ערן צור לא מפסיק לשיר. גם כשהכתיבה מתרחקת או משתנה, הבמה, המוזיקה וההופעות – נמצאים שם תמיד.

בגיל אוטוטו 60, הוא מדבר על איך נולד האלבום החדש "סימנים מקדימים", על מקורות השראה, על העבודה המשותפת עם בנו ליאם, על מה שמחזיק יצירה לאורך זמן, כהמשך טבעי של מסע. ועל הימים הבוערים שבהם לא צריך מילים גדולות, אלא דווקא שקט.

מה שלומך בימים אלה?
"אני מגיב ליומיום ביצירה. הולך לסטודיו לכתוב שירים, לעבוד. משתדל להיות כל הזמן פעיל. מופיע. זאת המחויבות שלי לעצמי, קודם כל, כדי להרגיש קיים. נחוץ. נחוץ לעצמי. לדעת שאני ממשיך ליצור".

"אני מגיב ליומיום ביצירה. הולך לסטודיו לכתוב שירים, לעבוד. משתדל להיות כל הזמן פעיל. מופיע. זאת המחויבות שלי לעצמי, קודם כל, כדי להרגיש קיים. נחוץ. נחוץ לעצמי. לדעת שאני ממשיך ליצור"

היו שנים שבהן לא הוצאת שירים חדשים?
"בין 2017 ועד 'סימנים מקדימים', האלבום החדש שיצא לאחרונה, הוצאתי פה ושם סינגלים והייתי חבר בלהקת טריפולי עם שלומי ברכה ודני מקוב. אבל עם 'סימנים מקדימים' היה עניין.

"כבר דיברתי עם מפיק מוזיקלי ומכל מיני סיבות, הנחתי לזה. גם כי לא הייתי שלם עם הצורה, וגם מבחינת התכנים שלא היו לי פשוטים. ואז דיבר איתי דרור נחום, יועץ אומנותי שעובד איתי שנים וחי בגלזגו, ושאל, נו, אין לך שירים חדשים? אמרתי, דווקא יש לי ושלחתי לו. אחרי שהקשיב הוא אמר, יש פה אלבום. למה אתה לא מקליט?

עטיפת האלבום "סימנים מקדימים" של ערן צור, 2025

"אחד הדברים היפים במוזיקה הוא שאתה לא עובד לבד. אתה צריך חיבורים. דרור עזר לי לבחור את השירים שייכנסו לאלבום, את חוט השדרה שלו, מה מחולל מה. היום אני חושב שהאלבום הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלי. הייתי צריך את הדחיפה שלו כדי לחזור לתלם. למחויבות. יש לזה כל מיני משלים, נגיד כמו יונה שמזלזל בנבואה".

כלומר?
"שירים שמחכים לצאת לאור הם כמו נבואה של עצמך. לא נבואה שתגלה לאנשים את העתיד, אלא קריאה שאתה מחויב להיענות לה".

בשנים האחרונות אתה מופיע עם ליאם, בנך בן ה-24 שהוא גיטריסט. לא תמיד הורים יוצרים רוצים שהילדים שלהם יקראו את הספרים שלהם או יקשיבו לשירים שלהם ואתה הזמנת אותו פנימה.
"לשיתוף הפעולה של ליאם ושלי יש היסטוריה ארוכה. הפעם הראשונה שבה עמדנו יחד על במה הייתה בקיץ שבו בילינו כמה זוגות עם ילדים בקיבוץ בית אלפא. המקומיים ביקשו שננגן, אז כל הילדים עלו לבמה וליאם, שהיה בכיתה ב' ולמד בבית ספר לאומנויות, ניגן אז בכינור.

"העלייה לבמה הוציאה ממנו שמחה. הוא היה קטן וביישן ולא היה לו קל ופתאום במה, ואולי הנגינה איתי, ואנשים צופים. אני חושב שזה חיזק אותו.

"אני מאמין בלהיות אומן. אני חושב שמבחינה נפשית ואישית, זה מקום טוב להיות בו. זה שאתה לא מרוויח המון? בסדר. תסתדר. אבל מבחינת הבן אדם שאתה, אני בעד המקצוע"

"אני מאמין בלהיות אומן. אני חושב שמבחינה נפשית ואישית, זה מקום טוב להיות בו. זה שאתה לא מרוויח המון? בסדר. תסתדר. אבל מבחינת הבן אדם שאתה, אני בעד המקצוע".

ערן צור בהופעה עם בנו ליאם (צילום: אריאל עפרון)

בהופעה שלך יכולתי לראות את שיתוף הפעולה המקצועי, ומצד שני – יכולתי להבחין גם במבט שלך עליו כאבא.
"ברור. אני מסתכל עליו כעל גיטריסט, אבל אני תמיד גם אבא שלו. ברור שיש לי רגישויות כלפיו. יש שירים שאני מעדיף לא לבצע לידו. אני לא רוצה להעמיד אותו במצבים מאתגרים כי בכל מקרה המצב הזה מאתגר, אבל אני גם נשען עליו. על הנגינה שלו.

"תשמעי, הוא כבר לא גר איתי. לצאת איתו להופעה זה גם לבלות איתו זמן, וזה חשוב לי. הוא מתוק ואני נהנה ממנו".

מה זה בשבילך להיות אומן?
"קודם כל חייב להיות איזה ניצוץ. פתיל. משהו שרוצה לבוא לידי ביטוי. איך ביאליק כתב? 'לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר…' עם השנים אתה לומד להיות ער. לחכות לאותו ניצוץ, להעריך אותו, לדובב אותו, לקרוא לו לבוא. זוהי נקודת ההתחלה של הכול".

ומה אתה עושה כשהוא נעלם? לפעמים הוא פשוט נעלם.
"אני קורא לו. מנסה לאתר אותו. אני חושב שאם אתה אומן וכבר כתבת שירים ויצרת אלבומים, אתה יודע שיש לך יכולת ומוצא את הדרכים.

"אני מנהל יומן. זה לא 'יומני היקר' שמתעד את היומיום, אלא כתיבה חופשית של מה שעובר לי בראש. לפעמים יש שם קצה חוט. אני יכול לקרוא גם דברים שכתבתי שיעוררו משהו"

"קודם כל, אני מנהל יומן. זה לא 'יומני היקר' שמתעד את היומיום, אלא כתיבה חופשית של מה שעובר לי בראש. לפעמים יש שם קצה חוט. אני יכול לקרוא גם דברים שכתבתי בעבר שיעוררו משהו.

ערן צור (צילום: אריאל עפרון)

"עוד אפשרות שאני אוהב, היא יצירה של אחרים שיכולה להיות מנוע. לא תמיד זאת יצירה על-זמנית, לפעמים זה סתם שיר שממלא אותי בדרייב.

"פעם למדתי צרפתית ותרגמתי את הספר 'החדר הכחול' של ז'ורז' סימנון. עבודת התרגום היא גם דרך להטעין את עצמך. אתה מבין את ברזלי היסוד שמתחת ליצירה וזה מציב לך רף. זה פעל עליי".

בקורות החיים שלך יש גם שני ספרי פרוזה. איפה נבט הקשר שלך לספרות?
"אבא שלי היה מורה לספרות והערך של הספרות בבית היה גבוה. כלומר, להיות סופר מבחינת אבא היה יותר מלהיות טייס או ראש ממשלה. זה לברוא עולם של עצמך. ש"י עגנון ויצחק בשביס-זינגר היו הכוכבים הגדולים בשמיים התרבותיים שלי כילד".

"אבא שלי היה מורה לספרות והערך של הספרות בבית היה גבוה. כלומר, להיות סופר מבחינת אבא היה יותר מלהיות טייס או ראש ממשלה. זה לברוא עולם של עצמך"

כשאני שומעת אותך בשנים האחרונות מבצע בהופעות את השירים שלך, המוּכּרים, איכשהו בכל פעם הם נשמעים קצת אחרת.
"יש משהו בלבצע שיר 'ישן' בהופעה מול קהל, שתמיד חדש לך, והוא גם אמצעי בינך לבין הקהל. אתה יודע שהם מכירים אותו. שרת אותו מאות פעמים. ובכל זאת אתה צריך להוציא אותו מעצמך שוב.

"מצב התודעה בזמן שאתה מבצע מוזיקה על במה הוא מיוחד. זה מצב שיכול לקחת אותך לתמונת עצמך בזמן הכתיבה, למושא הכתיבה. וזה יכול גם לקחת אותך להווה. ליומיום שלך באותו זמן.

ערן צור בהופעה (צילום: אריאל עפרון)

"אין לי שום בעיה לשיר שיר שכתבתי לפני שלושים שנה כי ברגע שאני על הבמה, מקיים תקשורת עם הקהל, זה לא משנה בן כמה השיר".

כמו השורה בשיר 'ירח' של נתן אלתרמן: גם למראה נושן יש רגע של הולדת.
"נכון. ממש ככה".

בוא נדבר על השיר "בלילות של ירח מלא", אחד השירים האהובים שלך. ובמיוחד על השורות 'יש לנו אהבה היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה.' המשורר ישראל אלירז אמר לי פעם שהאופן שבו משורר מניח את המילים זו לצד זו הוא כמו טביעת אצבע. אולי זה נראה פשוט, אבל אף אחד לא יכול היה לכתוב את זה ככה.
"השיר כבר היה כתוב ומולחן, אבל הרגשתי שהפזמון לא מספיק טוב וחיכיתי. שנתיים אחר כך, ישבתי עם חבר באיזה בר ושוחחנו. לא היה בשיחה שום קצה חוט מובהק ובכל זאת, כשבאתי הביתה – קפצו שני המשפטים האלה.

"אלה דברים שקורים ביצירה. קפיצות נחשוניות לא מתוכננות לצד מאבקים סיזיפיים מול דברים שלא זזים. מרגע שהיה המשפט הזה, הבנתי שמצאתי".

השיר שלך "בעין הסערה", שיצא ב-2010, מדבר על גבריות אחרת, כזאת שמבקשת עדינות, דבר יוצא דופן אז ובטח עכשיו.
"גבריות היא דבר מורכב. המגדר שאיתו נולדת לעומת איך אתה מסתובב איתו בעולם. אני מאמין ביכולת הרגשית המנטלית הנשית ומקנא בה, בייחוד עכשיו, כהורה יחיד. יש משהו עוצמתי בלהיות גבר עם נשים. מלאוּת שאני לא בהכרח יודע לפרוט למילים ואני מדבר יותר על הצד המיני של הדברים.

"גבריות היא דבר מורכב. המגדר שאיתו נולדת לעומת איך אתה מסתובב איתו בעולם. אני מאמין ביכולת הרגשית המנטלית הנשית ומקנא בה, בייחוד עכשיו, כהורה יחיד"

"כשהשיר 'בעין הסערה' יצא, הייתי נשוי ואבא לילדים קטנים יחסית. כתבתי על דברים שנשים לפעמים שוכחות, גם כי מבחינה תרבותית יש ממך ציפיות מסוימות: אתה הגבר. אז אתה תפרנס, אתה תזיין, אתה תעשה את העבודה שלך ותשתוק. רגע, אבל אני גם עדין ויש לי רגשות.

"לוקח זמן עד שאתה מפענח את הלחץ החברתי, את הקודים, מבין את המרחק בינך לבין הציפייה. הייתי צריך לחצות את גיל שלושים כדי להבין שיש רגעים שבהם אני מציית ללחצים חברתיים בכלל לא מודעים. לקח לי זמן להיפטר מזה ולהבין דברים אחרים".

"לוקח זמן עד שאתה מפענח את הלחץ החברתי, את הקודים, מבין את המרחק בינך לבין הציפייה. הייתי צריך לחצות את גיל שלושים כדי להבין שיש רגעים שבהם אני מציית ללחצים חברתיים בכלל לא מודעים"

למשל?
"שקודם כל אתה ניגש לאנשים ומסביר פנים. שאין עליך חובת הוכחה. שזכותך להיות נפש רגישה ועדינה ולבקש שייקחו את זה בחשבון ויתנהגו אליך בצורה דומה. תא הלחץ של המשפחה, המאבק הסמוי על טריטוריה בין ההורים, מי ניגש לעשות את המלאכות האינסופיות הסיזיפיות של לגדל ולפרנס – כל אלה גורמים לפעמים לאיזו קשיחות יתר בבית שלא לוקחת בחשבון שגם אתה פגיע".

מצד שני אתה עומד על במה. רוקסטאר. אישה לא תעמוד ככה.
"נכון. כי אני גבר. ואפשר להיות גם וגם. אני יכול לטפח את הצדדים באישיות שלי שאפשר לקרוא להם נשיים, אימהיים".

אולי צד נשי זה בעצם צד אנושי שאינו מגדרי?
"נכון. כשאתה הורה, זה גם לקחת את משימות הגידול, הבישול, הדאגה לצרכים הבסיסיים. בדרך כלל נשים עושות את זה וכשהייתי נשוי הייתי עושה את זה גם. אולי אני קצת יותר חלש בזה מכל אישה אי פעם, אבל אני עדיין מנסה להבין איך לצאת מהעור של הגבר החד-ממדי".

ערן צור בתחילת דרכו המוזיקלית בצילומים לעיתון "העיר", פברואר 1990 (צילום: שוש קורמוש, ארכיון שוש קורמוש, הספרייה הלאומית)

אנחנו חיים בתוך מציאות רועדת. בתחילת המלחמה, בתוך ההלם, אנשים תפסו כל מה שאפשר, מי נשק ומי גיטרה, ורצו לעזור. איפה היית אתה?
"כמו כולם, הייתי בשוק. אבל ממלחמות קודמות אני יודע שכשאתה זמר מוּכּר ומתחילה מלחמה – אתה מגויס מהר. יש לך תפקיד. אני זוכר את קורין אלאל ואותי נוסעים באוטובוס שהוציאה חברת 'סלקום' להופיע בפני חיילים בזמן מלחמת לבנון השנייה. זאת הייתה הדרך היחידה לעבוד ולהתפרנס, בזמן שקטיושות עפות לך מעל הראש.

"ממלחמות קודמות אני יודע שכשאתה זמר מוּכּר ומתחילה מלחמה – אתה מגויס מהר. יש לך תפקיד. אני זוכר את קורין אלאל ואותי נוסעים באוטובוס להופיע בפני חיילים בזמן מלחמת לבנון השנייה"

"שלושה ימים אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר התקשר חבר שלי, חיים שדמי, ואמר שהוא משנע אוכל וציוד לים המלח, לשם פונו ניצולי קיבוץ בארי. הוא אמר לי שמישהו הזכיר את שמי ושאבוא לשיר שם. ובאתי".

איך הרגשת?
"כשהגעתי, ניגשה אלי אישה ואמרה, אתה איבדת את אשתך. אתה יודע במה מדובר. אבל אני לא רוצה להפוך את הנוכחות שלי למרחץ דמעות. אני רוצה לעשות מקום לאבל ולעצב, אבל גם לתת את האפשרות להסיח לרגע את הדעת אל הצלילים ולחזור כשהאופקים שלך מעט יותר פתוחים.

"התחלתי לשיר וזאת הייתה סיטואציה סוריאליסטית, אבל היה שם נגן כלי נשיפה שהצטרף אלי והתחיל ג'אם וזה עזר מאוד".

מאז פרצה המלחמה הופעת גם בהפגנות. יש אומנים שפוחדים.
"היה לי חשוב, בסיטואציות מסוימות, להשתתף במחאה. אנחנו עוברים שנים קשות כולל הניסיון המקומם למהפכה משפטית. בן אדם נמצא בשלטון המון זמן והכל הולך לכיוון אחד, מיליטנטי ואלים.

ערן צור מופיע בים המלח בפני מפוני קיבוץ בארי, 10 באוקטובר 2023 (וידיאו: חיים שדמי)

"אני בן של ניצול שואה ושל אמא ציונית. אני עצמי ציוני ורוצה לחיות בישראל. אני לא סתם חי ויוצר ועובד פה. חשוב לי להיות פה וחשוב לי שהבנים שלי יהיו פה. אז יש לי חשבון עם מה שקורה גם כבן להורים שהיו חלק מדור מקימי המדינה והאמינו באיך הדברים צריכים להיראות".

ופתאום הציונות הופכת להיות כוחנית.
"אני לא רוצה להשתמש במילים גדולות. אני רוצה לדבר בשקט – למרות שמה שקרה למשל עם הרג הפרמדיקים בעזה, לא תורם. זה אתגר מנטלי מצפוני מוסרי כמעט בלתי אפשרי.

"לשלוח חיילים להילחם ואז לתת להם להירקב במנהרות חמאס בגלל כל מיני סיבות – זה נורא. בכל פעם שנושא החטופים עולה, אני לא יודע מה לעשות. אני אבוד מול הדבר הזה.

"לשלוח חיילים להילחם ואז לתת להם להירקב במנהרות חמאס בגלל כל מיני סיבות – זה נורא. בכל פעם שנושא החטופים עולה, אני לא יודע מה לעשות. אני אבוד מול הדבר הזה"

"מצד שני, חייבים גם להמשיך את החיים. זה קונפליקט מוסרי מורכב. אנחנו בעמק בכא ואני מקווה שנצא ממנו".

אתה מאמין שנצא?
"כן. אני לא יודע מה צריך לעשות אבל כן, אני חושב שחייבים לגלות סובלנות והקשבה. אם את אומרת 'הציונות הכוחנית' זה קצת לקחת את השפה המילולית האלימה של הצד השני. במחנה שנקרא 'השמאל הישראלי' יש דוגמטיות לא פחות נוקשה. מדבר באותה שפה, פשוט הפוך.

אנחנו פה עם הבן אלף גבירים וההוא שמשווה בין הפגנה לגיטימית לבין פריצה לבסיס צהל. והם מעלים תמונות מהחופשה בחוף. וואלה יופי. בטח לא תספיקו להגיע לעצרת ה300. לא קו 300. שלוש מאות ימים בשבי החמאס. יום חמישי 1.8 בכיכר. מלא אמנים. גם אני


— ערן צור (@tzur_eran) July 30, 2024

"אני מכיר ישראלים בצד הימני של המפה, חברים שעבדתי איתם, שגרים מעבר לקו הירוק מסיבות כאלה ואחרות ובגלל יהדות. קל לבוא ולשים על זה איקס ולהגיד שאלה האויבים שלי. אבל רוצה או לא רוצה, הם חלק מהעם וצריך לדעת להסתדר איתם".

יש מקומות שלא תופיע בהם?
"תשמעי, כל מקרה לגופו. זה כמו שתשאלי אותי אם הייתי משתתף בריאליטי. קיבלתי מעט הצעות לריאליטי והן היו כל כך רחוקות ממני שלא הייתה לי בעיה להגיד לא. אותו דבר פה. אף אחד לא יזמין אותי לבוא לשיר במערת המכפלה.

"הופעתי פעם בבית ספר במעלה אדומים עם תוכנית מיוחדת לבתי ספר שהייתה לי. מחווה ליונה וולך. בעיניי זה היה חשוב יותר מאשר להופיע בריאלי בחיפה".

האם לאומנים יש תפקיד מיוחד בימים כאלה?
"אני חושב שהדבר הכי חשוב זה שלא תרפה ולא תתחפר אלא תמשיך ליצור ולהופיע ותשדר שאתה נמצא. למה? את יודעת, כשיש פרח בבית, הבית לא רק שומם ועצוב. יש טעם מסוים של חיים שאם הוא נסגר ונאלם דום, יש לך פחות במה להחזיק".

"אני חושב שהדבר הכי חשוב זה שלא תרפה ולא תתחפר אלא תמשיך ליצור ולהופיע ותשדר שאתה נמצא. למה? את יודעת, כשיש פרח בבית, הבית לא רק שומם ועצוב"

בקיץ תהיה בן 60. אתה מרגיש תמורה במבט על הזמן?
"ברור שהבגרות משנה אותך. היום אני יותר נינוח. אני פחות לחוץ ביחסים. גם הלבד שלי יציב ואיתן אז אני לא בא לקשר מתוך פחד להיות לבד.

"אני אוהב אינטימיות. נהנה מהנאת החיים הזאת של מגע וקירבה וסקס. אני לא רואה משהו יותר מענג וחשוב מזה בחיים של בן אדם, אבל לא אעשה שום דבר שידחוף לשם בצורה שרירותית".

והגוף?
"הגוף משתנה. אתה לא חייב להסתכל כל הזמן על סימני הגיל ועל ההפסד בקרב מול הזמן. יש קרבות שאי אפשר לנצח בהם. אני משתדל להיות מפויס ולא להציק לעצמי.

"בתרבות היפנית, להיות בן 60 זאת גאווה. בתרבות הישראלית אתה כבר ממש בן אדם מבוגר. אני מקבל את זה וגם אומר לעצמי – וואו, הצלחתי להגיע לגיל הזה במצב לא רע ואני אוהב לחיות. גם זאת גאווה"

"בתרבות היפנית, להיות בן 60 זאת גאווה. בתרבות הישראלית אתה כבר ממש בן אדם מבוגר. אני מקבל את זה וגם אומר לעצמי – וואו, הצלחתי להגיע לגיל הזה במצב לא רע ואני אוהב לחיות. גם זאת גאווה".

יש משהו במוזיקה שמשאיר אותך בתוך פעימת חיים.
"אלבומים של אומנים בוגרים יכולים להיות כמו בדיחה פרטית שרק הם רוצים לשמוע, אבל יש כמה אלבומים של אומנים בוגרים שהכרתי מהנעורים ואני אוהב. למשל הלפני אחרון של לאונרד כהן, Popular Problems. או האלבום של בוב דילן Time Out of Mind שהוקלט בסוף שנות החמישים לחייו. טום וייטס ואלבומי הפוסט-מילניום שלו, דיוויד בואי באלבום לפני המוות Where Are We Now.

"להקשיב לאלבום בוגר של מוזיקאי שאתה אוהב שמספר לך, היי, זה אפשרי, יש לי פרספקטיבה שלא הייתה לי כששמעת אותי שר את סוזן – זה נפלא.

ערן צור וקורין אלאל בהופעה (צילום: גיל רובינשטיין)

"ראיתי את זה גם אצל קורין אלאל, כשניגנתי איתה בשנה האחרונה לחייה. הקומוניקציה שלה עם קהל הפכה להיות אדירה ובלתי אמצעית, גם על הבמה וגם אחרי הופעות. היא הייתה לגמרי פתוחה. אלה דברים שרק גיל ומצב בוגר יכולים להביא אותך אליהם".

אז יהיה עוד אלבום?
"יהיו עוד אלבומים. אני כבר מעורב בכל מיני פרויקטים. אלבום כמו זה שהוצאתי עכשיו נראה חד-פעמי אבל תמיד זה נראה ככה, ואז משתנה.

"באלבום החדש יש הישג של פרספקטיבה שלא הייתה לי קודם. פרספקטיבה של אדם בוגר שעבר דברים. שעבר אירוע אחד מאוד דרמטי בחיים והוא מסתכל על הכוחות שפועלים עליו. איך הוא מבטא אותם. מתנגד להם".

לא דיברנו עוד על אהבה.
"בשלב זה של החיים, אהבה היא שאלה. מצד אחד אתה כבר מפוקח, הלבד מגובש ונעים. דברים שעברת – עברת. למדת מה שלמדת. אתה כבר לא נסחף אחרי אהבות בלתי אפשריות. מצד שני, אתה עדיין מסתובב בעולם חשוף רגשית ומחכה לאיזו התאהבות וזה מורכב יותר, בגלל הפיקחון. הפיקחון הוא אור השמש לאהבה, שהרבה פעמים צריכה צללים ומסתורין בשביל להתרקם.

בשלב זה של החיים, אהבה היא שאלה. מצד אחד אתה כבר מפוקח, הלבד מגובש ונעים. דברים שעברת – עברת. למדת מה שלמדת. מצד שני, אתה עדיין מסתובב בעולם חשוף רגשית ומחכה לאיזו התאהבות"

"זה לא שאין לי מערכות יחסים, יש. אבל הן מתוך מודעות ובחירה ולא משהו בלתי נשלט רגשית. יש הפרדה. טריטוריה מסומנת. לפעמים באהבה אתה אומר, 'מה טריטוריה, בוא עד הסוף'. אבל אתה כבר לא הילד שהיית, ולא תמיד יכול לעשות מה שבא לך. אתה כן יכול לעשות מה שאתה חושב שנכון".

ערן צור (צילום: אורית פניני)