הוויכוחים הקבועים בציבוריות הישראלית בנושאים כמו "מי צריך את לימודי היהדות", "האם ה'דתיים' ניכסו לעצמם את מקורות היהדות", "למה ללמד בכלל תנ"ך במקום לחזק את לימודי המתמטיקה/פיזיקה/מחשבים/AI", הם לדעתי משעממים. יתרה מזו – הם מצביעים על בורות השואלים והמתווכחים.
ניתן כמובן לראות בלימוד מקצועות הקשורים לדת/ליהדות ניסיון להדתה, כפייה שמקורה פוליטי, או אפילו אי-הבנה מהם הצרכים ה"אמיתיים" שלנו: כחברה, כמדינה, כעם. אבל ניתן גם לראות בלימוד באשר הוא ניסיון – אולי קצת נואש – לחזור ולהיות "עם הספר": עם של תרבות, עם של ידע, עם של יכולת הבעה טובה, בכתב ובעל-פה.
ניתן לראות בלימוד מקצועות הקשורים לדת/ליהדות ניסיון להדתה, כפייה שמקורה פוליטי, או אי-הבנת צרכינו ה"אמיתיים". אך ניתן גם לראות בלימוד באשר הוא ניסיון לחזור ולהיות "עם הספר"
כמובן שישאלו המקשים: אז למה ללמוד דווקא את התנ"ך? ומה תוסיף לנו המְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל או אחותה הנחבאת אל הכלים – המכילתא דרבי שמעון [בן יוחאי]? איך תקדם את ילדינו הידיעה, שבראשית רבה נכתב מאות שנים לפני שמות רבה? ועוד כהנה וכהנה. להלן – על קצה המזלג – מספר תשובות.
1
בהחלט אין ללמוד "דווקא" את התנ"ך. אם אתה נוצרי ו"אדם קורא", מושג שמשנה לשנה נמצא פחות בשימוש אך עדיין די ברור מהי כוונתו – כנראה שתלמד גם את הברית החדשה וגם את התנ"ך "שלנו".
אם אתה הינדי משכיל – כנראה לא תתעורר אצלך השאלה מהי חשיבות הבקיאות בוודות, באופנישדות, ובבהגאווד גיטה. אינך צריך להיות כומר מוסמך של הכנסייה היוונית אלא "רק" בן תרבות – אפילו לא יווני – כדי לדעת מהן האיליאדה והאודיסאה.
אז אדרבא – אם תאמר, ילדי ישראל בקיאים היטב בקוראן, אותו הם קוראים כמובן בשפת המקור, יש מקום לטיעון "למה דווקא תנ"ך". אבל אם נחשוב ששפת תכנות, או בגרות של 5 יחידות לימוד בתחום הסייבר הופכות את האדם לבן תרבות – טעינו.
אם אתה הינדי משכיל – כנראה לא תשאל על חשיבות הבקיאות בוודות, באופנישדות, ובבהגאווד גיטה. אינך צריך להיות כומר מוסמך של הכנסייה היוונית אלא "רק" בן תרבות – כדי לדעת מהן האיליאדה והאודיסאה
2
ידע אינו מסיונריות. ההיפך הוא הנכון: בורות מקלה על עבודתם של מיסיונרים, אלה הפונים בעיקר אל הרגש ואין בהם כבוד ליכולות הקוגניטיביות של הזולת. "וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס" (משנה אבות ב י"ד) הוא ציווי; משתמע ממנו: ידע הוא מקור כוח.
אין כל הוכחה שלימוד של מקורות יהודיים – בפרט לא כאשר לימוד זה הוא מינימלי, מהווה מנוע לשינוי אורח החיים מחילוני לדתי. כמעט כל סיפורי ה"חזרה" בתשובה – או ה"התחזקות" מתחילים ב"תעשה שבת" ודומיהם, ולא ב"בוא נשב וננסה לקרוא ביחד את פרשת השבוע, נתחיל רק עם רש"י".
3
חיים נחמן ביאליק דיבר רבות על הבושה שבעובדה, שה"גויים" אימצו את התנ"ך, ושחלק גדול מחוקרי מדעי היהדות בכלל אינם יהודים. המצב לא השתנה בהרבה: אכן, "חבר הלומדים" סיפקה וממשיכה ליצור מאות אלפי גברים, נערים ואפילו ילדים הלומדים תלמוד, שוקלים וטרים מבוקר עד ליל ב"ביצה שנולדה ביום טוב" לא רק על פי התלמוד הבבלי אלא גם על פי זה הירושלמי.
אבל בל נשכח – התלמוד אינו אוצר הרוח היחיד של העם היהודי. אין עוררין על כך שחלק ההלכה שבו חשוב מאוד, אבל יש בו גם אוצר אגדה עצום. ואוצר זה הוא רק חלק קטן משלל האוצרות שעד היום עוסקים בהם – לא רק יהודים בחו"ל (למשל: בארה"ב) אלא גם שאינם יהודים (בעיקר בגרמניה).
ידע אינו מסיונריות. להיפך: בורות מקלה על עבודת מיסיונרים, הפונים בעיקר אל הרגש ואין בהם כבוד ליכולות הקוגניטיביות של הזולת. "וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס" הוא ציווי. משתמע ממנו: ידע הוא מקור כוח
ואין תרומתם של חכמים אלו, יהודים ולא יהודים בחו"ל גורעת מהישגיהם של חכמי אותן ארצות בכל תחומי החיים ה"חילוניים": האקדמיים, הכלכליים, המדינאיים, הספרותיים, הספורטיביים ועוד.
ואידך זיל גמור.
ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סוף החילונים כסוף הקראים והפרנקיסטים והרפורמים ודומיהם.. כבר מהתגובות מובן מה רמת הידע של עמי הארצות שכאן ביהדות או אפילו תנך או תלמוד שכל עינינו להסביר את הדרך שבה נקיים את התנך כיהודים ..ואומרים עליו שהוא זר מן התנך…כנראה שאניכם יודעים אפילו איך לנווט או לפסק בתוך דף גמרא…העיקר שאתם ,ליברלים והומנייסטים ומשכילים בתחומכם אבל אתם מדברים טון של שטיויות והבלים כשאתם מכנסים ליהדות …
חשוב ללמד תנ"ך ואת מה שמלמדים בישיבות. אבל בראיה אקדמית. לספר את האמת על מקורות הדת. והיווצרות היהודיות.
ולא להציג כאור לגויים! ולא להציג את ערכי היהדות כערך עליון! ערכי המדע והנאורות הם הערך העליון . וערכים אוניברסליים מאשר ערכי הדת.
ועוד להציג להיות שייך למשפחת היהודים אינה מחייבת לשמור מצוות ובוודאי שאינה מחייבת להאמין באל המדומיין.
בעזרתו יתברך,
פוסט מעולה, אני יושב בצפת בעינים דומעות בין סדר גמרא למדרש או סוד, מקשיב גלגלצ באוזניות מחכה לחמור ולענן , אחרי זה זה כבר יסתדר, אין לי מושג אם אמתין חודש או חלילה שנה או יותר, בשורות טובות מעיר הקדש צפת , רן צבי
כמדומני שהכותבת הנכבדה פיספסה ולו במשהו, בלשון המעטה, את נושא הויכוח בחברה הישראלית.
לא מדובר על עצם לימוד התנ"ך ואי אילו חלקים ממקורות הספרות המשנאית והתלמודית במסגרות החינוך החילוני. אמנם בעבר הלא רחוק, לכל הפחות עד שנות ה-1980, תלמידים במערכת החינוך הממלכתית, החילונית לעילא, היו די מחוייבים ללמוד תנ"ך במשך 10-11 שנים בחינוך היסודי, בחט"ב ובתיכון, בין שלש לחמש שעות לימוד שבועיות בכל שנה, ובנוסף לכך לפחות עד שנות ה-1970 גם שעה-שעתיים בשבוע לימודי תושב"ע ואף פרקי תלמוד במשך שנה עד שלש שנים בתיכון. שלא לדבר על לימודי בחירה שיכלו להגיע לכשליש מסך כל זמן הלימודים בשנות התיכון.
גם בשנים מאוחרות יותר בואכה שנות האלפיים ולתוך האלף השלישי, למרות הפחתה משמעותית במספר שעות ה"חובה" ללימודי תנ"ך ויהדות במסגרת החינוך הממלכתי לאומי, עדיין מדובר בצבר של מאות רבות של שעות לימוד, קרוב לאלף ככל הנראה מבלי להביא בחשבון את שעות שיעורי הבית והעבודות, לכל תלמיד ותלמידה במהלך שנותיהם בחינוך הממלכתי.
הוויכוח שניטש אינו, בעקרון, על עצם כמות לימודי התנ"ך והיהדות במסגרות חינוך החובה החילוניות אלא על עודף הזמן והמשאבים המוקצים ללימוד נושאים אלו במסגרת החינוך הממלכתי-דתי שלא לומר במסגרות יותר מסורתיות, דתיות ובעיקר חרדיות, כלימודי חובה. כאשר הזמן המוקדש ללימוד נושאים אלו מגיע למחצית, וברוב המסגרות הלא-ממלכתיות אף הרבה יותר מכך עד כדי 100% מזמן הלימודים (בחינוך החרדי בכלל ובכוללים בפרט, שם למעשה אפילו לא מדובר בתנ"ך אלא יותר בספרות התלמודית ובניתוק כמעט מושלם מהתנ"ך אחרי שנתיים-שלש בלבד של לימודים), אזי לא נותר זמן ללימוד נושאי ליבה ואין כמעט הקצאת משאבים ללימודים אלו.
כך שהכותבת למעשה פיספסה כמעט לחלוטין את מהות הוויכוח הניטש בחברה הישראלית לגבי לימודי תנ"ך ויהדות לעומת לימודי ליבה. למעשה, כתיבתה מנותקת מן המציאות בצורה מחפירה, וחבל מאד שכך, שכן לימודי יהדות ותנ"ך בעיקרם אכן מהווים נדבך חשוב בבניית דמות האדם הישראלי, ואם יורשה לי לומר, אף הלא-יהודי הגר בארץ. שכן כפי שהיינו מצפים מיהודי המתגורר בארצות ערב לדעת דבר או שניים על הקוראן ועיקרי דת האיסלאם כדי להבין את הסובב אותו, וכך גם לגבי מי שמתגורר בארצות הנצרות, ההינדואיזם והבודהיזם, מן הסביר לצפות שכל אדם החי בארץ יכיר ולו במה את עיקרי רעיונות היהדות ואין טוב מכך מלימוד התנ"ך ולפחות תוורה ונביאים.
מבחינת המאמר גופו, הטענות המובאות בו נכונות, אולם ההקשר שגוי לחלוטין ובהשלכה, דיבור ריק.
לפי היהדות כל התורה בעל פה ובכתב ניתנה בהר סיני אין "מאות שנים " בין מדרש כזה או אחר ודי לחכימא…
את היהדות אפשר ללמוד כחסידים שוטים, או שאפשר ללמוד אותה תוך הפעלת חשיבה חופשית וביקורתית – מצרכים שנמצאים במחסור גדול ביהדות בימינו. בתור יהודים לכולנו יש זכות מלאה לעשטת.שימוש במורשת שלנו כראות עינינו. וזה לא משנה אם אנחנו מסתובבים עם כיפה ציצית ושטריימל או לא.
כשאנחנו מתבטלים בפני אלה המעיזים ביהירותם לכנות עצמם "העגלה המלאה" ואותנו "העגלה הריקה" אנו מפקירים את השדה הזה לבורים ולרודפי השררה וכך מאפשרים לו להצמיח גידולי ביאושים.
אין ספק שיש ללמוד מהי יהדות, אך לא רק האורתודוכסית. רצוי שהמורה לא יהייה רב. כדי לדעת מה המשמעות של הנחת תפילין לא חייבים להניח תפילין, אם כי, כן חשוב, לדעתי, לבקר בבית כנסת ולהכיר את התפילות העיקריות. אלה רק דוגמאות, כמובן.