העימות הנוכחי בין ישראל לאיראן איננו עוד סבב אלים בזירה המזרח־תיכונית. מדובר ברגע היסטורי שעשוי להתברר כ־קו פרשת מים גיאופוליטי – אולי אף עולמי.

כמו שמלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה עיצבו את המאה ה־20 סביב אידיאולוגיות גדולות – קומוניזם מול קפיטליזם, ליברליזם מול טוטליטריות – כך גם העימות בין ישראל לאיראן מסמן את סיום עידן האידיאולוגיות ואת עליית הפרגמטיזם האזורי.

עם זאת, חשוב לומר בפתיחות: עבור חלקים נרחבים בציבור הישראלי, העימות הזה איננו רק עימות רעיוני או גיאופוליטי – אלא נתפס כמאבק קיומי של ממש. התחושה שמדובר באיום על עצם החיים אינה תיאורטית, אלא נטועה בזיכרון ההיסטורי, בנרטיב הלאומי, ובחשש הממשי מהכוונות המוצהרות של המשטר האיראני.

עבור רבים בציבור הישראלי, העימות הזה לא רק רעיוני או גיאופוליטי – אלא נתפס כמאבק קיומי, שמדובר באיום על עצם החיים אינה תיאורטית, אלא נטועה בזיכרון ההיסטורי, בנרטיב הלאומי, ובחשש הממשי

לכן, דווקא כשאנחנו מציעים פרספקטיבה רחבה, חשוב שנעשה זאת מתוך הבנה אמפתית לחששות – ומתוך אמונה שאולי דווקא שינוי גישה, מעבר לחשיבה פרגמטית ומציאותית, יוכל להציע אופק חדש להתמודדות עם אותם איומים.

מעבר עולמי: מתיאוריה לפרקטיקה, מאידיאולוגיה לפרגמטיזם

העולם שאחרי המלחמה הקרה עבר שינוי עמוק – לא רק גיאופוליטי, אלא תודעתי. המודלים האידיאולוגיים שאפיינו את המאה הקודמת – מהפכות דתיות, תפיסות משיחיות, פוליטיקה של חזון – הולכים ומאבדים אחיזה. תחתיהם עולה עידן חדש, פוסט־אידיאולוגי: מציאות רב־קוטבית, שבה המדינות פועלות לא לפי רעיונות מופשטים, אלא לפי שיקולים של תועלת, ביטחון ורווחה.

עם זאת, חשוב להדגיש: העידן הפוסט־אידיאולוגי איננו עידן חסר רעיונות – אלא עידן שבו רעיונות אינם מוחלטים או טוטליים. זוהי תקופה פוסט־מודרנית, שבה זהות, דת, ולאום אינם מתבטלים – אלא משולבים בתוך מסגרת רחבה יותר של שיקולים פרגמטיים. במקום אידיאולוגיות כוללות, מופיעות גישות מעורבות, תלויות הקשר, שמבוססות על אינטרסים משתנים. זהו פרגמטיזם מסוג חדש – כזה שמכיל זהות, אך אינו כפוף לה.

המעבר הזה יצר חלל רעיוני – ואותו חלל, בטווח הקצר, דווקא חיזק זהויות מסורתיות כמו דת ולאום. כשאין אידיאולוגיה מאחדת – אנשים נאחזים בזהות. אך זהות בלבד אינה מספקת תשתית לשגשוג. הפרגמטיזם הכלכלי, שיתוף הפעולה האזורי, והחתירה לרווחה הם אלה שמעצבים את המציאות בפועל – ומי שיתנגד לכך ייוותר מאחור.

כשאין אידיאולוגיה מאחדת – אנשים נאחזים בזהות. אך זהות בלבד אינה מספקת תשתית לשגשוג. פרגמטיזם כלכלי, שיתוף פעולה אזורי, וחתירה לרווחה הם המעצבים את המציאות בפועל – ומי שיתנגד לכך ייוותר מאחור

ישראל מול איראן: לא רק מדינות, אלא תפיסות

ישראל מייצגת כיום את אחד המודלים הבולטים לעידן החדש: מדינה טכנולוגית, פתוחה, החותרת לביטחון ורווחה באמצעות בריתות אזוריות וחדשנות. לעומתה, איראן ממשיכה לנסות לקיים מודל מהפכני, דתי, אנטי־מערבי, הרואה בייצוא אידיאולוגיה יעד עליון – גם במחיר הרס של מדינות שלמות כמו סוריה, תימן ולבנון.

אך המציאות חזקה מכל רעיון. מדינות ערב רבות – כמו איחוד האמירויות, סעודיה, מרוקו ובחריין – הפנימו שמודלים מהפכניים לא הביאו רווחה, אלא סבל. במקום הזדהות אידיאולוגית, הן מחפשות בריתות פרגמטיות. כאן נכנסים הסכמי אברהם – ביטוי לשינוי דרמטי שבו זהות לאומית נותרת, אך אינטרסים כלכליים־אזוריים גוברים עליה.

למגמה הזו מצטרף שינוי תודעתי גם במדינות שבעבר עמדו בלב הציר האידיאולוגי. מאז קריסת הכלכלה הסורית, ההתרסקות החברתית בלבנון, והיחלשות מעמדו של חזבאללה – גם בסוריה ובלבנון הולך ונשמע קול חדש: שיח אזרחי, פרגמטי, שמבקש רווחה ונורמליות במקום התנגדות מתמדת. ואפילו רעיון הנורמליזציה עם ישראל – שבעבר נחשב טאבו – נשקל כעת בפומבי, בעיקר כפתרון פרקטי ליציאה מהמשבר.

המציאות חזקה מכל רעיון. מדינות ערב רבות – כמו איחוד האמירויות, סעודיה, מרוקו ובחריין – הפנימו שמודלים מהפכניים לא הביאו רווחה, אלא סבל. במקום הזדהות אידיאולוגית, הן מחפשות בריתות פרגמטיות

במיוחד בעידן טראמפ, שביטל את הסכם הגרעין והטיל סנקציות חסרות תקדים, חזר ואמר לא פעם שהוא מוכן לשבת עם האיראנים ולחתום על "הסכם טוב יותר", טענות אלו גם עלו בתחילת המחלה. זהו פרגמטיזם בגרסתו הפוליטית – פחות שיח של טוב ורע, יותר שיח של אינטרסים, תועלת, ויכולת לנהל שיחות גם עם אויבים.

פוסט־אידיאולוגיה ותחיית הזהות

המעבר הזה מעורר תהליכים סותרים: מצד אחד, תחייה של זהויות דתיות ולאומיות – מתוך צורך בעוגן בעולם משתנה. מצד שני, חיפוש אחר תועלת, פרנסה, ותנאי חיים טובים יותר. וכאן נמצא המתח: הציבור יכול להיות דתי או שמרני, אך עדיין לדרוש חינוך, תשתיות, רפואה, וכלכלה יציבה.

במבחן הזה, מודלים מהפכניים כמו של איראן או חמאס כושלים. הם אולי מספקים תחושת שייכות, אך לא לחם, ולא ביטחון. לעומתם, המודלים הפרגמטיים – שיתופי פעולה אזוריים, פתיחות כלכלית, טכנולוגיה ושיח בין עמים – הם שמבטיחים עתיד.

ישראל כמודל לשותפות – לא עליונות

כיום ישראל כבר אינה נתפסת כאויב בקרב מדינות ערב רבות. היא הופכת, בעיני רבות מהן, לשותפה אסטרטגית. לא מתוך אהבה, אלא מתוך הבנה – שישראל תורמת לביטחון, טכנולוגיה, וכלכלה אזורית. היא איננה כובשת במובן הישן – אלא שותפה אפשרית למרחב יציב.

כיום ישראל כבר לא נתפסת כאויב במדינות ערב רבות. היא הופכת, בעיניהן לשותפה אסטרטגית. לא מתוך אהבה, אלא מתוך הבנה – שישראל תורמת לביטחון, טכנולוגיה, וכלכלה אזורית, שותפה אפשרית למרחב יציב

גם בתוך ישראל, המאבקים הפנימיים בין חילוניים לדתיים יוכלו להתמתן – ככל שהחברה תראה ברווחה ובשיתוף הפעולה האזורי עוגנים חשובים יותר מזהות נפרדת. בסופו של יום, פרנסה ויציבות חזקים יותר מהצהרות אידיאולוגיות.

סיכום: סדר אזורי חדש – שפה חדשה של מדיניות

המאבק בין ישראל לאיראן הוא הרבה מעבר לגיאופוליטיקה. זהו מאבק על שפת העתיד:

• מצד אחד – שפה של מהפכה, דת, ואידיאולוגיה מתעמתת.
• מצד שני – שפה של פרגמטיזם, שיתוף פעולה, וכלכלה אזורית פתוחה.

העולם של המאה ה־21 לא יישפט לפי אידיאולוגיה – אלא לפי תוצאה. מי שיבטיח ביטחון, רווחה, וצמיחה – ינצח. והקו בין ישראל לאיראן, בין מודל פרגמטי למודל מהפכני – הוא קו פרשת המים של דורנו.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.