דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשת... המשך קריאה
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים ... המשך קריאה
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "
הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
המבצר
תיעוד המלחמה שהכריזה ממשלת נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
לפני כשנה וחצי הגעתי לחדר מיון בצפון לונדון בשל כאבים בחזה. חדר המיון היה חשוך, מוזנח ומתפקע מסבל אנושי. היו שם אנשים תחת השפעת סמים; אחרים סבלו ממצוקות נפשיות ומכאבים קשים. אסיר אזוק, מלווה בשני שוטרים, לא שתק לרגע. אנשים דיממו על הספסלים, והורים מודאגים ליוו ילדה קטנה.
"וואו, כמה אנשים שבורים", אמרתי לעצמי, ומייד חשבתי: "הם בטח חושבים את זה גם עליי".
המבצר
תיעוד המלחמה שהכריזה ממשלת נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית
ישבתי בפינת החדר, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי. אחרי בדיקות והמתנה ממושכת, בדקה אותי רופאה, בישרה שאין ממצאים מדאיגים ושאלה אם יש גורמי לחץ בחיי.
ישבתי בפינת החדר בחדר המיון, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי
"הקבוצה שלי שיחקה 50 דקות עם תשעה שחקנים וניצחה", אמרתי.
"אתה כזה מצחיק", היא אמרה.
"לא צחקתי", אמרתי. אני מאלה שלוקחים כדורגל ללב.
מה יש בכדורגל שמביא אנשים לחדרי מיון, הופך אותם לאובססיביים, אלימים, מאושרים או מדוכדכים? מה עובר בראשו של אוהד, ואילו תהליכים מובילים אותו – אותי, אותנו – למצב הזה?
אוהדת צעירה של נבחרת אנגליה צופה בגמר גביע העולם בכדורגל לנשים בין ספרד לאנגליה, לונדון, 20 באוגוסט 2023 (צילום: HENRY NICHOLLS / AFP)
"וולבס עד המוות"
ד"ר דמיאן פירס הוא פסיכולוג אנגלי המטפל בעיקר בטראומות ובהפרעות פוסט־טראומטיות, אוהד וולבס ומחבר הספר Till I Die, שיצא בהוצאת Oneworld. שם הספר שאוב מקריאת אוהדים פופולרית בנוסח "וולבס עד המוות", וכותרת המשנה שלו היא: "מדוע כדורגל הוא הכול (גם כשהוא לא אמור להיות)".
הספר הוא מסע אישי של פירס בעקבות האובססיה הפרטית שלו, ובו כמה מקרי מבחן של התנהגות אוהדים בקצה הספקטרום: אוהד שפרץ למגרש והכה שחקן, אוהד שלעג למותו של ילד חולה סרטן שאהד קבוצה יריבה, ואוהד קנייתי של קבוצה אנגלית ששם קץ לחייו בעקבות הפסד.
פירס היה עיתונאי וסבל מהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, עד שהגיע לשפל ובחר לשנות את חייו. הוא נכנס למרכז לטיפול בהתמכרויות, ושם נחשף לעולם התרפיה והפסיכולוגיה. "חשבתי שזה יהיה כיוון טוב לפרק חדש בחיי", הוא אומר.
פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס נותר גורם יציב בחייו
פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס – וולברהמפטון וונדררס בשמה המלא, שמגיעה ממרכז אנגליה – נותר גורם יציב בחייו, למרות המרחק הגדול מאצטדיון מוליניו של הקבוצה.
"זו בעיה", הוא אומר. "לוקח לי שש שעות להגיע לשם, לכן אני מגיע אולי למשחק אחד בעונה ואני צופה ברוב המשחקים לבדי. בזמן ששאר האוהדים יכולים להיות בקשר עם אוהדים אחרים ביציע ולווסת את הרגשות, אני צריך להתמודד עם הרגשות הסוערים האלה לבדי. אני לא מעבד את הסערות האלו עם שאר האוהדים, אלא רק עם עצמי, עם הכלב ועם אשתי".
אוהד ממתין לפתיחת המשחק בין יפן למצרים במסגרת בית א' של גביע העולם בכדורגל עד גיל 20, באצטדיון הלאומי בסנטיאגו, צ'ילה, 27 בספטמבר 2025 (צילום: AP Photo/Matias Delacroix)
ביום שבו דיברנו התפרסם סרטון קצר ממשחק סוער בין שתי יריבות שכנות, סאות'המפטון ופורטסמות'. בסרטון נראה ילד כבן עשר, אוהד סאות'המפטון, מאבד את עשתונותיו ביציע. הוא משתולל ומניף את ידיו בתנועות מגונות וזועמות, במה שנראה כמו מבוא לחוליגניזם.
פירס: "גם בלי לפגוש את הילד הזה, נראה שיש לו צורך רגשי שלא מקבל מענה מחוץ לאצטדיון. כפסיכולוג, אני שואל את עצמי מה עובר עליו, ומה גורם לו להפנות זעם כזה כלפי שחקן על המגרש.
"זה לא מחזה נעים. הייתי רוצה לדעת מה קרה לו, מה הוא עבר ובאיזו משפחה גדל, שהביאו אותו לכעס כזה. ההתנהגות שלו נראית מזעזעת, אבל אם להיות כן – היא לא רחוקה מהאופן שבו אני מתנהג כשאני לבדי".
"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך"
התמכרות התנהגותית לכל דבר
פירס חושב שהוא מכור לכדורגל, או ליתר דיוק – מכור לעצם היותו אוהד (הוא גם אבחן אצלי תסמינים דומים). במאמר ב"סייקולוג'י טודיי" הוא כתב: "הפסיכיאטר מאסימו לנזארו טוען שחלק מחובבי הכדורגל מגלים תסמינים של התמכרות התנהגותית:
"(1) התעסקות חוזרת שמובילה לחוסר תפקוד.
"(2) אובססיה, נסיגה והשתוקקות.
"(3) ניסיונות כושלים להפסיק.
"(4) הזנחה של תחומי חיים אחרים.
"(5) המשך למרות הנזק.
"(6) פגיעה במערכות יחסים".
הרשימה לא אמורה להפתיע אף אוהד – מלבד, אולי, הסעיף השלישי. טרם פגשתי אוהד שניסה באמת להפסיק את ההתמכרות הזו.
אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)
הכדורגל מעניק לאוהדים לא מעט, אם כי לעיתים במחיר כבד. הכול נובע ממה שפירס מגדיר Identity fusion, כלומר "מיזוג זהויות" או "התכת זהויות". את המונח טבע האנתרופולוג הארווי וייטהאוס, שחקר שבטים וכתות ברחבי העולם ובחן כיצד חברי קבוצה מתלכדים ויוצרים קשרים הדוקים.
"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך במשך ימים אחרי סוף המשחק. זה היה חסר היגיון כאדם מבוגר וכפסיכולוג.
"ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה"
"וכשדיברתי עם האנתרופולוגית ד"ר מרתה ניוסום על 'מיזוג זהויות', זה התחיל להיות הגיוני. זה שונה ועמוק יותר מהזדהות עם קבוצות אלו ואחרות. אני מזדהה עם הרבה קבוצות – למשל, אני פסיכולוג. אני מזדהה גם כאוהד אנגליה: כשהם משחקים זה בידור; כשהם מנצחים אני שמח; כשהם מפסידים אני קצת מאוכזב, אבל תחושת הקיום שלי לא עומדת במבחן. זה כובע שאני יכול להוריד.
"אבל כשוולבס מפסידים, כל הסטטוס האישי שלי עומד למבחן. המיזוג מתרחש בעיקר בילדות כשאנחנו חווים חוויות עזות עם הקבוצה שלנו. עבורי זה היה כשהלכתי בגיל שש לראות את וולבס מול סנדרלנד על הכתפיים של אבי. החוויה הרגשית הזו חיברה אותי, ריתכה אותי ממש, למועדון".
ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die
ההפסדים שמרתכים את השבט
"זה גם קשור לסבל קבוצתי", הוא מוסיף, "ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה. עבורי לא היה את זה במשחקי אנגליה, לא היה את החום והאנרגיה כדי לאחד אותי איתה".
פירס חווה עונה מהגיהינום בשנה שעברה. לא רק שוולבס ירדה מהפרמייר ליג, הליגה הבכירה, לצ'מפיונשיפ, היא גם לא הצליחה לנצח במשך 19 משחקים רצופים.
"זה היה נורא", אומר ד"ר פירס. "זה היה עינוי. צפיתי בכל משחק וזה הכאיב. כתבתי את הספר באותו זמן והייתי בדיכאון בלתי פוסק. אני מבין מה קרה לי מבחינה הורמונלית ויכולתי להבין מאיפה זה בא, אבל זו הייתה סיטואציה מכאיבה.
"גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר"
"ביקשתי מאשתי לעזור לי לא לצפות במשחקים, אבל זה לא עזר. אני חושב שבשל התמכרויות העבר שלי, יש בי נטייה כזו. יש אנשים שנוטים יותר להתמכר, ואני אחד מהם. האפשרות לניצחון, האקסטזה הזו, השאירה אותי שם.
"זה היה כמו לשתות משקה אלכוהולי – אתה יודע שהמשקה הבא ייגמר באסון, שגלולת האקסטזי הבאה תיגמר בבושה והקוקאין כבר לא עובד, אבל האפשרות של רגע אופורי אחד גדול משכה אותי. ביום רביעי אמרתי שאני לא אסתכל על המשחק, אבל בשבת בבוקר הקול הקטן בראש אמר שאולי הפעם זה יהיה אחרת".
אוהדי ספרד חוגגים במהלך משחק גמר מונדיאל 2026 בין ספרד לארגנטינה, 19 ביולי 2026 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)
הסבל הזה מחבר את האוהדים לקבוצה וזה לזה. אוהדים נושאים איתם את רגעי השיא ואת הצלקות הנפשיות באותה מידה. שער האליפות של מיגל ויטור או הפסד בגמר גביע להפועל רמת גן – שניהם עיצבו את חיי.
לכאורה, אין לי על מה להתלונן. כאוהד הפועל באר שבע אני חווה תור זהב מפואר, עם ארבע אליפויות ב־11 עונות. אבל למעשה, תמיד יש ממה לסבול. בעונה תחרותית, כל משחק הוא מקור ללחץ נוראי, אלא אם הקבוצה מובילה בהפרש של שלושה שערים. תיקו הוא אסון, ומקום שני הוא כישלון.
פעם דיברתי עם קולגה שאוהד את באיירן מינכן והתלונן על מר גורלו אחרי עונה לא מוצלחת, מחזה נדיר למדי. "וואו, איזה חיים קשים יש לך", אמרתי בסרקזם. "אתה לא מבין, זה סוג אחר של לחץ", הוא ענה.
כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי
פירס: "יש משהו בכדורגל שמאפשר את האיחוד הרגשי הזה. גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר. ומכיוון שכדורגל הוא משחק עם מעט שערים, הסיכוי לתחושה הזו גבוה מאוד.
"ב'כת המוות' של ג'ים ג'ונס, שהרעיל את כל המאמינים שלו, הוא יצר את תחושת המצור וסיפר להם שיש חיילים ביער שרוצים לתקוף אותם – וזה דומה למה שאנחנו חווים בכדורגל. ישנו איום חיצוני על מה שיש לנו. וזה מחבר את האוהדים ביחד ואת האוהד למועדון".
אוקסיטוצין, טסטוסטרון וקורטיזול
להתמכרות לכדורגל יש רקע ביולוגי מובהק. פירס מעגן את המוכר והידוע במסגרת רחבה של פסיכולוגיה, ביולוגיה, ניסויים, ראיונות וידע אישי.
לוקה רוסאס בן החמש, אוהד נבחרת ספרד, מגיב לשער הראשון שהבקיעה נבחרתו במהלך משחק חצי גמר המונדיאל מול צרפת, 14 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Adam Gray)
כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי. שער בכדורגל אינו שקול לסל אחד, או לשתי נקודות מתוך 170 במשחק כדורסל רגיל. התגובה, כפי שגילו חוקרים בסקוטלנד, דומה לתגובה שמעורר קוקאין במוח.
המשמעות היא גם שכדורגל הוא ענף שבו התוצאה פחות צפויה מבכל ענף אחר. הפתעות יכולות להתרחש למרות פערי כוחות גדולים, והמתח נמשך לאורך רוב דקות המשחק.
מצבים להבקעת שער, החמצות וכדור שניתז מהמשקוף – כולם מפעילים מעגלים במוח, בדומה למכונות המזל בקזינו, שמתגרות במהמרים באמצעות "כמעט הצלחות", אבל מדי פעם מהבהבות ומרעישות ומבשרות על מבול של מטבעות.
רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר
"המשיכה של הכדורגל נמצאת באפשרות המתגרה של 'מה שיכול היה לקרות', לא רק במה שקורה בפועל", אומר פירס. "המוח מתגמל את המחסור, אחרת התשוקה הייתה נכבית לאור מיעוט השערים".
משחק כדורגל שמעורר מעורבות רגשית גבוהה הוא מתכון למערבולת של הורמונים. טסטוסטרון, אוקסיטוצין וקורטיזול הופכים משחק חשוב לחוויה מתישה, גם כשצופים בו מהכורסה או מהמקום הקבוע ביציע.
אוהד נבחרת קולומביה לאחר הפסד נבחרתו לארגנטינה, במהלך צפייה בשידור גמר הקופה אמריקה בבוגוטה, קולומביה. 14 ביולי 2024 (צילום: AP Photo/Fernando Vergara)
החיבוקים ביציע אחרי שער משחררים את ההורמון אוקסיטוצין, שזכה למוניטין של "הורמון האהבה" – אבל התמונה מורכבת יותר.
פירס: "היה לו (לאוקסיטוצין) מוניטין של הורמון החיבוקים, וכולם היללו אותו כסם פלא, תרופה לעוינות בעולם. אנשים קנו ספריי אוקסיטוצין ואנשים דיווחו על תחושות אהבה, אבל בהמשך גילו שהמשתמשים גם הפכו לאגרסיביים יותר כלפי מי שנתפס כ'אחר'.
"לאחרונה גילו שאומנם הוא מחבר אותך לקבוצה ומחזק תחושות אהבה ואחדות כלפיה, אבל הוא גם הופך אותך לעוין כלפי הקבוצה היריבה. גילו שזה מעורר אגרסיביות־יתר כלפי קבוצות אתניות זרות, וכנראה זהו הצד השני של קרבה".
השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם
רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר.
בברצלונה גילו עלייה במספר הלידות תשעה חודשים אחרי ניצחונות חשובים של הקבוצה בשנות השיא שלה, ואילו בסנדרלנד נרשמה עלייה במספר אירועי הלב אחרי הפסדים.
אוהד צעיר מציץ אל כר הדשא דרך שער באצטדיון, לקראת משחק הפרמייר ליג בין לוטון טאון לצ'לסי באצטדיון קנילוורת' רוד בלוטון שמצפון ללונדון, 30 בדצמבר 2023 (צילום: Ben Stansall / AFP)
השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם, כמו באותו משחק של הפועל באר שבע בתשעה שחקנים מול מכבי נתניה, שבסיומו הייתי מותש מכדי לחוות את אופוריית הניצחון הנדיר.
"כאוהד, אני מכיר את התחושה המעיקה הזו וזה לא נעים", אומר פירס. "כמטפל, אני אומר שאתה צריך לשים לב להרגשה הזו, לדעת שזה קורטיזול, שזה קשור לחוויות קודמות, לנשום עמוק – ולנסות להירגע".
כשהטלפון הוא מקטרת קראק
חלק מרכזי בקשר למועדון הוא גם העוינות כלפי אחרים – מועדונים יריבים ואוהדיהם. לקשר הקבוצתי הזה יש צדדים חיוביים, כמו ההתגייסות של מועדוני הכדורגל למען החברה אחרי אסון 7 באוקטובר, אבל יש לו גם צדדים אפלים.
פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית
אסונות הפכו לעוד דרך להתגרות באוהדים יריבים ברחבי העולם, וגם בישראל. אנחנו צריכים מישהו לאהוב, אבל כנראה גם מישהו לשנוא. פירס כותב בהרחבה על שמחה לאיד, שנתפסת כלא יותר מצחוק לא מזיק על חשבון אוהדים אחרים, אבל בעיניו מסתתר בה משהו אפל בהרבה.
"זה קורה אצלנו באופן טבעי", הוא אומר. "בניסוי ראו אזורים במוח שנדלקים כשאוהדי קבוצה יריבה קיבלו שוק חשמלי. ישנה טענה בספרות המקצועית ששמחה לאיד היא מעין מחנה אימון לגרימת נזק של ממש. בני אדם הם יצורים חברתיים שמתוכנתים לא לגרום סבל, אבל השמחה לאיד מאפשרת לנו לסלוד מקבוצות באופן שמאפשר לשנוא אותן, ובהמשך לפגוע בהן – פיזית או רגשית.
"זה כבר יותר קל למוח. זה עונג שמתעורר באופן טבעי, אבל ברגע שאתה גולל את פיד האוהדים בטוויטר, אתה חוצה קו לעבר גרימת נזק של ממש בעתיד".
בסרט התיעודי The Workers Cup מתוארות קבוצות כדורגל של עובדים זרים בקטאר, שהועסקו בהקמת אצטדיונים לקראת מונדיאל 2022. מה שהחל כמניפולציה קטארית לצורכי תעמולה (ספורטסוושינג) הפך בתוך זמן קצר לליגה אורגנית של ממש.
השחקנים הפכו לגיבורים בקרב עמיתיהם, האוהדים חגגו ניצחונות וזכייה בגביע כאילו הייתה זו ליגה לכל דבר, וחייהם העגומים התמלאו בתוכן. המסקנה העולה מהסרט, בלי קשר לציניות הקטארית, היא שהחלוקה לקבוצות וההשתתפות במשחקים תחרותיים הן תופעות טבעיות לגמרי.
"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה"
פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית.
אם ילדים שלבשו חולצה בצבע אחר הרסו משהו, הדבר נעשה, מבחינתם, "בכוונה וכדי להכאיב". לעומת זאת, כשהנזק נגרם בידי ילדים שלבשו חולצה באותו צבע, הם פירשו זאת כתאונה תמימה.
אוהדי נבחרת אנגליה בכדורגל חוגגים במהלך משחק חצי גמר גביע העולם בין אנגליה לארגנטינה, 15 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Scott Heppell)
פירס עוסק גם בחוויית האהדה בעולם המודרני, המשתנה ללא הרף. בעבר אוהד היה מגיע למגרש, צופה במשחק, אולי קורא עליו בעיתון למוחרת בבוקר, ובכך הייתה מסתכמת חוויית האהדה שלו.
מאוחר יותר הגיעו תוכניות סיכום המחזור ומספר מצומצם של משחקים בשידור חי באירועים מיוחדים. משם עברנו לכיסוי טלוויזיוני מלא של כמעט כל משחק, ולאפשרות לצפות בכדורגל בשידור חי כמעט בכל יום. לכך הצטרפו הרשתות החברתיות, המחברות אוהדים זה לזה באופן ישיר, לצד אתרי חדשות ואתרים של קבוצות ואוהדים, המציפים אותם בתכנים בלתי פוסקים – והכול בהישג יד.
ילדים בקצה אחד של העולם צופים במשחקים של קבוצות מפורסמות מאירופה, או משחקים במשחקי מחשב, והופכים לאוהדים שלהן במקום לאהוד את הקבוצה המקומית. חוויית האהדה משתנה משנה לשנה.
"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר"
"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה. בעונה איומה קשה להתמודד עם הזרם העכור הזה".
החשיפה המוגברת פירושה גם היכרות קרובה יותר עם האוהדים ועם שחקני הקבוצה, והבנה שבמקרים רבים אין לכם דבר אחד במשותף – מלבד המועדון שהתגלגלתם לאהוד מסיבה כלשהי.
אוהדי מרוקו צופים במשחק רבע גמר המונדיאל בין מרוקו לצרפת, בקווינס שבניו יורק. 9 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Ryan Murphy)
ההבנה הזו מובילה לעיתים למשברים, להכרה בכך שהקשר הזה בחלקו מומצא ובחלקו מנופח, ושכדי לקיים אותו נדרשת התעלמות מאינספור דברים. אבל בבוקרו של יום משחק, המשברונים האלה נעלמים.
"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר".
המוצא היחיד לזעם
למה ניתחת את המקרים הקיצוניים, ומה הם מלמדים על האוהדים הנורמטיביים יותר?
"הספר מנסה לבחון מדוע אירועים קיצוניים מתרחשים. החברה מצמצמת את הטווח הרגשי שלנו. ישנם הרבה רגשות שנבנים בתוכנו שלא נוח להפגין בציבור. אני מדבר על זעם ושנאה, וגם על אושר במידה מסוימת – והבעיה היא שאין להם מוצא. אתה לא יכול להביע אותם כמו בעבר, אבל הם צריכים לצאת איכשהו.
אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, וגם: רכש
"אנשים הולכים למשחקי כדורגל כי האצטדיון הוא מרחב ציבורי שבו מותר להם להשתחרר ולפרוק רגשות שנאצרו בתוכם. לפעמים הרגשות האלה מתפרצים בצורה אכזרית, ואני לא תומך בכך. אבל בעולם שאנחנו חיים בו יש הרבה סיבות לכעס, והשאלה היא לאן הוא מתנקז.
"לא כל אחד יכול לפנות לטיפול נפשי, ולא לכל אחד יש במשפחה מי שיקשיב לו. כשהרגשות האלה נשארים ללא מוצא, הם עלולים לגרום לנזק של ממש.
"נוסף על כך, לפני 20–30 שנה אירועים כאלו התרחשו ונשכחו, אבל היום, עם טלפונים סלולריים וכיסוי טלוויזיוני מלא, אנשים ותקריות כאלו הופכים לוויראליים".
אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, ועוד שחקנים חדשים. רכש.
מרגע שהעונה מסתיימת, האוהדים רוצים רכש ועוד רכש, רצוי של שחקנים זרים. הם סופרים כמה ימים עברו בלי רכש. אנשים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים בסופרמרקט, בלי יכולת להמתין ובלי הבנה של הקשיים הכרוכים בכך.
"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע"
פירס: "הדרישה לשחקנים חדשים מתחברת לצורך האנושי בדברים חדשים ובחידושים. המוח שלנו דורש דברים חדשים כל הזמן, והכול מתודלק בפרסומות ובצריכה. כל הזמן אנחנו צריכים את הדבר החדש הגדול הבא, דברים נוצצים חדשים שישפרו את חיינו – וגם את השחקן החדש המבריק שישנה את הקבוצה.
"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע".
אוהד נבחרת אנגליה נראה שפוף בסיום משחק חצי גמר מונדיאל 2026 בין אנגליה לארגנטינה, 15 ביולי 2026 (צילום: JOSE JORDAN / AFP)
זיכרונות עם דגל קטן
פירס נחשף לעוצמתו של הכדורגל במהלך ביקור באצטדיון של ברייטון. במסגרת פרויקט מקומי, אנשים המתמודדים עם דמנציה צופים בהקלטות של משחקי כדורגל ישנים, במטרה לעורר זיכרונות מעברם.
אפשר היה לראות כיצד האנשים הכבויים מתעוררים וזוכים לשעת חסד בזכות זיכרונות הכדורגל הקדומים שלהם. "זה מתחבר לגרעין הזהות שלנו", אומר פירס. "לרגשות וזיכרונות שטבועים בנו. הזיכרונות הופכים להיות 'מה שאנחנו', כאילו יש דגל קטן שמחובר אליהם. לי יש זיכרונות רעים מבית הספר, אבל יש לי גם זיכרון שלי על הכתפיים של אבא שלי במשחק של וולבס מול סנדרלנד.
"אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו"
"כך נוצרת זהות, הזיכרונות הופכים להיות מי שאתה. לכן היה מרגש כל כך לראות את פרויקט הדמנציה של ברייטון. אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו. אלו מגירות של זיכרונות שנשמרו, ולכן פרויקטים כאלו הם חשובים ומרגשים כל כך. לכן כדורגל חשוב כל כך".
איזה כיף להיות בוחר ימני. כל כך הרבה אפשרויות יש לו. פשיזם, גזענות, טרנספר, כוחנות, עליונות, שמרנות, פונדמנטליזם, צביעות, מלוכנות, טיפשות, אספסופיות, לפחות שני רבנים מאוד מתים, אלימות מדאורייתא, אלוהים אחד והיד עוד נטויה.
והשמאלן, כל כך מסכן. חצי מהאופציות שלו הן בכלל אחד מחמישים הגוונים של הימין והשאר ערבים. אז מה לעזאזל עושים בשבוע הבא?
אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אברום,קלעת בול לחוט המחשבה שלי לאור העלמות ערך השלום וקבלת האחר במהלך מערכת הבחירות הנוכחית.ההחלטה קשה ,השייכות למחנה השלום והרצון בשותפות יהודית ערבית ,יש בעיה אין איזון בין הרגש לראש
כשהייתי ילדה הרגשתי שאת כל הזמנים הטובים כבר פספסתי: החלוצים כבר היו, ישובי חומה ומגדל כבר הוקמו, את הקמת המדינה כבר חגגו, נולדתי בעיר ולא במושב או קיבוץ. הוואדי מתחת לבית בשכונת כבביר בחיפה היה תחליף אפשרי, לא אידיאלי אבל סביר, ושוטטתי שעות ארוכות בחיפוש שבילים סודיים, מדמיינת שאני בספר אורי או אליפים. ובקיצור – הכול כבר קרה.
עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
סוף סוף עמדה אחרת, מרעננת, באתר הזה ולא שמאל ושמאל.
ובמענה למגיבה הקודמת, אין שום הבדל בין הקיבוצים של 1937 לישובים היום.
המאחזים והחוות רובם ככולם באישור הממשלה או לקראת הכשרה.
וכמי ... המשך קריאה
סוף סוף עמדה אחרת, מרעננת, באתר הזה ולא שמאל ושמאל.
ובמענה למגיבה הקודמת, אין שום הבדל בין הקיבוצים של 1937 לישובים היום.
המאחזים והחוות רובם ככולם באישור הממשלה או לקראת הכשרה.
וכמי שדמוקרטיה נר לרגליו (ופיו) צריך להודות בעובדה זו, גם אם לא לפי טעמו
(ממש כשם שפינוי חבל עזה היה בניגוד לאנשי הימין).
לחרף ולגדף מעשי התישבות הרואית של מי שלא בא לך טוב בעיניים….הלו!
כצנלסון לא היה בדיוק איש של מפלגת ימין. גם לא יגאל אלון ואנשי חוגעין ורד.
אגב, ישובי חומה ומגדל הוקמו בזמנו ביןצליל גם הם בניגוד לחוק הבריטי )אך לא נהרסו עקב לקונה מהחוק העותמני.
וכפי שההיסטוריה מלמדת, מה שלא חוקי הופך לחוקי. זו הציונות!
והכל באדמות מדינה כמובן וללא לקיחת אדמות.פרטיות.
סבא וסבתא שלי מתהפכים בקברם בקיבוץ בעמק בית שאן שהוקם ב-1937 במסגרת "חומה ומגדל", מההשוואה בין הקמת הקיבוצים טרום המדינה וכמה שנים לאחר הקמתה ובין ההתנחבלויות, המאחזים הלא-חוקיים ופסדאו... המשך קריאה
סבא וסבתא שלי מתהפכים בקברם בקיבוץ בעמק בית שאן שהוקם ב-1937 במסגרת "חומה ומגדל", מההשוואה בין הקמת הקיבוצים טרום המדינה וכמה שנים לאחר הקמתה ובין ההתנחבלויות, המאחזים הלא-חוקיים ופסדאו-חוות (ב-4 שנים האחרונות) ; הקיבוצים זו תמצית !!! הציונות של שילוב בין לאומיות-סוציאליזם-התיישבות ; ישובי "טיומקין" הקרטוניים בגדה הם חיסול !!! הציונות, בכל אספקט שהוא: בטחוני, חברתי, כלכלי ובעיקר מוסרי.
צריך לבער !!! את השחיתות מהפוליטיקה הישראלית ; החוקים צריכים להיות שמי שנמצא תחת כתב אישום ובעיצומו של משפט פלילי !!! לא יכול להיבחר לכנסת או להתמנות לרה"מ או לשר ומי שכבר מכהן יאלץ להת... המשך קריאה
צריך לבער !!! את השחיתות מהפוליטיקה הישראלית ; החוקים צריכים להיות שמי שנמצא תחת כתב אישום ובעיצומו של משפט פלילי !!! לא יכול להיבחר לכנסת או להתמנות לרה"מ או לשר ומי שכבר מכהן יאלץ להתפטר ; הפתרון: שפוליטיקאים לא !!! יהיו מושחתים או עבריינים ; כמו שאמרו שצריך לפצל את תפקיד היועמ"ש כי הוא לא יכול להיות בשני כובעים במקביל: יועמ"ש לממשלה ומעמיד לדין שרים או ח"כים ; וגם כאן: שפשוט פוליטיקאים לא !!! יהיו עבריינים ומושחתים.
חוק כזה הוא רעיון גרוע, משום שמשמעותו היא שפקיד בכיר כלשהו בפרקליטות יוכל לשלוט בגורלו הפוליטי של פלוני, בכך שיחליט האם להגיש נגדו כתב אישום או שלא.
זאת לא הדרך הנכונה. הדבר הנכון ... המשך קריאה
חוק כזה הוא רעיון גרוע, משום שמשמעותו היא שפקיד בכיר כלשהו בפרקליטות יוכל לשלוט בגורלו הפוליטי של פלוני, בכך שיחליט האם להגיש נגדו כתב אישום או שלא.
זאת לא הדרך הנכונה. הדבר הנכון לעשות הוא העברת חוק אחר: הגבלת קדנציות לראש הממשלה. לא יתמודד אדם שכבר היה ראש ממשלה למעלה משלוש קדנציות. זה הכל. והחוק ייכנס לתוקף החל מהכנסת שלאחר מכן.
מתקשה להבין את אלו שרוצים שינוי והולכים לתמוך במפלגת אוויר כמו זילכה וההוא. זליכה שדיבר במחאה זה לא זליכה של השנתיים האחרונות. "חמייה חרמייה". זילכה ראית את הממשלה הזו והשחיתות, למה אתה... המשך קריאה
מתקשה להבין את אלו שרוצים שינוי והולכים לתמוך במפלגת אוויר כמו זילכה וההוא. זליכה שדיבר במחאה זה לא זליכה של השנתיים האחרונות. "חמייה חרמייה". זילכה ראית את הממשלה הזו והשחיתות, למה אתה פוגע ברצון לשינוי ? מילא אם היית מצטרף לאחת המפלגות בגוש השינוי, אבל זה לא כך ואתה מסכן אותנו.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
![אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/10/AFP__20090625__Par2633862__v1002__HighRes__FblWc2010ConfedSoccerFanFeature.jpg "אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)")
![ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/10/MixCollage-22-Oct-2026-11-35-AM-9032.jpg "ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "