דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשת... המשך קריאה
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים ... המשך קריאה
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "
הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מערכת הבחירות הצמודה הסתיימה בתוצאה לא צפויה. זה קרה השבוע בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, כשבתום תקופה מתוחה ומחלוקת שהסעירה את הקיבוץ הוותיק החברים התבקשו להצביע באמצעות אפליקציה.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
לטובת מי שאינו מתפעל טלפון נייד הוצבה קלפי פיזית, שני חברי קיבוץ השתמשו בה. על הפרק: מי בעד לממש את ההסכם עם חברת OPC שבבעלות עידן עופר ולאפשר לה להקים תחנת כוח גזית על אדמות חקלאיות של הקיבוץ, ומי נגד.
57% הצביעו נגד, פער של כמה עשרות קולות. "זה התקבל בהפתעה", אומר עמית שחם, פעיל בהתנגדות להקמת התחנה, "הם היו משוכנעים שהניצחון בכיס שלהם, אבל אנחנו ידענו כל הזמן שיש לנו רוב".
קיבוץ גבעת חיים מאוחד הצביע נגד הקמת תחנת כוח גזית על אדמות הקיבוץ, אחת מתוך חמש תחנות שמתוכננות לקום במרחב הכפרי והירוק שמשתרע בין השרון לשומרון
עכשיו העיניים נשואות אל מעבר לכביש, שם שוכן גבעת חיים איחוד. עד כה שני הקיבוצים הלכו יד ביד, והתחנה הייתה אמורה לקום על שטח שמשתרע על קרקעות של שניהם. בשנות ה-50' הם התפצלו על רקע אידיאולוגי, ב-2026 התחברו מחדש על רקע כלכלי, אבל עכשיו אנשי מאוחד החליטו לפרוש.
האם בגבעת חיים איחוד יחליטו להתקדם לבדם להקמת התחנה, ולמעשה להתפצל בפעם השנייה מהקיבוץ האח? לפי הערכות יש שם יתרון למתנגדים, גם בזכות דמויות בולטות כמו הח"כ לשעבר רם שפע, אבל הכל עדיין פתוח.
הפגנה בכניסה לקיבוץ גבעת חיים (איחוד), 23 במרץ 2026 (צילום: גיל יערי/פלאש90)
ההצבעות בגבעות חיים הן נקודת השיא באירוע מתגלגל שכבש בחודשים האחרונים את סדר היום של חבל ארץ שלם – יישובי עמק חפר והסביבה – אבל הן בהחלט לא מסמנות את סיום האירוע.
מדובר בתחנת כוח אחת מתוך חמש (ארבע בשטח המועצה האזורית עמק חפר ועוד אחת בשטח של מועצת מנשה הסמוכה) שמתוכננות לקום ברדיוס של קילומטרים ספורים במרחב הכפרי והירוק שמשתרע בין השרון לשומרון.
"בעקבות ההצבעה יש לנו כמה רגעים של נחת, אבל המאבק רק מתחיל ודורש מאיתנו אורך נשימה", אמר השבוע חיזקי סיבק, סגן ראש מועצת עמק חפר ומחזיק תיק הסביבה.
כמה ימים לפני פרוץ "שאגת הארי" כבר שררה אווירת חירום בבניין המועצה האזורית עמק חפר, עקב ידיעות על יזמים שמסתובבים ביישובי המועצה וסוגרים דילים עם תושבים על הקמת תחנות כוח על קרקעות שבבעלותם
כמה ימים לפני פרוץ "שאגת הארי" כבר שררה אווירת חירום בחדר הישיבות בבניין המועצה האזורית עמק חפר. מתחילת השנה התחילו לזרום ידיעות על יזמים שמסתובבים ביישובי המועצה וסוגרים דילים עם תושבים על הקמת תחנות כוח על קרקעות שבבעלותם.
ראשת המועצה גלית שאול זימנה בדחיפות את כל הגורמים הרלוונטיים במרחב כדי לחלוק את המידע המצטבר ולגבש תוכנית פעולה. "אני לא אתן להפוך את העמק הירוק לאזור תעשייה גדול", אמרה.
עמק חפר (צילום: שחר יערי/פלאש90)
התהליך המתקדם ביותר היה בבית ינאי, שם חברי האגודה השיתופית סגרו הסכם עם חברת "שמיר אנרגיה" שבבעלות איש העסקים מאיר שמיר על הקמת תחנת כוח על קרקעות שבבעלותם.
רק שהקרקעות האלה רחוקות מבית ינאי. הן קרובות הרבה יותר למעברות, כפר חיים ואביחיל. כך גם הקרקעות שיועדו להקמת התחנה של גבעת חיים, שסמוכות דווקא לקיבוצים עין החורש והמעפיל.
התהליך המתקדם ביותר היה בבית ינאי, שם סגרו הסכם עם חברת "שמיר אנרגיה" שבבעלות איש העסקים מאיר שמיר על הקמת תחנת כוח על קרקעות שבבעלותם. רק שהקרקעות האלה רחוקות מהמושב עצמו
אין חולק שישראל זקוקה לעוד אנרגיה ולעוד תחנות כוח, וכנראה אין הרבה אנשים שיתלהבו אם תחנה כזו תקום מול החלון שלהם. אבל יש מחלוקת עזה על מספר תחנות הכוח הגזיות שהמשק זקוק להן. משרד האנרגיה דוחף בכל הכוח להגדלת ייצור האנרגיה הסולארית, אבל במקביל דואג לשלייקס על שלייקס בדמות עוד ועוד תחנות גזיות.
המשק הישראלי עלול למצוא את עצמו תקוע עשרות שנים עם תחנות שאינן באמת נחוצות, בין אם משום שהגז ייגמר (כי חלק ניכר ממנו מיועד ליצוא) או שהשמש תענה על הצרכים. כשתחנת כוח בלב מרחב כפרי תהפוך לפיל לבן הנזק כבר יהיה בלתי הפיך.
חממות בעמק חפר, 2024 (צילום: משה שי/פלאש90)
הדיון על צרכי האנרגיה העתידיים ראוי ואפילו חיוני, אבל את משק האנרגיה צריך לתכנן בראייה ארצית כוללת. המדינה באמצעות מוסדות התכנון צריכה להחליט כמה תחנות כוח היא מבקשת להקים ואיפה למקם אותן.
בהליך כזה, ייתכן שתושבי עמק חפר היו נדרשים להשלים עם הקמת תחנה אחת בשטחם, אולי אפילו שתיים, ולתרום את תרומתם למשק האנרגיה הלאומי. אבל הליך כזה לא בוצע. במקום זה, הממשלה בחרה לקדם את התהליך בדרך הכי עקומה שאפשר: להפריט אותו.
הדיון על צרכי האנרגיה העתידיים ראוי וחיוני, אבל זה תפקיד המדינה להחליט כמה תחנות כוח היא מבקשת להקים ואיפה למקם אותן. במקום זה, הממשלה בחרה לקדם את התהליך בדרך הכי עקומה שאפשר: להפריט אותו
באוקטובר 24' הממשלה קיבלה החלטה (2282) להסמיך חברות פרטיות לתכנן ולהקים תחנות כוח. כל שעליהן לעשות זה לאתר קרקע ולחתום על הסכם עם בעלי הזכויות עליה.
במקום מבט תכנוני כולל שמאזן בין הצרכים והאינטרסים השונים – אנרגיה, סביבה, נוף, איכות אוויר – המדינה שלחה לשטח גדודים של יזמים שמבטיחים הרים, גבעות, ובעיקר הרבה כסף למי שמוכן לשתף איתם פעולה.
עמק חפר (צילום: גיא שמואלי)
יזמים לא מפספסים הזדמנויות כאלה, וכך נוצר מערב פרוע של משאים ומתנים. בעלי קרקעות קיבלו הצעות מפתות, קיבוצים קיבלו הבטחות למיליונים, ואדמות עמק חפר הפכו למוצר לוהט על המדף.
"במועצה שגרים בה 44 אלף תושבים, פחות מ-5 פרומיל מאוכלוסיית המדינה, מנסים להקים תחנות שייצרו אלפי מגה-וואטים, הרבה מעבר לגודלה היחסי של המועצה", אומר עמית שחם.
יזמים לא מפספסים הזדמנויות כאלה, וכך נוצר מערב פרוע: בעלי קרקעות קיבלו הצעות מפתות, קיבוצים קיבלו הבטחות למיליונים, ואדמות עמק חפר הפכו למוצר לוהט על המדף
כשהמידע התחיל להצטבר המועצה החליטה לצאת למאבק. בחודשים האחרונים, לצד המלחמה הלאומית, עמק חפר שרוי במלחמה משל עצמו. המירוץ אל הכסף הגדול עשה מה שכסף יודע לעשות: קרע בין יישובים וקהילות, ולעיתים גם בתוך היישובים והקהילות עצמן. זה התבטא בהפגנות קולניות, האשמות הדדיות ובמקרה אחד גם גלש לאלימות.
"כל יישוב מקבל החלטה להקים תחנה על אדמות ששייכות לו אבל הרבה יותר קרובות לבתים של אחרים", אומר תושב במועצה. "בעד ההחלטה על הקמת תחנת הכוח הצביעו בבית ינאי 19 חברי האגודה השיתופית", אומרת גלית שאול, "לא אתן ש-19 אנשים יעצבו את דמותו של אזור שלם".
מבט אווירי על בית ינאי, עמק חפר, ישראל 2010 (צילום: משה שי/פלאש90)
"האקטיביות והעמדה החד משמעית של המועצה ראויה מאוד להערכה", אומר תושב אחד הקיבוצים, "אבל במקרים מסוימים זה עבר את הגבול. אני לא רוצה שהמועצה תיכנס לי לתוך הקיבוץ גם אם אני מסכים עם העמדה שלה. היו מקרים שילדים נכנסו לקיבוץ וליד השער עמדו מפגינים ממטה המאבק שמשתף פעולה עם המועצה וצעקו להם שההורים שלהם גורמים לסרטן".
בהצבעתם נגד הקמת התחנה, חברי גבעת חיים מאוחד ויתרו על הכנסה של כ-10 מיליון שקלים בשנה למשך כ-25 שנה. בחלוקה לחברים מדובר בסכומים שנעים בין כמה אלפי שקלים בשנה לכמה עשרות אלפים, בהתאם לוותק בקיבוץ.
בהצבעתם נגד הקמת התחנה, חברי גבעת חיים מאוחד ויתרו על הכנסה של כ-10 מיליון שקלים בשנה למשך כ-25 שנה. מדובר בסכומים שנעים בין כמה אלפי שקלים בשנה לכמה עשרות אלפים, בהתאם לוותק בקיבוץ
"אני הצבעתי נגד בעיקר משיקולי בריאות ונוף", אומר עמית שחם, "אבל היו לא מעט שהצביעו נגד בעיקר בגלל יחסי שכנות. לא רצו לפגוע בחברי המעפיל ועין החורש.
"מעבר לזה, מה שלדעתי הכריע את הכף היה השם של היזם. אנשים לא רצו להצביע בעד שת"פ עם עידן עופר. במהלך הקמפיין עשינו הקרנה של 'שיטת השקשוקה'. שם כמו מאיר שמיר בבית ינאי זה הרבה פחות בעייתי".
עידן עופר, 2007 (צילום: משה שי/פלאש90)
עכשיו הכדור נבעט אל מעבר לכביש, שם יצטרכו חברי גבעת חיים איחוד להכריע אם ללכת לבדם למהלך עם עידן עופר, בהנחה שזה בכלל אפשרי מבחינת שטח הקרקע הנדרש.
עכשיו הכדור נבעט אל מעבר לכביש, שם יצטרכו חברי גבעת חיים איחוד להכריע אם ללכת לבדם למהלך עם עידן עופר, בהנחה שזה בכלל אפשרי מבחינת שטח הקרקע הנדרש
הפיתוי הכספי הוכפל – ברגע שהחברים ממאוחד יצאו מהתמונה, כל ההכנסה תיפול בחיק האיחוד – אבל בהתאם גם האיום בשיימינג אזורי. ההצבעה צפויה להתקיים במהלך השבועות הקרובים.
היישוב צוקי ים, סמוך לנתניה, עמק חפר, ישראל 2025 (צילום: שחר יערי/פלאש90)
2
בניכוי ההרוגים, הפצועים ושאר זוועות המלחמה, הידיעה שוברת הלב של השבוע הגיעה מרשות הטבע והגנים. לאור המצב הביטחוני והנחיות פיקוד העורף, הרשות הודיעה ביום שלישי על סגירת כל הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בגליל העליון: הבניאס, תל דן, שניר (חצבני), חורשת טל, נחל עיון (מפל התנור), ברעם ויחיעם.
אלה מתווספים לגן הלאומי אכזיב שנסגר מוקדם יותר בגלל ריבוי המקרים של חדירת רחפנים באזור ראש הנקרה. בשלב הראשון הסגירה הייתה בתוקף לשלושה ימים, אבל במלחמה הזו להגבלות זמניות יש נטייה להפוך לקבועות.
לאור המצב הביטחוני והנחיות פיקוד העורף, נסגרו כל הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בגליל העליון. אלה מתווספים לגן הלאומי אכזיב שנסגר מוקדם יותר בגלל ריבוי המקרים של חדירת רחפנים באזור ראש הנקרה
הלב כואב לא על הטבע – הוא יסתדר מצויין בלעדינו, ויחסית למה שכבר עבר בשלוש השנים האחרונות (שריפות ענק מנפילת טילים, דריסה של פני השטח על ידי כוחות צה"ל) המצב כעת סביר יחסית, גם אם המלחמה ממשיכה לזרוע נזקים.
העניין הוא שההפרדה של הצפון מהמדינה ומרוב הישראלים הופכת לעובדה מוגמרת ולמציאות מתמשכת. וזה אומר שהישראלים מתנתקים בעל כורחם מהטבע הכי שווה שיש לארץ הזו להציע.
מקור מים בצפון הארץ, מאי 2026 (צילום: זהר לידר)
כשהקיץ בפתח אין תחליף בישראל למים הצוננים ולרסס המפלים של נחלי הצפון. זו התקופה שבה הגליל העליון במיטבו ומציע שילוב מסחרר בין חקלאות, טבע, זרימות ופריחות, בעיקר בשנה שבה האביב חזר להיות עונה לגיטימית.
במהלך חג השבועות, על אף האזעקות הבלתי פוסקות וחדירת הרחפנים, נצפו מטיילים בצפון, למשל שביליסטים בנחל דישון. אבל סגירה רשמית של השמורות והגנים הלאומיים אומרת שהציבור הרחב לא יגיע, ויש לזה כמובן גם השלכות מרחיקות לכת על פרנסה של רבים באזור שמבוסס על תיירות.
כשהקיץ בפתח אין תחליף בישראל לנחלי הצפון הצוננים. זו התקופה שבה הגליל העליון במיטבו, אבל סגירה רשמית של השמורות והגנים הלאומיים אומרת שהציבור לא יגיע, וזה פוגע גם בפרנסת האזור שמבוסס על תיירות
בין אזעקה לנפילה, זהר לידר, קולגה (רדיו קול הגליל העליון) ותושבת להבות הבשן לא מוותרת על יציאה לטבע. "אני חייבת להסתובב", היא אומרת, "זה הדבר היחיד שמרגיע. הכל מצהיב, הנחלים זורמים, קוצרים חיטה, עצי התות מתפקעים מפרי, משתדלים לנשום ולעבור כל יום בנפרד".
אל הדברים האלה היא צירפה כמה תמונות שצילמה השבוע בטבע הצפוני, שהולך ומתרוקן ממבקרים.
קיפודן פורח על רקע נופי הצפון, מאי 2026 (צילום: זהר לידר)
3
בבוקר יום שלישי כבר נצפתה תנועה של רוכבי אופניים, גם אם לא סואנת, על הגשר החדש שעובר מעל הירקון.
אורכו 180 מטר, רוחבו 6 מטר, הוא מיועד לרוכבי אופניים והולכי רגל בלבד והוא מחבר באלגנטיות בין קצה אבן גבירול לשדרות רוקח ופארק הירקון – חיבור שעד היום היה לא סימפטי ולא ידידותי, בעיקר למדוושים.
בבוקר יום שלישי כבר נצפתה תנועה של רוכבי אופניים, גם אם לא סואנת, על הגשר החדש שעובר מעל הירקון ומחבר באלגנטיות בין קצה אבן גבירול לשדרות רוקח ופארק הירקון
בעוד כמה שנים, כשברובע החדש בשדה דב יגורו 40-50 אלף תושבים, הגשר הזה יהיה ציר התנועה הראשי שלהם – באופניים או ברגל – אל תוך העיר וממנה.
אולי עד אז גם יחשבו על פתרונות הצללה לגשר, כי כרגע הוא חשוף לחלוטין ורק המחשבה על חצייה שלו באוגוסט גרמה לי להזיע.
גשר האופניים החדש מעל הירקון, תל אביב, מאי 2026 (צילום: אביב לביא)
4
מסלול מיחזור חדש לרגל המלחמה: מגדלי הבננות ביישובי חוף הכרמל אוספים את הרשתות הישנות שנפרשו על המטעים, ויחד עם רשתות דיג הן נשלחו לגדוד 12 של גולני לצורך התמגנות מפני רחפנים בגבול הצפון ובלבנון.
מגדלי הבננות ביישובי חוף הכרמל אוספים את הרשתות הישנות שנפרשו על המטעים, ויחד עם רשתות דיג הן נשלחו לגדוד 12 של גולני להתמגנות מפני רחפנים בגבול הצפון
רשתות ממטעי בננה ורשתות דיג על משאית בדרכם להגן על חיילים בצפון מפני רחפנים, מאי 2026 (צילום: מועצה אזורית חוף כרמל)
בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".
מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מעניין כתרגיל וכחו ר למחשבה, אך לטעמי ראוי להוסיף לכל אחד מהכלים שתי משימות מקדימות:
1. "לצפות" בסרטון שבו מדובר ושאליו מתייחס הטור.
2. להגדיר מהו "ביביסט" (לפחות באחת מהתגובות שמתייחסת... המשך קריאה
מעניין כתרגיל וכחו ר למחשבה, אך לטעמי ראוי להוסיף לכל אחד מהכלים שתי משימות מקדימות:
1. "לצפות" בסרטון שבו מדובר ושאליו מתייחס הטור.
2. להגדיר מהו "ביביסט" (לפחות באחת מהתגובות שמתייחסת לכל "ימני" באשר הוא).
ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע.
עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "