לאחרונה פרסם ד"ר תומר פרסיקו פוסט מטלטל בפייסבוק. הוא תיאר את ישראל כמדינה שנחשבת כעת בעולם כ"משוגעת", מונהגת בידי "פנאטים חסרי גבולות או הגיון".

פרסיקו טען שגל ההכרה במדינה פלסטינית לא בא רק כדי לממש את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, אלא גם להעניק להם הגנה עצמית – מפני ישראל. "פשוט רוצים להציל את העזתים מישראל", כתב פרסיקו. הוא המשיך עם דימויים של קריסה מוסרית טוטלית והוסיף כי "עבור רבים ריבונות ליהודים הוכחה כפוטנציאלית זוועה לאנושות". לא פחות מכך.

המילים הללו לא נאמרו בידי מתנגד יהדות רדיקלי מהפגנות הפרו-פלסטיניות באירופה, אלא בידי חוקר בכיר ומוערך בזירה האינטלקטואלית הישראלית, שמגדיר עצמו כציוני ליברל. ודווקא משום כך, הן ראויות לתשומת לב יתרה.

כל ריבונות אנושית היא פונטציאלית זוועה לאנושות. אין אדם או חברה שלא יכולה להידרדר לגרוע מכל. לעומת זאת, לצטט טיעון לפיו "ריבונות יהודית הוכחה כפונטיציאלית זוועה לאנושות" זהו כבר הדהוד של מיתוס אנטישמי מובהק. שום דבר לא מיוחד ביהודים כדי שהם יהיו יותר טובים או גרועים מאחרים

זו אולי ההכרה הנדרשת בשלב הזה של הדיון: להתחיל לדבר בכנות. כי מאחורי גל הביקורת הפנים־ישראלית ומאחורי הביקורת העצמית (תכונה קריטית וחשובה מאין כמותה לכשעצמה), מסתתר לפעמים לא רק מאבק מוסרי מול עוולות, אלא ניכור עמוק לעצם קיומו של הרעיון הציוני.

מאחורי גל הביקורת הפנים־ישראלית ומאחורי הביקורת העצמית (תכונה קריטית וחשובה מאין כמותה לכשעצמה), מסתתר לפעמים לא רק מאבק מוסרי מול עוולות, אלא ניכור עמוק לעצם קיומו של הרעיון הציוני

מובן מאליו שצריך לבקר כשיש פשעים, עוולות, הסתה או דמוניזציה של קבוצות שלמות. אבל פרסיקו לא עצר שם. הוא לא אמר ששרים מסוימים מסיתים, אלא טוען שעל פי רבים בעולם – מדינת ישראל כולה – כל המפעל הריבוני היהודי – הפכה לאיום על האנושות. מדינה שאומות העולם צריכות להתגייס נגדה. ומה האלטרנטיבה המשתמעת? כנראה שלילה של עצם הרעיון שהיהודים מסוגלים לנהל מדינה מבלי להפוך ל"מפלצת".

לא מדובר בטענה חדשה. יהודים לאורך ההיסטוריה שמעו שוב ושוב שהם טובים רק כל עוד הם חסרי זכויות. כל עוד הם נתונים לְמָרוּת אחרים. כשהם דורשים ריבונות – זה מיד נתפס כאיום. פעם זה היה מתוך אנטישמיות נוצרית קלאסית, היום זו בעטיפת מוסר ליברלית.

וכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר. כי ברגע שחלקים מתוך החברה הישראלית מאמצים בעצמם את השיח הזה, שבו ישראל הופכת ל"מקרה בוחן של כישלון מוסרי ריבוני", הם מאבדים את עמוד השדרה ההיסטורי והערכי שאיפשר לנו לשרוד כעם. במקום לדרוש תיקון, הם דורשים חרטה. במקום להתריע על מעשים מסוימים או אפילו על תהליכים, הם מערערים על עצם הזכות.

אני לא טוען שישראל מושלמת. אין מדינה מושלמת. ויש בינינו גורמים מסוכנים, קיצוניים, שמובילים חלקים הולכים ונרחבים מהעם שלנו למחוזות מסוכנים מאוד וחובה להיאבק בהם. אבל לא ייתכן שבשם המאבק בקיצוניות פנימית, תיווצר קיצוניות הפוכה לא פחות מסוכנת, הקוראת לדה־לגיטימציה של המדינה היהודית עצמה.

יש בינינו גורמים מסוכנים, קיצוניים, שמובילים למחוזות מסוכנים וחובה להיאבק בהם. אך לא ייתכן שבשם המאבק בקיצוניות פנימית, תיווצר קיצוניות הפוכה מסוכנת, הקוראת לדה־לגיטימציה של המדינה היהודית

כשאינטלקטואלים מסויימים מפסיקים להיאבק למען ישראל טובה יותר, ומתחילים להיאבק בעצם זכותה של ישראל להיות, הם מאבדים את הציבור. לא בגלל שכולם נהיו "פשיסטים", אלא כי רוב הישראלים פשוט לא מוכנים לעבור אל מחוזות הפוסט-ציונות וצפונה מכך. הם מזהים מתי מוסר הופך למניפולציה. מתי ביקורת הופכת לשנאה עצמית. מתי תום־לב מתחלף בציניות.

ד"ר פרסיקו, חוקר דתות מוערך בעיניי ואיש מקסים לכשעצמו, אינו שונא ישראל, לפחות במודע. הוא פשוט איבד אמון. ואולי משם זה מתחיל: איבוד האמון – ולא בממשלה כזו או אחרת – אלא ביכולת שלנו, כעם, להחזיק ריבונות ולא להתחרפן.

והוא לא לבד. יותר ויותר אנשי רוח, אקדמיה ותרבות, מאבדים את האמון הזה – ומחליפים אותו בנרטיב אוטו־אנטישמי מוסווה על גבול הגלוי.

אבל מי שוויתר על האמון, שלא יתפלא אם יגלה שוויתר גם על היכולת להשפיע. כי אי אפשר לבנות חברה טובה יותר כשאתה מאמין שמהותה רעה מיסודה.

ולכן, אם יש משהו טוב בדבריו של פרסיקו, זה שהם סוף סוף חושפים את עומק השבר. את המקום שבו המחלוקת כבר איננה רק על מדיניות, אלא על עצם הלגיטימיות של קיום יהודי ריבוני בארץ ישראל. שיחה כזו חייבת להתקיים. אבל היא חייבת להתקיים בכנות. ולא פחות מזה – באחריות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.