תרצה ש…' משאירות אותנו מחוברים, וכמו שאנחנו יודעים, כרגע זה עולה להם הרבה כסף והרבה אנרגיה חשמלית.
אבל, וזה אבל גדול, לקלוד יש את האפשרות להגדיר איך רוצים שהוא יענה. אני למשל הגדרתי לו: בלי שאלות המשך, בלי התחנפויות, בלי 'התלהבות' מהשאלות, ועדיף דיוק על פני מהירות. וזה עובד. ממש. עד כדי כך שלפעמים התשובה היא: 'כן'. ככה, במילה אחת קצרה. כדאי לכם לנסות.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "