אזרחי ישראל הערבים וסטודנטים יהודים בעצרת לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 15 במאי 2024 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
אזרחי ישראל הערבים וסטודנטים יהודים בעצרת לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 15 במאי 2024

"ההכרה בנכבה היא צעד בדרך לפיוס"

בעיצומה של המלחמה בעזה, מאות ישראלים ופלסטינים השתתפו בטקס זיכרון משותף בבית ג'אלא, שנועד להאיר את פצע הנכבה הנמשכת ● בין עדויות אישיות על גירוש, אובדן וחיים תחת הרס, נשמעו קריאות לפיוס וביקורת על סירוב ההכרה בסבל הפלסטיני – בניסיון לשרטט אפשרות לעתיד משותף

בכניסה לגן הציורי של טליתא קומי בבית ג'אלא הוצבה שורה של תצלומי פליטים פלסטינים משנת 1948, שכיום מפוזרים ברחבי המזרח התיכון. לצדם עמדו גבר ואישה שחילקו מפתחות, שלכל אחד מהם צורפה גלויה מאוירת ועליה דימוי של בית כפרי בודד בנוף פלסטיני (או ארץ ישראלי) מן העבר, ולמעלה הכיתוב: "להיאחז בבית, להיאחז בתקווה".

"זה משמעותי לערוך את הטקס השנה, במיוחד כשהמלחמה נמשכת ויש כל כך הרבה הרס, תסכול וטראומה", אומרת ראנה סלמאן, מנהלת משותפת בתנועת "לוחמים לשלום", שארגנה את טקס הנכבה ביום חמישי בערב, זו השנה השישית ברציפות.

איך אפשר להמשיך במצב הזה?
"אנחנו מרגישים שזה נמשך, וזו המשמעות של הנכבה – שהיא מתמשכת. רואים את זה בעזה, בבקעת הירדן ובמסאפר יטא. זה בכל מקום. וזו התֵמה של הטקס היום: לאחוז בבית ולאחוז בתקווה. להחזיק במקום גאוגרפי זה גם לאחוז בנתיב של פיוס, אמפתיה ובניית עתיד משותף. חשוב לנו להכיר בעבר כדי שנוכל לעצב עתיד שונה. בלי זה, לא נוכל לעשות את זה".

"להחזיק במקום גאוגרפי זה גם לאחוז בנתיב של פיוס, אמפתיה ובניית עתיד משותף. חשוב לנו להכיר בעבר כדי שנוכל לעצב עתיד שונה. בלי זה, לא נוכל לעשות את זה"

לשבור את השרשרת

מאות ישראלים ופלסטינים החלו להתמקם בכיסאות, והמנוסים שבהם היו לבושים היטב לקור האביבי העז השורר באזור בית לחם. פלסטינים המנועים מלהיכנס לישראל לא יכלו להשתתף ביום הזיכרון המשותף שנערך לאחרונה ביפו, ולכן טקס הנכבה בשטח C מהווה גם הזדמנות עבור פעילים משני הצדדים לומר שלום, להתחבק ולהיפגש כמו חברים ותיקים.

כפי שמסביר צאאל ג'בארין (41), שהגיע מרמאללה: "בכל שנה, לאורך כל חודש מאי, מתקיימים טקסי נכבה במקומות שונים – אתמול ברמאללה, מחר בשכם ובחברון – וכאן זה טקס משותף לשני הצדדים. זה נותן תקווה לראות שאנשים 'מהצד של האויבים' באים ואומרים 'אתם צודקים' ומכירים בסבל שלנו. המתח משתחרר בטקס, וזו הייחודיות שלו – הוכחה לכך שאנחנו יכולים לשתף פעולה בזיכרון, באבל ובעצב, וגם בשמחה, בחיים נורמליים ובחתירה לחירות לכולם".

טקס הנכבה, בית ג'אלה. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")
טקס הנכבה בבית ג'אלא. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")

בפתיחה שר אלון יוסף בערבית את "הו לילה, מה ארוך אתה", בליווי נגינת עוד של ח'אלד עראמין. בסיום הטקס השניים ישירו את השיר "חשוב על זולתך" של מחמוד דרוויש, בביצוע שובה לב. המנחה, מחמוד עיאדה, פתח בציטוט בערבית מתוך שיר אחר של המשורר הלאומי הפלסטיני:

– למה עזבת את הסוס לבדו?
– כדי שיהיה חברה לבית, בני,
הרי הבתים מתים כשדיריהם נעדרים…

הוא הוסיף שמאז שנכתבו המילים האלה, רבים מבני האדם והבתים מתו ונחרבו; שמרחץ הדמים הנוכחי הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של אלימות – וכי ההבנה של כל צד את כאבו של האחר היא הדרך היחידה לשבור את השרשרת.

המנחה השותפה, אביגיל שור, מדברת בעברית על ההכחשה וההתנגדות לאזכור הגירוש והעקירה הכפויה של העם הפלסטיני ב־1948, ועל כך שהמכחישים אף מצהירים בגלוי: "הינה, ישראל עושה זאת שוב".

לדבריה, "הם ממשיכים להכחיש מתוך פחד שהכרה באובדן ובטראומה של הפלסטינים תערער את הנוכחות היהודית בארץ. אנחנו מתעקשים שההפך הוא הנכון – שיחה פתוחה על הנכבה ופצעיה היא צעד הכרחי לריפויים".

מפתח שחולק בטקס הנכבה בבית ג'אלה. 15 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)
מפתח שחולק בטקס הנכבה בבית ג'אלא. 15 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

לפני הטקס שאלתי את שור האם ההכרה באסון של הצד השני מאיימת או מרחיבה את הזהות הישראלית?
"ההכרה חד־משמעית מרחיבה. המשימה, בימים שיש בהם כל כך הרבה עוול וכאב, היא לא להקשות את הלב, לא להישאר בשקט – אלא לפעול. משהו בשבעה באוקטובר, באסון שפקד את כולנו, הכניס את החברה הישראלית להיסטריה.

"ועדיין, צריך לשים לב לא להתעוור מהאסון, לא להיסחף ליצר של נקמה ולפגיעה מאסיבית בכל כך הרבה חפים מפשע ובתשתיות. זה המצב שבו אנחנו נמצאים – מצב שלא מקדם אותנו. לכן חשובה ההכרה והמסוגלות להסתכל במראה, במה שאנחנו עשינו לצד השני. לא מדובר במעשים של אנשים זרים, אלא של אלה שאני הולכת לידם ברחוב. ההכרה בזה היא צעד קריטי בדרך לפיוס, תיקון ושלום".

"עדיין, צריך לשים לב לא להתעוור מהאסון, לא להיסחף ליצר של נקמה ולפגיעה מאסיבית בכל כך הרבה חפים מפשע ובתשתיות. זה המצב שבו אנחנו נמצאים – מצב שלא מקדם אותנו"

מגרשים ומגורשים

הפצע המדמם מקבל ביטוי בעדותו של עבד אל־עזיז קטאשה, המתגורר כיום במחנה הפליטים אל־פוואר. בהתרגשות הוא מספר על הבריחה מהכפר החקלאי שבו נולד – בית ג'ברין – תחת הפצצות וכדורים שורקים, שאותם הוא מדמה לרשת דייגים. כששאל את אביו אם יחזרו, זה השיב לו: "זו עזיבה ללא חזרה". עד היום הוא חולם לשוב לשם, לדרוך על האדמה ולראות אותה.

מהצד השני של הנכבה, ס. יזהר השקיף על שיירת פליטים שברחו מהכפר מע'אר שבגליל, אותו כבשו הוא וחבריו. זה התרחש ב־14 במאי, ובאותו יום בדיוק שמעו את דוד בן גוריון מכריז על הקמת המדינה.

טקס הנכבה, בית ג'אלה. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")
טקס הנכבה, בית ג'אלא. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")

"מה עושים עם האנשים האלה? הם לא נמחקו לתוך הלילה. הם לא נעלמו בקצה שביל השדות. הגירוש לא מחק אותם. הגירוש לא פתר כלום. שום גירוש לא פותר כלום. הנה הם כאן ואנחנו כאן, המגרשים והמגורשים ואין עלינו שאלה אחרת מאז קמה המדינה, מה אנחנו משיבים?"

את התהייה על השאלה שאין לה פתרון עד עצם היום הזה פרסם יזהר במאמר בעיתון "חדשות" בשנת 1992. הוא עצמו לא השתחרר מאותה מלחמה, שכל ספריו – פרט לאחרון – עסקו בה ובתקופה שקדמה לה. התרבות הישראלית נמצאת כיום ברגרסיה, וספק אם תאגיד השידור הציבורי היה מפיק בימינו סרט על פי סיפור שלו על כפר ערבי בדיוני שתושביו גורשו, כמו חרבת חזעה.

את עדותו הקריאה בטקס סופיה אור (19), שבפברואר אשתקד סירבה להתגייס "למערכת שכובשת, מדכאת והורגת על בסיס יום־יומי", וישבה שלושה חודשים בכלא

את עדותו הקריאה בטקס סופיה אור (19), שבפברואר אשתקד סירבה להתגייס "למערכת שכובשת, מדכאת והורגת על בסיס יום־יומי", וישבה שלושה חודשים בכלא. היא ביקשה להציע אלטרנטיבה שתעניק חופש וביטחון לכולם. "במיוחד עכשיו, כשאנחנו עדים יום־יום לזוועות ופשעים שסותרים את העקרונות המהותיים האלה. הכוח והאחריות לקחת את הצעד הבא הם שלנו", אמרה.

52 אלף הרוגים

הלוואי שהנכבה הייתה רק אירוע היסטורי, כזה שחלקנו מכחישים או מתעקשים לזכור. אלא שכפי שנאמר, העבר גולש להווה מתמשך – ובעוצמות מבהילות שקשה לתאר. "רציתי להיות מהנדסת, אבל העתיד נהרס", אומרת דימה אל־חילו, בת 14, שגרה עם משפחתה בשג'אעייה ומצולמת על רקע ההריסות ברימאל.

טקס הנכבה, בית ג'אלה. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")
טקס הנכבה, בית ג'אלא. 15 במאי 2025 (צילום: "לוחמים לשלום")

היא מספרת על הבית ועל החיים השלווים והפשוטים שאהבה, ועל ביקור בשפת הים לפני שהחלה המלחמה. בעיניים דומעות היא מתארת את החורבן שבא אחר כך – המנוסה מההפצצות, מאבק ההישרדות, הניסיון להשיג אוכל, התור הארוך למשאית המים, העקירות המרובות – ומי יודע בעצם איפה היא כעת.

ההיסטוריון לי מרדכי סיפר בטקס על הפרויקט שלקח על עצמו: לתעד את המתקפה ההרסנית על עזה ואת המלחמה על היבטיה השונים, באתר שהקים לשם כך ושמתעדכן כל העת, גם בעזרת מתנדבים שהתגייסו למשימה המפרכת של איסוף ראיות ונתונים. הוא הזכיר את המספרים שרבים מעדיפים לא לדעת: 70% מהמבנים ברצועה נהרסו או נפגעו, ו־52 אלף בני אדם נהרגו.

"העולם רואה ויודע ולמרות ההבטחות – שותק. הנכבה היא תהליך מתמשך של מחיקה, דחיקה ושלילת קיום. כל פצצה, כל הודעת פינוי לקונית, וכל צילום לוויין שמראה את ההרס – כולם מהדהדים את התהליך"

"הכול מתרחש לנגד עינינו, במגוון גרוטסקי של צורות במדיה החברתית. רואים וגוללים […] העולם רואה ויודע, והעולם – למרות ההבטחות – שותק. הנכבה היא תהליך מתמשך של מחיקה, דחיקה ושלילת קיום. כל פצצה, כל הודעת פינוי לקונית, וכל צילום לוויין שמראה את ההרס – כולם מהדהדים את התהליך", אמר. הוא קרא להימנע מייאוש ולזהות את האפשרויות להתנגד וליצור חלופה.

"כל פעולה שמבוססת על טוב לב, הבנה וסובלנות – היא התנגדות. ללמוד וללמד, לשתף ולבנות גשרים, לנגן יחד ולחזק זהות – את כל אלה מלמדים אותנו תושבי עזה, דרך העקשנות שלהם להישאר בחיים: הרופאים, הפרמדיקים, צוותי ההגנה האזרחית, העיתונאים שממשיכים לתעד למרות שרבים מחבריהם נהרגו, וגם הילדים שנאלצו לחוות חוויות קשות של הרס ואובדן", הוסיף.

פלסטינים מנסים לקבל ארוחה חמה שהוכנה על ידי מתנדבים בחאן יונס, בדרום רצועת עזה, 12 במאי 2025 (צילום: עבד רחים חטיב/פלאש90)
פלסטינים מנסים לקבל ארוחה חמה בחאן יונס, רצועת עזה, 12 במאי 2025 (צילום: עבד רחים חטיב/פלאש90)

ד"ר ת'אבת אבו־ראס סיפר על אימו, שהגיעה מעזה לקלנסווה ב־1945 בעקבות נישואיה לאביו, וחזתה בנכבה מרחוק. "אחרי 77 שנים, ההיסטוריה חוזרת: זהו תורי, כמו אימי, לחזות בנכבת עמי ולשתוק. אני בעל זהות מורכבת – פלסטיני־ישראלי – צופה בדודתי בת ה־84, במרחק שעה ורבע ממני, ואינני יכול לספק לה אפילו שק קמח".

בהמשך ציטט את שירו של החייל אור בלומוביץ' ז"ל, שנפל ביוני האחרון – "לא יודע איך חיים עם זה, אבל מעביר" – והוסיף: "גם אני שואל – איך חיים עם זה? עד מתי נשלח את בנינו למלחמות?"

בהמשך ציטט את שירו של החייל אור בלומוביץ' ז"ל, שנפל ביוני האחרון – "לא יודע איך חיים עם זה, אבל מעביר" – והוסיף: "גם אני שואל – איך חיים עם זה? עד מתי נשלח את בנינו למלחמות?"

זיכרון משותף?

קשה להישאר אדיש לדברים הללו. מעבר להקשר ההיסטורי והאקטואלי – שהוא כואב מדי – עבור ישראלים שמורגלים לעייפה בטקסי זיכרון, מדובר בהזדמנות להיחשף למשהו שונה, אחר, שבזמנים שפויים יותר, הטקסטים הנישאים בו יכולים להיחשב חלק מקאנון תרבותי משותף.

מארגני הטקס כתבו כי מטרתו היא לשמר את זיכרון הנכבה, להכיר בסבל הפלסטיני מאז ועד היום, אך גם לתת ביטוי ותקווה לעתיד משותף.

ובכל זאת, ישראלים רבים חשים מאוימים מכל זה – ומתעקשים לפספס את הפואנטה, שלפיה ההכרה בסבל היא גם דרך לפיוס אמיתי. טקסי הנכבה ממשיכים לעורר זעם יוקד מצד גורמים בימין ברשתות החברתיות.

מור שעל, שבדרך כלל מתעדת את עצמה לצד חסרי בית, פרסמה תיעוד שבו היא רודפת אחרי מרצה שהשתתף בטקס נכבה באוניברסיטת חיפה, תוך שהיא אומרת: "הינה אדון כיפה, מנסה להתנחמד לערבים". זה אולי נראה כמו פרודיה מצחיקה ולא מזיקה, אך ההסתה גולשת בקלות לאלימות פיזית – כפי שקרה בהקרנת הטקס המשותף ברעננה, בסוף החודש שעבר.

"ההכרה בכאב של הצד השני היא אחת מאבני היסוד ליצירת מציאות אחרת – של פיוס, שלום ואחווה", אומרת אסתר קורני (41), מנהלת שותפה ב"לוחמים לשלום".

"אני זוכרת את השמחה שלהם כשקיבלו את ההכרה [מהונגריה]. זה לא שהם קיבלו בחזרה בית, אדמות, ובטח לא את החיים של קרובים שאיבדו – אבל הם קיבלו משהו. החברה הישראלית חייבת לעשות את הצעד הזה"

"יש משמעות עכשווית לנכבה עבור פלסטינים לאורך כל שש השנים שבהן אנחנו מקיימים את הטקס – ובוודאי בשנתיים האחרונות", הוסיפה. "עבור ישראלים, זה קיבל תפנית עם כל המפונים מהעוטף ומהצפון, ועם החטופים. התייחסנו לכך בטקס בשנה שעברה וגם הפעם".

היא עצמה ילידת הונגריה, ומספרת שגם עבור בני משפחתה הייתה חשיבות רבה לקבלת פיצוי סמלי מגרמניה – פיצוי שהגיע רק לאחר סיום הכיבוש הקומוניסטי.

"אני זוכרת את השמחה שלהם כשקיבלו את ההכרה. זה לא שהם קיבלו בחזרה בית, אדמות, ובטח לא את החיים של קרובים וחברים שאיבדו – אבל הם קיבלו משהו. החברה הישראלית חייבת לעשות את הצעד הזה, קשה וכואב ככל שיהיה, כי בלעדיו אי אפשר. אם גרמניה לא הייתה עושה את הצעד הזה, היחסים שלה עם ישראל לא היו נראים כפי שהם היום".

טקס הנכבה, בית ג'אלה. 15 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)
טקס הנכבה, בית ג'אלא. 15 במאי 2025 (צילום: עומר שרביט)

הטקס הסתיים במחיאות כפיים, ובאותו רגע החלה להישמע אזעקה בעקבות ירי טילים מתימן. עימאד, בעליה של חברת הסאונד מבית סאחור, נשאר לעמוד במקומו ולא נכנס למרחב המוגן. הוא ביטא ייאוש מהמצב, סיפר על השעות הרבות שלוקח לו לעבור ממקום למקום, ועל אנשים רבים שנשארו ללא עבודה. "אם יתנו לעבוד, המצב ישתפר. לא כולם חמאס ולא כולם ג'יהאד", אמר.

בסיום הטקס הבטיח "לעשות הכול כדי לבנות מחדש את מה ששנאה ונקמה הרסו, וליצור מקום של שלום, ביטחון וחופש". אביגיל הוסיפה: "עלינו להפוך את האבל לפעולה, ובמעמקי הסבל יש אמת שקטה: המלחמה תיגמר, נמצא את הדרך לאהוב, לרפא ולטפח את מה שייוותר. נבשל, ניטע עצים, נמזוג תה". זה חלום יפה.

מאז שהטקס נערך ביום חמישי ועד כתיבת שורות אלה, במוצאי שבת, מדווחים הפלסטינים על כ־250 הרוגים בצפון רצועת עזה – בהם 22 ילדים

מאז שהטקס נערך ביום חמישי ועד כתיבת שורות אלה, במוצאי שבת, מדווחים הפלסטינים על כ־250 הרוגים בצפון רצועת עזה – בהם 22 ילדים.

פלסטיני מתאבל על קורבנות התקיפה הישראלית בבית החולים נאצר בח'אן יונס, 15 במאי 2025 (צילום: AFP)
פלסטיני מתאבל על קורבנות התקיפה הישראלית בבית החולים נאצר בח'אן יונס, 15 במאי 2025 (צילום: AFP)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
הנכבה של 1948 לא רלוונטית ואין מה להמשיך להסתכל לאחור. מדינת ישראל לא קמה בשל השואה, ומדינת הפלסטינאים לא תקום בשל הנכבה, ב-1948 לא היה עם פלסטיני, והיום יש. ״צדק היסטורי״ הוא האיוולת ש... המשך קריאה

הנכבה של 1948 לא רלוונטית ואין מה להמשיך להסתכל לאחור. מדינת ישראל לא קמה בשל השואה, ומדינת הפלסטינאים לא תקום בשל הנכבה, ב-1948 לא היה עם פלסטיני, והיום יש. "צדק היסטורי" הוא האיוולת של העתיד – יש רק מצב נתון. לכן מסתכלים רק קדימה וכדאי שהפלסטינים יהיו הראשונים לעשות את זה כי הם לחלוטין לא בכיוון הנכון. וזה לא שישראל תחת ההנהגה הנכחית מצטיינת בחזון ודרך.

עוד 1,744 מילים ו-1 תגובות
סגירה