"כמו בשבעה באוקטובר שצרחנו לעולם שיראה מה קרה לנו, זה מה שאני מרגישה עכשיו – שאנחנו צועקים לעולם על ההרג, הקטל, האונס, ההשפלה, והעולם לא עונה", מספרת לי הודא דקסה, "יש אדישות. את יודעת שמאז האירוע, מאז שאיחסאן… אני לא כל כך חזרתי לתפקד. אבל דווקא עכשיו, אני לא יודעת, יש לי צורך".

חברתי הודא דקסה, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים, היא אלמנתו של אל"מ איחסאן דקסה ז"ל, מח"ט שריון בן העדה הדרוזית, שנפל בעזה ב-20 באוקטובר 2024. בני הזוג שלנו שירתו יחד בשריון והיו חברים ותיקים. הטור הזה מבוסס על שיחתנו.

איחסאן ז"ל והודא דקסה עם ילדיהם (צילום: באדיבות הודא דקסה)

הודא לא יודעת את נפשה. ואנחנו מדברות היום על המצב בסווידא, ועל המצב בעוספיא, דלית אל-כרמל, חורפיש וכל ישוב דרוזי היום בישראל.

הודא לא יודעת את נפשה. ואנחנו מדברות היום על המצב בסווידא, ועל המצב בעוספיא, דלית אל-כרמל, חורפיש וכל ישוב דרוזי היום בישראל

יש טבח נורא בסווידא, אנחנו שומעים עליו כבר ימים. זוועה נוספת בתוך בליל חדשות האימה המציף אותנו מזה כשנתיים. אולם עבור העדה הדרוזית בישראל זה לא עוד חלק מבליל החדשות הנורא של המזרח התיכון. זה גם לא עוד פרק במלחמת האזרחים הסורית, למרות שהיסטוריונים כנראה יגידו שכן.

עבור הקהילה הדרוזית בישראל, מה שקורה בסווידא זה שאחיהם נטבחים, מושפלים ונהרגים. ילדים נרצחים, נשים וילדות נפגעות מינית ולהם, ולאחים שלהם כאן בישראל, אין יכולת להציל.

עבור הדרוזים בישראל, מה שקורה בסווידא הוא הטבח השני באחיהם שקורה ב-22 החודשים האחרונים. הקהילה הדרוזית שלנו היא זו שבטנה מתהפכת, ליבה נאלם וקרביה צועקים בפעם השנייה בשנתיים האחרונות. והם רוצים שגם הקרביים שלנו יתהפכו ויצעקו, שלנו, האחים שלהם היהודים.

יש טבח נורא בסווידא. אפשר ונכון לייחס אותו לג'יהאדיסטים ולמלחמה פנימית בסוריה, אבל הדרוזים שמשרתים אתנו שכם אל שכם, שכואבים אתנו את החטופים ומסכנים חייהם יום יום בעזה בכל היחידות הלוחמות כדי להביא מידע על עוד חטוף וחטופה, מבקשים מאתנו עכשיו שלא נסתכל על סווידא כעל עוד "אירוע פנימי" בסוריה. הם מבקשים שנרגיש את תמונות הזוועה שמגיעות אליהם מסווידא, של בתים מלאי גופות, של נשים ונערות שנעלמו ונחטפו – כמו שהם הרגישו אותנו וקפצו לעוטף.

אחינו הדרוזים מבקשים שלא נסתכל על סווידא כעל עוד "אירוע פנימי" בסוריה. הם מבקשים שנרגיש את תמונות הזוועה של בתים מלאי גופות, נשים ונערות שנעלמו ונחטפו – כמו שהם הרגישו אותנו וקפצו לעוטף

לפני מספר חודשים ביקרה פה משלחת של אנשי דת דרוזים בכפר חיטין, והביקור ההיסטורי סוקר בהרחבה. דרוזים מישראל ומסוריה, בני משפחה, נפלו זה על כתפי זה בדמעות.

לפני כשבוע, תמונות דרוזים ישראלים הנזעקים אל הגבול ברמת הגולן ופשוט חוצים אותו למרות הסכנה כדי לעזור לאחיהם בסווידא הרחוקה, מזכירות לנו את הישראלים, יהודים, דרוזים, בדואים ומוסלמים, שנזעקו בבוקר המר והנמהר של השבעה באוקטובר לקרבות הבלימה ולטבח בעוטף. הדחף להציל את אחיך מאימה חזק מכל היגיון.

הודא, שעדיין מתאבלת על בעלה שנפל לפני תשעה חודשים, זועקת מדם ליבה. "אני מרגישה שאני שם, אני מרגישה שיכולתי להיות שם, הם אחים שלנו בדם ואנחנו התקווה שלהם. וישראל והעם בישראל הם התקווה שלנו".

מדינת ישראל צריכה להתערב, מדינת ישראל צריכה לעשות יותר כדי לעזור הומניטרית והגנתית לעדה הדרוזית בסוריה, אשר לאחר נאמנותה רבת השנים למשטרו של אסד, נענשת עכשיו על ידי הכוחות החדשים בסוריה, ומשלמת מחיר כבד ומדמם.

אבל מלבד המדינה, החברים והחברות הדרוזים שאני משוחחת איתם השבוע, והודא בראשם, אומרים לנו, ליהודים בישראל, דבר עמוק יותר. הם מסתכלים לנו בלבן של העיניים וזועקים שנראה את הטבח שהם עוברים.

הם עברו איתנו את אימת השבעה באוקטובר, את הכאב, שילמו מחירים בהגנה עלינו ועל חיפוש חטופינו. הם רוצים שנחוש אותם, ואת כאבם. "אנחנו התקווה שלהם, אין להם מישהו אחר שיעזור להם", חוזרת ומדגישה הודא.

הם עברו איתנו את אימת השבעה באוקטובר, את הכאב, שילמו מחירים בהגנה עלינו ועל חיפוש חטופינו. הם רוצים שנחוש אותם, ואת כאבם. "אנחנו התקווה שלהם, אין להם מישהו אחר שיעזור להם", חוזרת ומדגישה הודא

הם מבקשים שנזדעק, הם רוצים שנירתם. הם מבקשים שנסייע בגיוס התרומות לסיוע ההומניטרי שהם אוספים, הם זקוקים לתרומות, כי לדרוזים בסוריה אין תקווה מלבד אחיהם שבישראל. ולדרוזים בישראל, אין תקווה מלבד אחיהם שבישראל. אנחנו.

שירה ברביבאי-שחם, לשעבר מפקדת במערכת הביטחון, חוקרת ביטחון לאומי ומגדר באוניברסיטת בן גוריון, חברת פורום דבורה והמכון לחקר המודיעין.