מרבים לדבר בגנותה של העיר ירושלים. על השינוי הדמוגרפי שחל בה וההגירה השלילית הנמשכת, על העוני ועל ערעור הביטחון. על היותה בפועל עיר דו-לאומית שדבקה בה קיצוניות, צפיפות, הגירה שלילית שמבריחה צעירים ומשלמי מיסים. על הפקקים המקשים על התנועה כל היום ומה לא.

יש דבר ייחודי המצוי בעיר שאין דומה לו בשום מקום אחר בישראל. למקום הזה אני קורא "משולש הידע הישראלי". מדובר בקולטורה ירושלמית, המשתרעת על פני מרחב קטן בשטחו, שיש בו שפע של מוקדי תרבות והוא כולל עשרות מוסדות ידע והשכלה, שצרכני התרבות הירושלמים ואחרים יכולים להעשיר בו את חייהם. השטח דומה למשולש בצורתו, והוא מצוי בלבה של העיר ומוסיף לה טעם. אם לגור בירושלים אז לגור במשולש הזה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

התחושה הכי קשה בימים האחרונים היא התחושה שאין לנו שליטה, ברווזים במטווח שרק ממתינים לטיל שייפול, לצו שיגיע, או חלילה לקצין נפגעים. אבל את השליטה על חיינו לא איבדנו באשמורת האחרונה של ליל חמישי, ה-13 ביוני.

איבדנו את השליטה על חיינו כאשר נרמלנו את קיומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. השליטה התרחקה מאתנו בכל פעם שאמרנו, שבאולפנים אמרו "שקט – יורים", או "זה לא הזמן". היא חמקה לה כאשר מיליוני ישראלים העדיפו לצפות בהישרדות מאשר להילחם למען הישרדותם של אחינו במנהרות חמאס בעזה. התחושה היא שגורלנו נחרץ מדי ערב אי שם בכוכבים מעל ולא על ידינו.

פרופ' ישראל ויסמל-מנור הוא חוקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל שותף במעבדה להתנהגות פוליטית. מומחה לפוליטיקה אמריקאית, מלמד וחוקר היבטים שונים של דיסאינפורמציה, קונספירציות ושקרים בפוליטיקה.

בתקופות שבהן המציאות סוערת, הילדים שלנו חווים הכל. הם אולי לא שומעים את החדשות, אבל הם מרגישים אותנו ההורים, את הסביבה, את המתח באוויר.

לפעמים דווקא חוסר ההבנה של הסיטואציה מפחידה את הילדים אפילו יותר. הם קולטים את הדופק המהיר, את המבטים המודאגים, את החיבוק שפתאום מתהדק. לא תמיד הם יודעים להסביר במילים, אבל הגוף והנפש שלהם מרגישים – ובגדול.