יש לנו בת נכת צה"ל 100+.

בזמנו היא התגוררה בבית שלידנו ביישוב יד-חנה, כשעדיין היה קיבוץ. אחר-כך הקיבוץ עבר הפרטה ושינוי סיווג ונעשינו סוג של כפר קהילתי, ובנינו לנו בית חדש.

בעת בניית הבית הגענו למסקנה שנוח יותר יהיה לכולנו אם בבית החדש שבנינו נבנה לבתנו יחידת מגורים צמודה, המחוברת בדלת משותפת אל ביתנו. זו יחידה מכובדת בת 80 מ"ר באיכות גבוהה, ומותאמת לצרכי מי שמוגבל בתנועה ומוטוריקה.

בעת בניית הבית החלטנו שנוח יותר יהיה אם בבית החדש נבנה לבתנו יחידת מגורים צמודה, המחוברת בדלת משותפת אל ביתנו. יחידה מכובדת באיכות גבוהה, ומותאמת לצרכי מי שמוגבל בתנועה ומוטוריקה

מטבע הדברים, את הממ"ד בנינו ביחידה המיועדת לבת.

כשסיימנו את הבנייה, בתנו העדיפה להתגורר ביפו שוק הפשפשים, והדירה הושכרה.

יחד איתה הושכר גם הממ"ד.

שהרי ידוע לכל כי מלחמה בישראל היא עניין תיאורטי בלבד, וממ"ד נבנה אך ורק משום שאלו הדרישות לטופס 4. מספיק לנסוע באיילון ולראות את כל המגדלים העשויים זכוכית כדי להבין שמלחמה היא עניין תיאורטי בלבד בתפיסה הישראלית, וקורית רק לאנשים אחרים.

גם אצלנו כך פני הדברים.

ולכן, כשבנינו את הבית החדש, לא זו בלבד שבנינו ממ"ד אחד בלבד לשתי יחידות מגורים, גם דאגנו שכל הקיר המזרחי הפונה אל טול-כרם, קיר הצופה אל הנוף המרהיב של שדות יד-חנה שלאחריהם בתיה האקזוטיים של טול-כרם והמסגדים הציוריים שבה – יהיה עשוי כולו זכוכית שקופה.

כך שאם במקרה באחת המרפסות הפונות אל יד-חנה מהעיר הציורית טול-כרם יישב צלף עם רובה-צלפים הקולע ל-500 מטר, נניח, שהוא מרחק קליעה סביר והוא גם המרחק בקו אווירי בין הבית שלנו לבין הבית הקיצוני בעיר טול-כרם – יהיה לו נוח לקלוע בישבן שלי.

מטבע הדברים, את הממ"ד בנינו ביחידה המיועדת לבת. כשסיימנו את הבנייה, בתנו העדיפה להתגורר ביפו שוק הפשפשים, והדירה הושכרה. יחד איתה הושכר גם הממ"ד. שהרי ידוע שמלחמה בישראל היא תיאורטית

שלא לדבר על חוליה של נוח'בות שינחתו במצנח רחיפה או יגיעו במנהרה חפורה וייכנסו אל הבית דרך דלת הזכוכית השקופה, או מבעד לבלטות דרך מנהרה שנחפרה בין היישובים.

על כן, כשפרצה מלחמת השבעה באוקטובר, וקסאמים החלו לעוף לעברנו, אמרה חניה אשתי שעם כל אי-הנעימות, בכל מקרה של אזעקה אנחנו חייבים להיכנס אל דירת השוכרים לממ"ד.

וכך היה.

*  *  *

בדירה השכורה התגוררה אז משפחה צעירה ונחמדה המורכבת משני הורים צעירים, שני ילדים צעירים עוד יותר ותינוק, וכבר באזעקה הראשונה מצאנו עצמנו כמו משפחה גדולה יושבים יחד בממ"ד הקטן.

עד כדי כך היינו משפחה אחת גדולה, שפעם אחת הספיקה לי ואמרתי לחניה שבאזעקות הבאות היא מוזמנת לשכב אתי במיטה הזוגית שבחדר שלי ולראות נטפליקס בטלוויזיה.

זה לא שאני גיבור גדול – עשיתי חישוב שהקרבה שתיארתי קודם בין היישובים יד-חנה וטול-כרם, תגרום לחמאס שלא לירות עלינו טילים לא מדויקים מחשש לפגוע בצלף הפלסטיני היושב במרפסת בטול-כרם העיר ומכוון לישבן שלי דרך דלתות הזכוכית.

עשיתי חישוב שהקרבה בין יד-חנה וטול-כרם תגרום לחמאס שלא לירות עלינו טילים לא מדויקים, מחשש לפגוע בצלף הפלסטיני היושב במרפסת בטול-כרם העיר ומכוון לישבן שלי דרך דלתות הזכוכית

ההצעה שלי, שנשכב באזעקות הבאות במיטה הכפולה שבחדר שלי – לחניה יש חדר משלה בקומה השנייה – דרשה מחניה ויתור מסוים: חניה מכורה לשידורי אקטואליה, ואילו אני איני צופה בטלוויזיה ישראלית כלל וכלל, מאז תחילת ההפיכה המשטרית.

בסופו של דבר הגענו לפשרה הוגנת, שכללה סדרות המוסכמות על שנינו בנטפליקס ובאפל טי-וי. על דיסני ויתרתי, כי הערוץ מכיל חומרים הגורמים לחניה להביט בי בגבות מורמות ולתהות מה גרם לה להתחתן אתי.

אז הסתדרנו כך, והאזעקות זרמו על מי-מנוחות.

*  *  *

ואז הגיע שלב החקירה הנגדית במשפטו של בנימין נתניהו.

וכשהגיע השלב הזה, ברור היה לנו שנתניהו לא ייתן למצב המביך הזה להימשך, וכי לא ייתן לחקירה החושפת את קלונו לשייט במים רוגעים. משהו חייב היה לעצור את זה.

וכך פרצה המלחמה עם איראן.

המלחמה עם איראן תפסה אותנו עם שוכרים חדשים בממ"ד. הזוג הצעיר סיים לבנות את ביתו ביישוב ועבר להתגורר בו יחד עם ילדיו, וביחידה המושכרת מתגורר עכשיו איש חביב להפליא בן 96 שנים שעבר אירוע מוחי, ואיתו מתגוררת העובדת הסיעודית שלו, אשה צעירה מחבר עמים כלשהו, חביבה להפליא וכבר דוברת עברית כמו שפת אם.

על כן בהתראה הצורמנית הראשונה על פתיחת הרולטה הרוסית מאיראן מצאנו עצמנו חולקים את הממ"ד עם האיש בן ה-96 ועם העובדת החביבה שלו.

מהר מאוד למדתי, כמו כולם, שהטילים מאיראן אינם דומים לשום דבר שהכרנו, ושעל כן אם ינחת טיל כזה בקרבת הבית שלנו, הבית ייראה כמו עתיקות קיסריה כשהענן יתפזר.

עם פתיחת הרולטה הרוסית מאיראן מצאנו עצמנו חולקים את הממ"ד עם השוכר בן ה-96 והעובדת החביבה שלו. מהר מאוד למדתי, כמו כולם, שאם ינחת טיל איראני בקרבת ביתנו, הבית ייראה כמו עתיקות קיסריה

על כן אמרתי לחניה:

"עזבי, מה יש לי לחפש בממ"ד? אני בן שבעים ואחת – אם הבית הולך מטיל איראני אני לא מתכוון להיזרק עכשיו בין מגורי-תמחוי זמניים, מוסדות לקשישים ומרתפי-חניה ציבוריים שהוסבו לשיכון אנשים חסרי בית.

"הרי איש בממשלה הזו לא ידאג לנו ולא יטפל בנו אם הבית הולך, ותזכרי שיחד עם הבית בטח ילכו גם שתי המכוניות שבחניה".

"אז מה אתה מנסה להגיד?" חניה אמרה.

"שאני נשאר בחדר וצופה בסדרות בנטפליקס, ואם יורד טיל על הבית והבית הולך – אני הולך איתו. שבעים ואחת שנה הספיקו לי, ועם מה שהולך להיות מהמדינה הזו עכשיו, עם הממשלה הזו ועם הבאה אחריה ועם זו שאחרי-אחריה  – לא נראה לי שאני הולך להפסיד משהו".

וכך היה – בכל פעם שהחלה אזעקה, המשכתי לישון, או שצפיתי בסדרות בנטפליקס.

ועל כן יש לי כמה מסקנות מהמלחמה שאני רוצה לחלוק אתכם.

*  *  *

מסקנה ראשונה: אין על סדרות מתח בלשיות בריטיות.

זו אמירה שהיא נכונה בכל זמן ובכל עת, וגם ידעתי זאת תמיד, אבל ספציפית למקרה שלנו אני חייב לומר: אל תחמיצו את "מחלקה Q"!

מסקנה שניה: סדרות מתח סקנדינביות הן הדבר הכי קרוב באיכות לסדרות מתח בריטיות.

"עזבי, מה יש לי לחפש בממ"ד? אני בן שבעים ואחת – אם הבית הולך מטיל איראני אני לא מתכוון להיזרק עכשיו בין מגורי-תמחוי זמניים, מוסדות לקשישים ומרתפי-חניה ציבוריים שהוסבו לשיכון אנשים חסרי בית"

ואם מדברים ספציפית על המסקנה הזו ממלחמת איראן: אל תחמיצו את "השמורה" הדנית. שתיהן בנטפליקס, כאמור.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.