"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.

המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.

"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.

הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.

למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.

האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.

נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על  תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.

אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.

לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.

לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?

רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.

הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.

ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.

מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.

התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.

תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.

זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.

לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה.  וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.

אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.

במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.

כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם

אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.

אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.

רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.

מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה. 

כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.

כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה. 

ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.

כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.

דורית גורני, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול והיום משמשת שם כיועצת. חברה בקבוצת פסיכואתיקה

המוסכניק שהייתי מתקן אצלו את הטוסטוס בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, עבד ברחוב סטרומה שנמצא ממש מאחורי משטרת פתח-תקווה. איזור תעשיה זעירה ובתי מלאכה קטנים. המצודה הבריטית, בה שוכנת המשטרה, הייתה מוקפת גדר ואני לא זוכר שאי פעם נכנסתי אליה.

הטוסטוס שלי, שלמעשה היה של אמא שלי עד שניכסתי אותו לעצמי, לא היה כלי מי יודע מה אמין. מדי פעם היה צריך להגיע למוסך. כבל קרוע, סתימת דלק, אגזוז סתום וחוזר חלילה. כל טיפול כזה היה כרוך במעבר ליד הכניסה לתחנת המשטרה. בזכרון שלי יש תמונה של בוטקה קטן וחבל קשור לעמוד מצידו השני של הכביש וחוסם את הכניסה. שער די צנוע המותאם לתחנת משטרה די צנועה.

ארבעים שנה קדימה ושער הכניסה למשטרת פ"ת הפך להיות שער ברזל חשמלי אימתני. הבוטקה המצו'קמק הפך לחדר מבוצר. מצלמות אבטחה חולשות על "מתחם" הכניסה לתחנה. התוכן הוא אותו מבנה בריטי משנות הארבעים של המאה הקודמת, רק הפסאדה השתדרגה פלאים.

דרך שער משטרת פתח תקווה אפשר לראות את ההתפתחות שעברה החברה הישראלית.

מחברה פרובנציאלית שחיה בעיר מוקפת פרדסים, נוסעת בפורד אסקורט, קונה בגדים בחובבי ציון ורואה סרטים בקולנוע היכל הפכנו לחברה שמוקפת בטון, בניינים גבוהים, אוטוסטרדות רחבות, ג'יפים מפונפנים, חנויות ממותגות, דלתות מפלדה, כחול לבן, אדום לבן, מדחנים ושערים חשמליים שמפרידים בין אחד לשני.

עמדתי בשער המשטרה בשישי בערב, ה-16/08/2019. בפנים היו מספר עצורים הידועים כפעילי "מחאת פתח תקווה". ההודעות על מעצרם עברו מאד מהר ברשתות החברתיות ועם סיום ארוחת הערב, לאחר התלבטות קצרה, מצאתי עצמי נוסע לשם.

מול שער המשטרה חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא

היתה זו אותה התלבטות מאי שם בתחילת 2017 שבסופה מצאתי עצמי עומד בגשם ליד מני נפתלי לא רחוק מביתו של היועמ"ש מנדלבליט. זו היתה הפעם הראשונה שהמשטרה הזיזה את קומץ המוחים ממול ביתו של מנדלבליט אל מול המתנ"ס המקומי.

המחאה הפכה לשגרת מוצאי שבת. עד שבשלב מסויים, בלתי נראה, התחלתי לוותר לעצמי. עם הוויתורים באו התירוצים וייסורי המצפון על נטישת המאבק. אבל גם אלה התרככו בכל מוצ"ש כשראיתי בשידורי הלייב בפייסבוק את המתמידים האוחזים בשלט, בדגל ובטלפון.

מול שער המשטרה בשישי בערב חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. זה היה סוג של חשבון נפש. לא משהו דרמטי מדי, אבל בכל זאת, שאלות שעלו לי בראש. עד כמה אני מוכן לחטוף, אם בכלל, מנחת זרועה של המשטרה. מה המחיר שאני מוכן לשלם בשביל עקרונות נשגבים כמו חופש ביטוי, חופש מחאה, חופש בכלל. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא.

מוחים מול שער תחנת המשטרה

סגן מפקד התחנה, שי גז, כבר הודיע לכולם ללכת הביתה כי הם הולכים לפנות את הכביש, כולל שימוש בכוח. הוא הבהיר את זה בעזרת המגאפון שהחזיק בידו. חלק מהמוחים התיישבו על המדרכה. הם ידעו שבשלב הבא השער ייפתח והשוטרים יפנו אותם בכוח. חלק למעצר וחלק החוצה לכיוון הכביש.

עמדתי על המדרכה, שלושה מטרים מקו המגע בין השוטרים למוחים. במרכז הכביש עמד עו"ד גונן בן-יצחק ומולו שי גז. הוא ניסה למנוע את המשבר ולהבהיר לגז בפעם המי יודע כמה שעצם קיומה של המחאה מול המשטרה הוא בעקבות מעצר לא חוקי של פעילים. סגן מפקד התחנה ענה לו משהו וגונן צעק עליו, "אתה משקר". מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

גז נתן את הפקודה "פעל" והשוטרים זינקו על הקהל כמו קליע שנורה מרובה. אלה שישבו על הכביש נגררו פנימה ואלה שהיו על המדרכה התרחקו בצעדים מדודים לכיוון הכביש הראשי.

סיגל עזריהו, אחת מפעילות המחאה, ישבה על הכביש מעט רחוק מהשער. לקח כמה שניות עד שהשוטרים הגיעו אליה. בלב המהומה היא ישבה בשקט ובאומץ על הכביש כאילו כל מה שקורה מסביב לא נוגע לה. בסוף גם היא נגררה לתחנה ועוכבה מספר שעות.

השוטרים עובדים במקצועיות רבה. אין לאף אחד סיכוי נגדם. גם אף אחד לא מתנגד להם. כל אחד עושה את מה שמוטל עליו. אלה מבקשים למחות ואלה קיבלו פקודה לעצור או להרחיק. המוחים לא נתנו שום סיבה לשוטרים להשתמש במכות. הכוח שהופעל הוא הגרירה של היושבים על הרצפה, חלקם כבר לא ממש רזים וקלים, מהכביש לפנים התחנה. שמעתי שהיו גם כיפופי ידיים חזקים מצד שוטרים קצת פחות סבלניים. זו המשטרה.

חלק מהשוטרים היו עם כפפות שחורות על הידיים. יש לזה סיבה. אני רק לא יודע מהי. השמועות אומרות בשביל שלא ישאירו DNA ועדויות מפלילות על גופו של מי שחוטף מהם מכות. יכול להיות.

* * *

מול השער של משטרת פ"ת ראיתי קמצוץ מתורת ההפעלה של המשטרה ששונה לחלוטין ממה שראיתי בצבא. ברור לגמרי שהשוטרים לא נמצאים מול אוייב אלא מול אזרחים. הפקודות מגיעות מהקצין האחראי, אבל: לא תמיד הקצין שהנחית את ההוראות נמצא.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים

וזו אולי התכונה החמקמקה החשובה כל כך לשוטרים. איך להימנע מאסקלציה ואיך למנוע שימוש בכוח. אני משער שאם מנהל האירוע היה קצין אחר, התוצאה היתה אחרת לגמרי.

* * *

ביקום שמחוץ למחאה, נמצאים כל אזרחי ישראל. התקשורת הממוסדת לא מסקרת את המחאה. היחיד שלקח על עצמו את הנושא הוא בר פלג מעיתון "הארץ". הפוליטיקאים לא מביעים כל עניין.

גם כאן, היחיד שאמר אמירה החלטית היה אהוד ברק (סוף סוף). כל השאר דוממים. הם מעדיפים לקשקש על איראן וטראמפ וליברמן ועל כל מיני נושאים שלא ממש חשובים לאזרחי ישראל. ליבת העניין היא השחיתות, שומרי הסף שלא מתפקדים, מערכת המשפט שלא יודעת אנא פניה ועוד הרבה נושאים חשובים שאף אחד לא מדבר עליהם.

מעל כולם התעלה הצעיר שעצר לידי לברר על מה המהומה. הוא ראה את חבורת המבוגרים מתגודדת סביב העצורים ששוחררו טיפין טיפין ושאל לפשר העניין.
התחלתי להסביר לו על המחאה ועל מה שקורה בשכונה אחרת בעיר בה הוא חי. לא היה לו שום מושג.

החלטתי לשאול אותו שאלות. מסתבר שהוא לא רואה חדשות, לא קורא עיתונים, אין לו פייסבוק, גם לא טוויטר. הוא ניזון מאנשים מסביב. וזהו. אזרח שיכול להצביע ואין לו שום מושג על מה שבאמת קורה במדינה.

יכול להיות שהוא דוגמא קיצונית. אבל רוב האזרחים אדישים. בורים מרצון. שומעים פה משהו, שם משהו ותופרים לעצמם תפיסת עולם.

אנשים לא מאמינים שהמצב בעייתי. השמש זורחת, הולכים לסופר, מסתובבים בים, שותים בירה מול השקיעה, טסים לחו"ל, קונים מכונית חדשה. מה רע? לא רע. הכל בסדר. "זה רק אתם לא מוכנים לראות כמה טוב פה", אומר מי שתמיד אומר.

ואז אני חושב על אותו קומץ ציונים מלפני מאה שנה (סבא שלי ביניהם). ממש קומץ של כמה אלפי יהודים שזיהו תהליכים ועשו מעשה. חלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל ובנה פה את התשתית למדינה העתידה לקום.

והרוב המוחלט? אלה שראו את השמש זורחת, הלכו לחנות לקנות לחם ושמן, אולי נסעו לחופשה בהרים, שתו בירה בבית המרזח, קנו וילונות ותפרו שמלות כלה. הרוב המוחלט הזה טעה ועלה באש ובתימרות עשן השמיימה.

ממשה רבנו ועד היום, תמיד הקומץ מוביל את המחנה.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

אחת מהפתעות הבחירות המוקדמות בארגנטינה היתה מועמדותו של אדם בשם גומז סנטוריון, איש ימין קיצוני שזכה בקרוב לשלושה אחוזים מן הקולות.
בפרובינציות שמרניות אחדות, הוא קיבל אף ארבעה אחוזים ויותר.

המצע האידיאולוגי של סנטוריון מעורר חלחלה: הוא דורש לפתוח את פסקי הדין נגד פושעי המלחמה של הדיקטטורה הארגנטינאית, מטיל ספק במספר הנעלמים בתקופת המשטר הצבאי, דורש יד ברזל נגד קטינים עבריינים ומהגרים, מעין מהדורה ארגנטינאית של בולסונרו הברזילאי. אך בכל אלה הוא איננו שונה ממועמדים אחרים בעבר ובהווה שלא זכו להתקרב לאחוז החסימה.

מה שמייחד את גומז סנטוריון, פונקציונר בכיר לשעבר בממשלתו של הנשיא מאוריציו מאקרי, הוא סיסמת הבחירות המרכזית שלו, עליה ביסס את הקמפיין המצליח, ועל גבה השיג את הקולות שאף מועמד ימין לפניו לא חלם לגרוף.

״בולסונרו הארגנטינאי״ רכב כל הדרך אל הצלחתו היחסית בבחירות על תנועת ההתנגדות להפלות, תנועת ״מטפחות התכלת״

בארגנטינה, כמו במרבית ארצות דרום אמריקה, ההפלות אסורות בחוק מלבד במקרים של סכנה לחיי האשה או במקרים של אונס או גילוי עריות.

גם לאורך שמונה שנות שלטונה של קריסטינה קירשנר, שהתהדרה במחויבות לזכויות אדם, כולל לגליזציה של נישואין לבני זוג בני אותו המין, הכרה בזכויות של טרנסג׳נדר ומדיניות פרוגרסיבית ומכילה, נושא ההפלות נשאר טאבו שלא עלה לוויכוח ציבורי, ופחות מכך לדיון פרלמנטרי. קריסטינה עצמה התבטאה לא אחת כנגד הזכות להפלות.

בין אם היתה זו אמונתה הקתולית של הנשיאה לשעבר, ובין אם כמו שאומרות הלשונות הרעות, היה זה הסכם להשגת תמיכתו הפוליטיתשל האפיפיור פרנציסקו בשילטונה, העובדה היא שהפעם הראשונה בהיסטוריה הארגנטינאית שנושא ההפלות הובא לטיפול פרלמנטרי, היה זה דווקא ב2018, ימי שלטון מאוריציו מאקרי – שלטון ימני ושמרני, לפחות על הנייר.

כבר ב2015 לאחר מקרה רצח של נערה בהריון על ידי בן זוגה, התחזקה בארגנטינה תנועת המטפחות הירוקות. מעין תנועת גג פמיניסטית, שאיגדה תחת הסמל של המטפחת (או הצעיף) הירוק מאות אירגונים ותנועות נגד אלימות כלפי נשים, בעד שיוויון זכויות, וכמובן בעד הזכות להפלה ״חוקית, בטוחה וללא תשלום״.

כבר ב2015 לאחר מקרה רצח של נערה בהריון על ידי בן זוגה, התחזקה בארגנטינה תנועת המטפחות הירוקות

בארגנטינה השימוש בצעיף או מטפחת ראש הוא סמל חזק, בעיקר עבור נשים עוד מאז שנות השבעים. אמהות כיכר מאיו נהגו להתאסף בכל יום חמישי, למול עיניהם של קלגסי המשטר הצבאי, בהפגנה חרישית אך מתריסה, מטפחות לבנות לראשן, בדרישה לברר את גורלם של ילדיהן הנעדרים. גורל שבמקרים רבים איננו ידוע עד היום.

(צילום: AP Photo/Marcos Brindicci)

תנועת הצעיפים הירוקים צברה עוצמה אדירה, בעיקר בקרב הנשים הצעירות, ולקראת 2018 בשעת הדיונים בקונגרס הארגנטינאי, מאות אלפי נשים יצאו לרחובות בהפגנת כח וסולידריות, בדרישה כלפי נציגי הציבור לאשר את החוק.

במקביל וכצפוי, התארגנה לה תנועת ריאקציה שבחרה לה צעיף משלה, צעיף תכלת pro-life או בספרדית provida. בתמיכת הכנסיה, וגם לא מעט רבנים ואנשי דת מוסלמים מקומיים, ובהתגייסות כוחות שמרניים מרחבי המדינה, הלכה וצברה תאוצה תנועה ריאקציונרית, שבמקרים מסוימים הביעה תמיכה בשינוי החוק הקיים ובאיסור הפלות אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות. אפילו סגנית הנשיא התבטאה באופן דומה, וכך מספר שרים בממשלתו של מאקרי.

למרות שבסקרים שנערכים מידי פעם, קיים רוב יציב (אם כי לא גדול) בעד הזכות להפלות, אין ספק שהתנועה למען הפלות ״חוקיות, בטוחות וללא תשלום״ עוררה את האריה השמרני מתרדמתו, וכוחות ריאקציונרים מאיימים היום לא רק לחסום את החוק בגופם, אלא להחזיר את הגלגל לאחור.

במקביל וכצפוי, התארגנה לה תנועת ריאקציה שבחרה לה צעיף משלה, צעיף תכלת, שבמקרים מסוימים הביעה תמיכה בשינוי החוק הקיים ובאיסור הפלות אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות

הצעת החוק להתרת ההפלות עברה בקונגרס, אך נפלה בסנאט הארגנטינאי. בסנאט יושבים נציגי הפרובינציות, חלקן כוללות אוכלוסיות שמרניות ודתיות שהתקשו מאד לתמוך בחוק בנוסחו הרחב כפי שהוצע.

האקטיביסטיות הפמיניסטיות לא הסתפקו בהסרת האיסור הפלילי על ההפלות, הן ניסחו הצעת חוק כוללת שדרשה הקמת קליניקות לביצוע הפסקת הריון בחינם ואסרה במפורש על רופאים ומרפאות להמנע במיצוע הפלות מנימוקי מצפון ודת.

הוויכוחים בקרב מנסחי החוק היו מרים, האגף המתון ביקש להעביר חוק מרוכך, דומה במהותו לחוק הקיים באורוגואי, מהמדינות הבודדות ביבשת בהן ההפלות אינן אסורות. אבל אורוגוואי היא מדינה רגועה ורציונאלית, ארגנטינה היא ייצרית וכאוטית. האגף הרדיקלי התיחס למתונים כאל בוגדים ברעיון, בוגדים בדרך, וכפה הליכה על הקו של הכל או לא כלום.

אי אפשר שלא להרהר לרגע במצב בארץ בנושא ההפלות. אני רק יכול לדמיין לעצמי את ההשפלה שמרגישה אשה שצריכה לשקר לוועדת ההפלות כדי לקבל את האישור המיוחל. למה לעזאזל נאלצת אשה נשואה לומר שההריון איננו מבעלה כדי שמישהו יחליט עבורה על גופה. זה לא צודק, וזה מרתיח. גם ביטול הסעיף הסוציאלי מקומם.

מובן הרצון של ארגוני נשים לשנות את העיוות הזה, מובן וצודק, צודק אבל לא חכם.

במצב הענינים בארץ היום, עם הדתה שהפכה מזוחלת לדוהרת, הצעות לשילוב איש דת בוועדות צוברות תאוצה, והדת היהודית פנים רבות לה. יש רבנים מקלים, ויש מחמירים, קשה להניח שרבנים מטעם המדינה יהיו מן המקלים דווקא. המצב בפועל הוא שניתן להפיל באופן חוקי בישראל. ניסיון לשפר את המצב עלול להעיר את האריה מנמנומו ולגרום לריאקציה שמרנית דווקא.

המצב בפועל הוא שניתן להפיל באופן חוקי בישראל. ניסיון לשפר את המצב עלול להעיר את האריה מנמנומו ולגרום לריאקציה שמרנית דווקא

כמו שאמר פעם תשדיר של משרד התחבורה: בכביש אל תהיה צודק, היה חכם. הפוליטיקה כידוע היא אומנות האפשרי, אומנות הפשרה, ומי שלא יודע להתפשר עלול להשאר ללא כלום.

ההפלות עדיין אסורות בארגנטינה, אבל האריה השמרני המנומנם התעורר, צעיפי התכלת מתנופפים ומי שהיה דמות קיקיונית עד לא מזמן, הוא שחקן פוליטי מחוזר.

גומז סנטוריון הכריז שיקרא למצביעיו לתמוך בסיבוב השני בבחירות למועמד שיתחייב להטיל וטו על כל הצעת חוק לבטל את האיסור על הפלות. זה יהיה הקריטריון היחיד מבחינתו, לא כלכלה, לא יחסי חוץ ולא שום נושא אחר. הפלות או לא להיות.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.