מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
בחודש דצמבר הקרוב ימלאו שבע שנים למותו של עמוס עוז על סף גיל שמונים. מאז קולו חסר כאן מאוד והוא חסר במיוחד מאז ה-7 באוקטובר. בראש מהדהדת השאלה: מה הוא היה אומר על אירועי האימים?
האם עוז היה משכיל להראות לנו איזשהו אור בקצה המנהרה? אולי אפשר להקיש משהו על תגובותיו המשוערות לפי ספרו "דברים שבעל פה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות אחרונות
פני החברה הישראלית העכשווית והשסועה, על הסוגיות החברתיות, הדתיות והפוליטיות הבוערות שבה, נשקפים בבירור ובהרחבה בספרו הרביעי של רן גורן, "קוראלס" (הוצאת ספרי ניב, 2025), מה שהופך את הספר כה אקטואלי.
הספר אמנם מגולל פרשיות אהבה ויחסים רומנטיים, מהולים בתאווה, חרטה וכיסופים בין הגיבור שי מרחב, איש שב"כ בעברו ועורך דין במקצועו, לבין ארבע אהובות, אלא שאלה הם רק באי כוח של זרמי עומק בחברה הישראלית.
לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
קודם כל, כל סקר שמתייחס לערבים כאל משקל עודף שסופרים אותו , רק אם אין ברירה, הוא גזעני.
הסקרים בצורת הדיווח שלהם, מקבעים את הגזענות.
תארו לכם במדינה אחרת שהעו עושים סקר בלי היהודים ומציגים את היהודים בנפרד ככאלה שכל צד מעדיף לא לשתף אותו.
הייתם צורחים,שזו אנטישמיות.
תתעורר גזענים!!!
קישקוש. אין קשר בין מה שאנשים עונים בסקרים על מה חשוב להם לבין הצבעתם בבחירות. הבחירות הן מדידת גודל סקטוריאלי, לא בחירה באידיאולוגיה או דרך. החרדים יצביעו למפלגות שלהם, הכיפות למפלגות שלהם, הערבים למפלגות שלהם, מי שרחצו את סבא שלו ב-DDT יצביע לליכוד, ורפי השכל לגנץ. ולא משנה שום דבר! אפילו לא זין באוקטובר!
נתניהו יכול להמשיך להיות ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה, ועדיין בקושי חצי מנדט יזוז מפה לשם. העם היושב בישראל אינו בנוי לדמוקרטיה ולא מבין אותה. מי שמאמין באליל סערות אדומי מסוף עידן הברונזה עוד פחות מכולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ןבואו גם לא נשכח את ההתנערות של הדרוזים בגולן ממדינת ישראל, הויתור על האזרחות ועל ההשתתפות בבחירות (של רובם), ההתעקשות לא לדבר עברית אלא ערבית ואנגלית, וההצהרות של מנהיגים מביניהם על כך שהם סורים, ומחכים לשובם אל חיקו של אסד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תחזקנה ידיו. זה פיתרון למשתמטים – גיוס על פימחוק. אם ירצו פתרון ללומדי תורה בטוחני שיגיעו אליו. אבל כל זמן שכוללים משתמטים שאינם לומדים תחת כותרת לומדי התורה, זו אינה תורה, ואין הם לומדים ויש לגייס את כולם. כשירדו מן הבדייה הזו שכל כולה סחיטה בזויה של כסף כוח והשפעה יהיה פתרון מצויין ללומדים. רק ללומדים. יום טוב.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "