מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
"בבכורך ייסדנה ובצעירך יציב דלתיה".
תראי מה קורה לך, אימא. שוב לוקחים את הילד שלך לתמרון/מלחמה/מבצע, איך שיקראו לזה, כדי להרוג ולהיהרג בשבילם, ואת שותקת.
ד"ר מיקי תודר גולדין היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. התוכנית לפסיכותרפיה פסיכונאליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ובמכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. קליניקה פרטית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב.
שינויים גדולים במדיניות מתקבלים לעיתים קרובות טוב יותר כשהם נארזים כרצף של צעדים קטנים, שכל אחד מהם אינו נראה מהפכני. כך הסביר מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר:
"על המדינאי לעיתים קרובות להסתפק בהדרגתי, גם אם יעדיף את המיידי".
גיא אתגר הוא סמנכ״ל מדיניות "דרכנו", יועץ אסטרטגי המתמחה בתקשורת ומדיניות ציבורית.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
הגישה המסורתית שטענה כי השמנה נובעת בפשטות מצריכת קלוריות עודפת מול הוצאה מופחתת – כלומר, חוסר איזון אנרגטי – כבר אינה מספקת תשובה מלאה לתופעת ההשמנה.
בשנים האחרונות אנו עדים לתובנות פורצות דרך שמציעות מודלים חדשים, מורכבים יותר, להבנת תהליכי ההשמנה, ואלו משפיעים משמעותית על דרכי הטיפול במגפה זו.
ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "