הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

שלטון בית עפרה

בקריאתו "לחבל" באופן אקטיבי בשחרור עידן אלכסנדר, הסיר עמית סגל סופית את המסכה והבהיר שבין חיי אדם לבין ביצור שלטון ההתנחלויות – אין דילמה ● בשונה משופרי ערוץ 14, הוא לא מגן על נתניהו אלא רואה בו "חמורו של משיח" בדרכו לארץ השלמה ● פרשנות

עמית סגל, 12 במאי 2025 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)
חדשות 12, צילום מסך
עמית סגל, 12 במאי 2025

יש להודות לעמית סגל על כך שהסיר השבוע באופן סופי את המסכה השופרית וחשף בשידור חי – הפעם ללא ברקסים, תעלולים או וואטאבאוטיזם מתחכם – את פרצופו האמיתי. אחרי הכול, לשקיפות עיתונאית בעת הזאת יש ערך יקר מפז.

זה קרה בדיון באולפן סביב שחרורו של עידן אלכסנדר כפרס לדונלד טראמפ – שחרור שהוציא מחלק מעיתונאי הימין את הזעם והשנאה במלוא מרירותם. לא חלילה משום שמשמעותו המשך ההפקרה של יתר החטופים בידי ממשלה שלא עושה די להצלתם, אלא בעיקר בשל הסטירה המצלצלת לימין מצד נשיא שתלו בו תקוות שווא.

טראמפ אמור היה להיות "אוהד" – בעיקר לפנטזיות שמתחילות בפרת ומסתיימות בחידקל – אך כעת הוא ממטיר "כיבוי צופים" מהאוויר על אותן תקוות, בדרכו לשאר מדינות המזרח התיכון.

סגל אמר במהלך הדיון סביב שחרורו המפתיע של אלכסנדר ש"מה שהיה מצופה מכל ישראלי, מכל ממשלה ישראלית, הוא לחבל במשא ומתן הזה (לשחרורו) מלכתחילה"

סגל אמר במהלך הדיון סביב שחרורו המפתיע של אלכסנדר ש"מה שהיה מצופה מכל ישראלי, מכל ממשלה ישראלית, הוא לחבל במשא ומתן הזה (לשחרורו) מלכתחילה, כי ארה"ב […] זה דבר גרוע מאוד מבחינתנו שהיא מנהלת משא ומתן ישיר. זה לא שנכנסו לוואקום או 'ישראל הסרבנית'. לא. לנהל משא ומתן עם ארגון טרור הוא דבר שלא היה עובר […]"

נניח רגע לאבסורד הלוגי מאחורי הטיעון. הרי ישראל מנהלת משא ומתן עם ארגוני טרור לשחרור חטופים כל הזמן – ובצדק. מה גם שאלכסנדר הוא אזרח אמריקאי, ויש לנשיא אמריקאי מחויבות ואחריות מהותית לשלומו.

עמית סגל, 12 במאי 2025 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)
עמית סגל תוהה למה לא חיבלו בעסקה לשחרור אלכנסדר, 12 במאי 2025 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)

נניח גם לקשקוש מאחורי הטיעון ש"לא נכנסו לוואקום". הרי מאז סוף פברואר, אז הועברו לישראל ארבע גופות של חטופים, נתקע המשא ומתן וישראל עסוקה בעיקר בצחצוח חרבות לקראת המשך המלחמה, תוך דרדור החזרת החטופים אל תחתית רשימת מטרותיה. גם אם לא מקבלים שישראל "סרבנית", זה עדיין האימא של הוואקומים.

המחשבה שהעולם (וטראמפ) ממשיך להתנהל בזמן שבנימין נתניהו מושך זמן במלחמה כדי לשמר את קואליציית הדמים היא בלתי נסבלת עבור סגל, בין היתר בגלל שהיא הופכת על פניה את רוב הערכותיו ותקוותיו הקודמות אודות תפקידו של טראמפ בנרמול ההגירה מעזה וחזון ארץ ישראל השלמה.

בקריאתו "לחבל" באופן אקטיבי במשא ומתן לשחרורו של חטוף, הבהיר סגל שבבחירה הגורלית בין הצלת חיי אדם לבין ביצור שלטון בית עפרה אין מבחינתו בכלל דילמה

בקריאתו "לחבל" באופן אקטיבי במשא ומתן לשחרורו של חטוף, הבהיר סגל שבבחירה הגורלית בין הצלת חיי אדם לבין ביצור שלטון בית עפרה אין מבחינתו בכלל דילמה.

"מצופה מכל ישראלי, מכל ממשלה ישראלית" לפגוע באופן אקטיבי בשחרורו של החטוף ובכך לא רק לסכן את חייו, אלא גם להגיע לעימות ישיר ובוטה מול המעצמה האמריקאית שהעזה להפנות עורף לחזון הדמים של כיבושה המוחלט של הרצועה.

בכך מבדל עצמו סגל מנציגי ערוץ 14 למשל, שמשתוללים בעיקר בגלל הפגיעה בנתניהו, מעמדו וגבריותו הרעילה והעוצמתית כשליט־נצח. מנחה "הפטריוטים" ינון מגל למשל הפך את אלכסנדר עצמו ואת אימו לאויבי המדינה רק בגלל שזאת לא הודתה למנהיג שאחראי להפקרה הכפולה של בנה ולהותרתו מאחור 584 ימים.

"אימא של עידן אלכסנדר במופע דוחה של כפיות טובה וחוסר תרבות לא מודה לראש הממשלה. רק באקלים הרעיל והמופרע שיוצרים פה השמאל והתקשורת זה יכול לקרות", כתב מגל.

סגל, לעומתו, הוא סיפור אחר לחלוטין. הוא מודאג באמת שחזרתו של אלכסנדר מבשרת את סנונית ההתפכחות של הימין האמריקאי מחזון ארץ ישראל השלמה

זאת אמירה גועלית, שמאפיינת משטרים טוטליטריים שבהם צריך להודות למנהיג הגדול על כל כיכר לחם יקרה מפז שנוחתת על שולחנך – גם אם המנהיג שרף את שדות החיטה שמהם מייצרים את הלחם. אבל תהיה זאת טעות לחבר את האמירה של סגל לזו של מגל.

מגיש "הפטריוטים" הוא בידורית עליזה וסהרורית של אמירות – לעיתים מטופשות, לעיתים משעשעות, ולעיתים מגעילות ממש – אבל למרות עוצמתו כמגיש פופולרי (ומוכשר), ביום שבו נתניהו ירד מהשלטון, שנאתו עשויה להתפוגג באוויר כמו בלון שנעצו בו סיכה.

עידן אלכסנדר מגיע לבית החולים איכילוב, 12 במאי 2025 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)
עידן אלכסנדר מגיע לבית החולים איכילוב, 12 במאי 2025 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

לא נופתע אם יעבור עוד סיבוב של התפכחות או שינוי, ובכל מקרה קשה להאמין שהוא באמת ובתמים רואה בתקומת עזה היהודית סלע קיומנו. יותר סביר שהוא ממשיך לטפח את נתניהו באדיקות כמזון לטיפוח תחושות הקיפוח שלו עצמו.

סגל, לעומתו, הוא סיפור אחר לחלוטין. הוא מודאג באמת שחזרתו של אלכסנדר מבשרת את סנונית ההתפכחות של הימין האמריקאי מחזון ארץ ישראל השלמה. "החבלה" לה קורא סגל ג'וניור מחברת אותו ישירות לאביו חגי ולאחיו ארנון, אחד מראשי הלוחמים לשיבה להר הבית – שניהם נציגים מיוחסים ומכובדים של אליטת ההתנחלויות השלטת.

הפעם האחרונה בה הסיר סגל את המסכה כך הייתה כאשר קרא ל"מתפרעי לוד ערבית לספור את מתיהם" באירועי המהומות של "שומר חומות". הנסיבות היו שונות בתכלית, אבל אז כמו היום לא הייתה זאת פליטת פה

הפעם האחרונה בה הסיר סגל את המסכה כך הייתה כאשר קרא ל"מתפרעי לוד ערבית לספור את מתיהם" באירועי המהומות של "שומר חומות". הנסיבות היו שונות בתכלית כמובן, אבל אז כמו היום לא הייתה זאת פליטת פה.

חשוב לאבחן את הגישה הזאת של סגל, מכיוון שהיא אינה "שופרות" במובנה הקלאסי. סגל לא מאוהב בנתניהו, ולא תלוי בו למחייתו ופרנסתו (בניגוד לשופרים כמו שמעון ריקלין, מוטי קסטל או אפילו במידת מה יעקב ברדוגו). מבחינתו נתניהו הוא סוג של "חמורו של משיח", שאיתו נחצה את הנהר לעבר מיטוט סופי של הרשות הפלסטינית וניצחון מוחלט של חזון עפרה השלמה.

זאב (ז'אבו) ארליך בצפון הארץ, לפני שנכנס לדרום לבנון, 20 בנובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
זאב חנוך (ז'אבו) ארליך בצפון הארץ, לפני שנכנס לדרום לבנון, 20 בנובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אם נדמה לנו שסגל פרגמטי מדניאלה וייס זה רק בגלל שסגל שם את הז'יטונים על הטריטוריה הקיימת ווייס רוצה לנצל את ההזדמנות לדחוק את הגבולות ולהפוך את המרחב כולו להתנחלות. אבל במהות הם לא מאוד שונים זה מזו.

שניהם חושבים מן הסתם שהכנסתו של זאב חנוך (ז'אבו) ארליך לשטח אש כדי לבחון עתיקות באיזה חירבה, ועל הדרך להקריב חיי חיילים לשווא, היא לא רק לגיטימית, היא אפילו מתבקשת ("הוא נהרג במהלך משימה", הטעים).

אם נדמה לנו שסגל פרגמטי מדניאלה וייס זה רק בגלל שסגל שם את הז'יטונים על הטריטוריה הקיימת ווייס רוצה לנצל את ההזדמנות לדחוק את הגבולות ולהפוך את המרחב כולו להתנחלות

הוואטאבאוטיסטים, המטרילים והמגזריים

אפשר, אם כן, לחלק בגסות את תומכי נתניהו בתקשורת כיום לשלושה סוגים. "הוואטאבאוטיסטים" – למשל קלמן ליבסקינד, שהבהיר במאמרו האחרון כי הסיבה להמשך תמיכתו בנתניהו אינה קשורה לאיכות שלטונו או לתוצאות מעשיו אלא אך ורק כמעין "דווקא" לשמאל ("מתנגדי הקואליציה, שואלים ללא הרף: 'איזה טוב אתם מוצאים בממשלה הזו', ובעיקר: 'למה אתם תומכים בה אחרי 7 באוקטובר?' ואני משיב להם, במילה אחת: בגללכם").

יהיה מי שיטען כי קלמן שייך למשיחיים, אך עדיין לא הסיר סופית את המסכה, בניגוד לסגל. אני לא בטוח בכך. יש לי תחושה שאצל קלמן מתחולל עדיין עימות פנימי לא פשוט בין העיתונאי המקצועי שיודע לראיין בתוכניות רדיו וטלוויזיה, לבין כותב הטורים שתמיד יש להם מסקנה אחת: השמאל (והתקשורת) אשמים. הוואטאבאוטיזם הוא כלי יעיל לשם כך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בצפון רצועת עזה, 15 באפריל 2025 (צילום: חיים צח/ לע
ראש הממשלה בנימין נתניהו בצפון רצועת עזה, 15 באפריל 2025 (צילום: חיים צח/ לע"מ)

הסוג השני הוא "המטרילים" – ינון מגל, יותם זמרי, שי גולדשטיין, אלדד יניב (לרגע) ורבים מחברי להקת הצבא האדום של ערוץ 14. פעם הם גזענים, פעם הם שונאים חטופים, לפעמים הם עטים על שמאלני תורן ומנקרים בבשרו כעיטים (האפיזודה המוזרה מול אמנון אברמוביץ' היא דוגמה יפה לכך).

לפעמים הם סתם מנגנים גיטרה לחיי המנהיג הגדול או נפגשים עם הנשיא וקוראים להפסקת השנאה – אבל בכל פורמט הם נותרים רלוונטיים וויראליים, ומצליחים להוציא את הברנז'ה מכליה.

הסוג האחרון, אליו משתייכים עיתונאים כמו סגל, הוא "המגזריים". המשותף לפעילותם הוא שירות שלטון נתניהו מתוך אמונה אידיאולוגית כנה ואמיתית

הסוג האחרון, אליו משתייכים עיתונאים כמו סגל, ידידיה מאיר, אראל סגל, שרה ב"ק, שירית אביטן כהן ואחרים, הוא "המגזריים". המשותף לפעילותם הוא שירות שלטון נתניהו מתוך אמונה אידיאולוגית כנה ואמיתית.

בקרב על "הבית" הם לא מתכוונים דווקא לכפר סבא או בארי. הם כאילו מאמינים ב"הגנת המולדת" ו"לשמור על ילדינו", אבל בסוף הכול מסלול, כלי, מִדרך לבנים צהובות, בדרך אל חיים נצחיים על החרב  וניצחון מוחלט של תרבות "בית עפרה".

הערה: בגירסה מוקדמת של המאמר הופיע ציטוט לא מדויק שיוחס לעמית סגל. הטעות תוקנה.

עוד 1,178 מילים
סגירה